מחווה לאסי דיין: שונה באופן מעורר התפעלות

ערב המחווה לאסי דיין במועדון הבארבי לא נועד להגיע לשיאים מוזיקליים, אבל הוא בהחלט היה חוויה משלימה לגעגוע לאיש. בזה אחר זה עלו דני ליטני, גברי בנאי, שייקה לוי, ורבים וטובים אחרים - ובינהם בלט בנוכחותו הוא עצמו

לפני 17 שנה, ביולי 1998, קיבל אסי דיין את פרס שר החינוך לבמאים ותסריטאים. הענקת הפרס התקיימה בירושלים, בירתנו הקדושה, ודיין קָבַל בדרכו על העובדה שהוא יאלץ לעמוד בפקקים הנצחיים של עיר הנצח כדי לקבל את הפרס, ועל הדרך פקפק בקדושתה. ממשרד החינוך והתרבות שיגרו אל דיין מכתב הממליץ לו "שתתכבד ותשב בביתך, ואת התעודה נעביר אליך... הסדר זה נראה לנו מניח את הדעת: הוא יחסוך ממך עמידה בפקקים וגם ישחרר אותנו משערוריות מיותרות". ואם לרגע היה ספק למה כיוונו משוררי משרד החינוך, הם חותמים בדרישה "שחרר אותנו מנוכחותך הטורדנית בטקס".

צילום של המכתב הזה מצורף לחוברת המהודרת ששימשה כתוכניה ל"קונצרט הוקרה מיוחד וחד פעמי לאסי דיין". הערב, שכלל קטעי קריאה, קטעי וידאו ובעיקר ביצועים חדשים לשירים שכתב דיין, התקיים אתמול (ה') בבארבי התל אביבי וציין שנה לפטירתו. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים אותו. בהקשר הזה צמד המילים "נוכחותך טורדנית" נשמע כמעט כמו מחמאה - כי לאסי דיין היתה אכן נוכחות טורדת מנוחה. מן גל פעילות סיסמי שליווה אותו לכל מקום, לא משנה באיזה מצב צבירה נרקוטי הוא היה. האופן בו הוא כמעט אילץ את הסובבים שלו לתהות, לבחון, לחשוב פעמיים, היה במידה רבה חלק מהקסם שלו.

לא מעט אנשים גדשו אמש את בארבי. לא מעט אמנים, חלקם עבדו עם דיין והכירו אותו היכרות קרובה, עלו לבמה כדי לבצע את השירים שכתב או להקריא קטעים שהתייחסו אליו. כל אחד מהם נתן פרשנות משלו למילים של דיין, ובין לבין הוקרנו קטעי וידאו, חלקם בחשיפה ראשונה, בהם הפציע דיין ועשה את הדיין שהוא עושה כל כך טוב.

זה לא היה ערב שנועד להגיע לשיאים מוזיקליים - כל מופע מוזיקלי שמורכב מכל כך הרבה מבצעים ומביצועים חד-פעמיים יתקשה מאוד להתרומם ולשמור על אחידות. אבל הסיבה שלשמה הגיע מי שהגיע היתה ממילא שונה - חוויה משלימה לגעגוע לדיין. לפעמים אדם מועסק על ידי מחשבה או תחושה והוא צריך להיות במקום שיאפשר לו לעבד את התחושה, לדבר עליה, לנתח אותה ולמצות אותה. עדיף בקרבת אנשים שמועסקים על ידה כמוהו.

הביצועים לשירים של דיין היו מינימליסטיים, מורבידיים בחלקם, מרגשים לפרקים. דני ליטני ביצע את "במקום הזה" מתוך הסרט "החיים על פי אגפא"; רז שמואלי נתנה פרשנות יפהפיה לשיר "לא יודעים", שביצע בעבר אושיק לוי; בועז בנאי עם גרסה מצוינת משלו ל"שיר בהזדמנות" מתוך הסרט "שלאגר"; שלומי שבן הביא את הכריזמה שלו ל"שיר הדובר", שנכתב על גבי גלויה ששלח דיין לנפתלי אלטר מהחזית במלחמת לבנון הראשונה; רוני אלטר הפליאה בליווי כלי נשיפה ונבל עם "דניאלה" המרגש, גם הוא מ"החיים על פי אגפא", והשיא - איך לא - נרשם כששייקה לוי, גברי בנאי ואריה מוסקונה כממלא מקום ביצעו את "תן לשים ת'ראש על דיונה", מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה".

אני מודה שציפיתי לערב קצת יותר עליז. חלק מההקראות היו בפשטות ארוכות מידי וחלקן לקו בכובד ראש שלא אפיינו את האיש. הקטעים המצולמים של דיין כשהוא צוחק מהשורות שהוא עצמו כתב וביים, כשהוא מלהג על בת הזוג שהוא מחפש או הציפו בבת אחת את כל מה שמושך, ששובה ושמקסים אצל דיין, שהיה, כמו שהגדיר אותו ליאור דיין, שונה בצורה מעוררת התפעלות. במובן מסוים אלה היו גם הרגעים הכי מהפנטים במהלך הערב, שחגג את הזכרונות מדיין ואת המילים היפות, המלהטטות והבוערות שלו.

"השתדלו במהלך הערב לעקוב ולהציץ בטקסטים שבחוברת", ביקש ליאור דיין בטור הפותח, אחרי שהתוודה איך ביום השנה למותו של אביו הבטיח לקבר שלו שמחכה לו הפקה הרבה יותר מרשימה מטקס האזכרה הצנוע שקיבל. ההבטחה קוימה, הערב עשה את מה שנועד לעשות. "למעשה המטרה שלי היא שכל אחד יצא מהערב הזה עם שורה אחת לפחות שהוא לוקח איתו. וכן, אני מודע לזה שיש אירוניה מסוימת בהוראה לצאת מערב לזכרון של אסי דיין עם שורה אחת לפחות".