חום וקור / באמצע הלילה התגנבה דמות (אני) אל המזגן וכיבתה אותו.
"אבל כבר יולי וחם", היא לחשה.
"אני תמיד מתקרר ביולי בגלל המזגנים", עניתי.
שנינו שונים בתפיסת החום והקור. אצלה זה בא בגלים ואצלי בהזדהות מסוימת עם בעיות הפרוסטטה המוגדלת בגילנו, שנחשפו דרך הטיפול הקונטרוברסיאלי שעבר רה"מ.
אחר כך התאבד תנ"צ ברכה ז"ל ונקרענו מצער על הפקרתו של אדם.
ובתוך כל אלה נתגלו בחצר ג'וקים (תיקנים, מקקים), שחצו בחופשיות את מרחב המחיה שלנו והעידו שגם מפגש בין אדם לג'וק הוא מפגש בין שונים ודומים.
למה? כי כל הג'וקים נראים בעינינו המוגבלות אותו דבר. כלומר, עטורי שפמפם, רגליים מהירות וחליפת שריון על גופם. וכי כך בדיוק גם אנחנו נראים בעיניהם, רק בעלי גוף ומוח רפים יותר.
אגב, אני לא נגעל מג'וקים (נגעל יותר מאנשים עם דעות קדומות), ולכן כשמישהו בבית צעק בהיסטריה "ג'וק", תפסתי אותו בשפם והשלכתי הרחק.
"אבל הוא יחזור", זעקו בני הבית.
"אז מה?" עניתי. "כולם ממילא חוזרים בסוף – בעיקר המלחמות והצרות".
נשיא אופטימי / אני רוצה לדבר פה הפעם על מפגש בין שונים (הרעיון והניסוח של הנשיא רובי ריבלין).
ורוצה לספר שכשביום העצמאות האחרון הגענו ללשכת הנשיא כדי לשיר איתו את "אהבתיה", במיזם מקסים של אזרחים שרים יחד, הופתעתי.
למה? כי הבחנתי על הקירות בלשכתו במפגש מעניין בין תמונות של אבותיו הרוחניים והימניים של ריבלין, כמו בגין וז'בו (טינסקי), ובין ציור מקסים של צייר שמאלני מוכשר ובוטה.
האם זה מפגש בין שונים? תהיתי.
יש לנו נשיא נהדר. חברתי, חכם ואמיץ. והבשורה הפשוטה שלו היא שכיוון שאנחנו חברה שסועה בת ארבעה שבטים שונים, חילונים, דתיים־לאומיים, ערבים וחרדים, אנחנו חייבים להיפגש ולהתקרב זה לזה בחינוך בבתי הספר, בספורט, בכלכלה ועוד.
אז הנה שאלה לנשיאנו: הנביא עמוס שאל: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (הכוונה לזוג), אז קל וחומר מותר לשאול "הייפגשו ארבעה שבטים בלתי אם נועדו?"
נראה שאת הנשיא הזה לא ישברו שאלות סקפטיות מהסוג שלי.
געגועים לבונקר / את חיי עיצבו הרבה מפגשים עם שונים. אחד מהם עם מוצב צה"לי על הגדה המערבית של תעלת סואץ בשם טמפו, שהיה אחד המוצבים הכי מופגזים בתולדות מלחמת ההתשה ב־69־70.
בגלל טראומת הההפגזות הקשות על המוצב, חיילי המוצב היו מתחלפים תדיר. ואילו אנחנו, הבנים של להקת חיל הים (את הבנות לא סיכנו), באנו להופיע וחטפנו הפגזה או שתיים.
והנה, שנים אחרי, שולח לי חברי דני שדה, שהיה באותם ימים קצין צעיר בסיירת שקד, תמונה של המוצב, עם האבנים הכנוסות בברזלים שתחתיהן הסתתרו החיילים המופגזים.
דני, שיחד עם חבריו מהסיירת פתחו אז באומץ את הצירים למוצבים, התרגש בצדק מהתמונה הנדירה. ובשיחת ווטסאפ בינינו הגדיר את טמפו "הבונקר שעליו עמדה אז מדינת ישראל".
התמונה ריגשה אותי, אבל השבתי לדני בסרקזם: "טמפו היה בסך הכל פאקינג בונקר בקו בר־לב שהחמיץ בסוף את עצמו. ואם מדינה שלמה עומדת על פאקינג בונקר אחד כזה, אז אבוי לה".
אחר כך הצטערתי על הבוטות שלי וכתבתי לו בנוסטלגיה, שאולי שנינו האחרונים בעולם שמזילים דמעה על מוצב טמפו הישן, כי מי עוד בוכה בעולם מגעגועים לבונקרים?
שתי רכבות / המפגש הכי טראומטי שלי עם שאלות שלא ידעתי לענות עליהן במתמטיקה היה עם השאלה על איך שתי רכבות שונות, שיוצאות כל אחת מכיוון אחר, במהירות שונה, נפגשות? זוכרים? כי אותי לפחות הפך חוסר היכולת להתמודד עם שאלות כאלה לחסר ביטחון.
רק לימים, כשנתקלתי בשיר של יהודה עמיחי שהרחיב את השאלה לממדים ליריים, נחה דעתי. עמיחי תיאר מה יקרה אם נניח תרד בחורה מהרכבת, את מי תפגוש ברכבת השנייה ומה יתפתח ביניהם.
אני כמובן בענייני רכבות בגלל החפירות של הרכבת הקלה בתל־אביב. כי המפגש עם החפירות יהפוך את חיינו לבונקר מחופר.
הזמרת הזועמת / כששמעתי שלא מזמן מלאו 12 שנים למותה של הזמרת האפרו־אמריקאית נינה סימון, נזכרתי איך נפגשנו פעם בתל־אביב, ליד פסנתר.
זה באמת קורה פעם בחיים, לפגוש אישה שחורה/ זמרת/ לוחמת זכויות, ששילמה בסוף הקריירה מחיר כבד על המעורבות הפוליטית שלה.
אבל נינה הגיעה כאמור להופעה בארץ. וכשבערב ההופעה הציעו לי ולעוד שני מוזיקאים לבוא להיפגש איתה, התיישבתי והתחלתי לשיר לה את "יצאנו אט".
סימון התלהבה. ואני הייתי מספיק תמים כדי לחשוב שיום אחד אשמע ברדיו את מי שביצעה בשלמות את "פילינג גוד", או את הקאבר המדהים ל"מיי וויי", מפתיעה בביצוע של "יצאנו אט" מאת חיים חפר ללחן של דוד זהבי.
נינה הייתה אישה זועמת וקשוחה (בסרט חדש על אודותיה מתואר איך ירתה באקדח לעבר מנהל חברת תקליטים) אבל במפגש המוזר שלנו בתל־אביב, היא הייתה צוקר־פושקע, כלומר סוכרייה מתוקה.
בסוף הלילה הלכה נינה לבדה למלון. אני חושב שהיא חיפשה מפגש עם גבר, אבל היינו צעירים מדי בשבילה.
טלפון טוב / מפגשים עם הטלפון מכניסים אותי לחרדות. בעיקר כשמדובר במספרים לא מזוהים באמצע הלילה בשיא החלומות.
הכי מפחידים הם צלצולי טלפון בזמן מלחמות, במלאת שנה למלחמות, בזמן טיולי הילדים שלנו בחו"ל, ולמי שיש לו אמא או אבא מבוגרים.
אני רוצה טלפון למפגש רק עם בשורות טובות.
חגיגות אמריקה / כשנחתה אצלנו בדואר הזמנה באנגלית, הופתענו. אבל אז הבנו שהוזמנו לחגיגת יום העצמאות ה־239 של אמריקה.
המזמין היה השגריר האמריקאי דן שפירו, שהוא יהודי חם וחכם (עבד כמתנדב בארץ בצעירותו) ואני מחבב אותו כי נפגשנו בהופעות שלי בזאפה ובקיסריה.
"נלך?" שאלתיה.
"בטח שלא נלך", אמרה בהתנגדות.
"למה?"
"כי אנחנו לא שייכים למילייה (חוג חברתי), שבו מפטפטים עד מוות שגרירים, ידוענים ופוליטיקאיות".
וכך, כצפוי, נשארנו בבית ללכוד ג'וקים.
בכל מקרה, מזל טוב ממני לאמריקה, לאובמה ולשפירו. 239 שנות עצמאות זה המון (הלוואי עלינו) ופליז אל תשפטו אותי על שלא נפגשנו בחגיגות.
ואם יום אחד, נגיע־נגיע־נגיע לניו־יורק, אנא תנו לי ויזה, לא כמו שעשיתם לאייל גולן (שנכח בחגיגה, אגב).
לוחם ג'וקים / כל יום אני חווה מפגש בין שונים, עם זקנה עם פני גולוגולו (עגלגלות) שעומדת ברמזור אחד קבוע ומכרכשת בקופסה. וכיוון שהיא לא מאלה שמאיימים לבעוט לך בטמבון, אם לא תשלוף שטר של 50 שקל, אני נותן לה כמה שקלים, וכשהיא מחייכת אליי בחום, אני מגדיר כ"מוצלח" את המפגש בינינו.
אז למרות השוני בינינו (גברים, נשים/שמנמנים, רזים/ כהי עור, לבנבנים/ שמאלנים, ימניים/ עשירים, עניים/ חרדים, חילונים/ ערסים, תרבותיים/ ערבים, יהודים/ צעירים, מבוגרים/ אוהבי ושונאי מזגנים וג'וקים), אני מאחל לכולנו להיפגש בכיף בחיים, ברמזורים, בהופעות, בהפגנות ובשמחות.
ובינתיים, קוראים לי בבית למפגש עם עוד ג'וק.
אומרים שמי שמצליח לתפוס שלושה ביום נהיה נסיך. בחמישה מלך ובעשרה – לוחם ג'וקים, כלומר מדביר מדופלם.