ימים של קיץ

None

אין כמו ניו יורק בקיץ. וטוב שכך, שכן מדובר בשילוב מנצח של חום גיהנום, לחות היסטרית והמון אדם מזיע ורוטט. מדובר בריטואל קבוע: בחורף מתלוננים הניו יורקרים על הקור הנורא, על השלג שמכסה את הרחובות, המכוניות והבתים. ואילו בקיץ העיר הופכת לסיר בישול גדול ומהביל, הטמפ׳ מטפסות וקרני השמש מוחזרות ללא רחם מכל גורד שחקים עטוף זכוכית. אי שם, בין לבין, יש שלושה ימים נעימים למדי ובהם אני ממליצה בחום לבקר בעיר.

 

השבוע מצאתי את עצמי נאלצת לעזוב את סלוני הממוזג באמצע יום קיץ טיפוסי. אילולא היה זה עניין של חיים ומוות הרי שלא הייתי טורחת, אולם מה שקרה זה שנגמר לנו השוקולד לינדט בטעם אייריש קרים בבית, שזה הטעם האהוב עלי. וזהו. בעצם.

 

מתוך הבנה ברורה של מה שמחכה לי בחוץ ושאולי לא אחזור באותו מצב צבירה כשם שיצאתי, נפרדתי בדמעות מהמזגן, ביקשתי מהכלב שיאכיל את בעלי ויטפל בו יפה ויצאתי.

 

בחוץ קיבלו את פניי שמיים מעוננים עם בריזה קלה וניחוח של קיץ. למי שלא מכיר את ניו יורק, ״בריזה קלה״ מתייחס לאויר החם שעולה מפתחי האוורור של הרכבת ואילו ״ניחוח של קיץ״ מתייחס כמובן לערימות הזבל התוססות שנמצאות דרך קבע על המדרכה. בחורף הן יוצרות הרי שלג חמודים ובלתי מזיקים ואילו בקיץ הן הופכות בתי חרושת לעכברושים ומעלות מתוכן עננות ריח רדיואקטיבי רעיל. ניו יורקי אמיתי יודע מתי לעצור את הנשימה בין ערימה לערימה, בתלות בכיוון הרוח והלחות היחסית. אני עוד לא לגמרי שם, אבל בדרך הנכונה: לא מזמן עברתי את שלב ה״להימלט מעכברוש באמצע הלילה״ בהצלחה.

 

נכנסתי לרכבת. יש תורה שלמה סביב התנהלות נכונה ברכבת ועשרות חוקי ״עשה״ ו״אל תעשה״ למי שרוצה לשרוד בעיר לאורך זמן. לדוגמא: אם לבשת חצאית או מכנס קצר, אל תשבי על הספסל בקרון. את לא יודעת (ולא רוצה לדעת) מה ישב שם קודם. ואם כבר החלטת לעמוד אז יש עשרות דרכים בהן את יכולה להתעצבן על אנשים אחרים שחולקים איתך את המרחב. אחד הנפוצים והמרגיזים שבהם אלו נשעני העמוד. אותם אנשים חסרי כל מודעות עצמית שנשענים עם כל גופם על העמוד האמצעי, כמעט סופגים אותו לתוכם בין פלחי ישבנם הענוג, ובכך מונעים מכל הסובבים אותם לאחוז בו. האנשים הללו בהחלט זוכים למקום של כבוד ברשימת ה״אנשים שצריך להרוג״ שלי, ובעיקר כאשר הם מאלצים אותי להצטופף עם אחרים על עמודים צדדיים חמים ומיוזעים.

 

 

יש מעט מאוד דברים גרועים יותר מלנסוע ברכבת בקיץ בניו יורק. ברשימה המצומצמת מככב סעיף ה״לרדת בשדירה החמישית״, ואכן, בצירוף מקרים מופלא, שם בדיוק ממוקמת חנות השוקולד שאליה שמתי פעמיי.

 

המוני אדם מזיעים נעים יחד כנחיל אחד, באיטיות מורטת עצבים. אנשים נעצרים באמצע המדרכה לצלם או להביט בחלון הראווה, כאילו המרחב הציבורי שייך להם! צפיפות אדם נוצרת דרך קבע בסמוך למעברי חציה אדומים. ברור שכולם פה תיירים, נדמה להם שרמזור אדום משמעו לעצור.

 

דוכני שווארמה (סליחה, גיירו), תמיד בכשרות חלל, מוצבים בכל פינת רחוב ועוזרים להפריע לתנועה, מספיגים את העוברים ושבים בריח דביק של בשר שרוף שמקורו לא ידוע. האם מישהו אי פעם תהה לאן הם הולכים כאשר הם צריכים להתפנות?, אני חושבת לעצמי ומביטה בחשש בבקבוקי הלימונדה המוצגים לראווה על דוכנם.

 

רק עוד שני צמתים ואני שם. הלחות בלתי נסבלת והתחושה היא שאני צועדת בתוך ענן. אני מזיעה ממקומות שלא ידעתי שניתן להזיע מהם. איך זה ייתכן? אני ישראלית! אני חוויתי את הקיץ התל אביבי אינספור פעמים, אני הייתי בצבא! אני הייתי באינתיפאדה! אני נהגתי בכבישי הארץ! לא ייתכן שדווקא כאן בניו יורק, בשדירה החמישית, אני אשבר תחת הקיץ האמריקאי העלוב הזה, מה הם בכלל יודעים על קיץ, הא?? שמים כחולים יש אצלם רק בחורף, ואילו בקיץ השמיים שחורים מעננים! איזה מן קיץ בלאי זה... איזה -

 

טיפה.

 

על האף.

 

אני מסתכלת סביב, מקווה לרגע שמדובר בלשלשת של ציפור או זיעת מרפק של זה שלפני. אבל לא, טיפה נוספת מצטרפת אליה כדי לוודא שהבנתי את המסר, ובעקבותיה צומחים מהמדרכה בבת אחת עשרות מוכרי מטריות, עגלתם מלאה מטריות שחורות שקנו בדולר ומוכרים בעשרים. מאיפה הם צצו בכלל? אני די בטוחה שהם נוצרים משילוב של מים ומדרכה.

 

ואז, בבת אחת, מבול!

 

ברור שאין לי מטריה, כשיצאתי מהבית היו 200 מעלות בחוץ (צלזיוס, כן? אף אחד לא מבין פרנהייט). תוך רגע אני נרטבת כולי, מטריות מאיימות לנקר את עיני והאור ברמזור מתחלף לאדום בדיוק בזמן בשביל משב רענן של בשר שרוף מהעגלה הסמוכה.

 

מתי כבר חורף?

 

niritalbo@gmail.com