בעצם אלה לא היו רק סיפורים, אלא חוויות שחויתי דרך גופי, ועד היום אני יכולה לשמוע את קולה של אמי, ואת היד המנפנפת של הסבתא בתנועת: "לכי מפה מהר".
לחוויות טראומטיות מסוג זה קוראים היום ‘העברה בין דורית של טראומה’. הכוונה לטראומה נפשית שחווה ההורה, והיא יכולה לעבור לילדיו למרות שהם לא היו נוכחים במקום ובזמן שההורה עבר את הטראומה. הילדים מרגישים כאילו שהם עברו אותה על בשרם. טראומת השואה הפכה לדוגמה קלאסית של העברה כזאת, למרות שהיום אנחנו יודעים שהיא התרחשה גם כתוצאה של מלחמות ותופעות מזעזעות אחרות של רצח המוני, פעולות טרור והתעללות.
החל מאמצע שנות הששים החל להופיע מידע על בני הדור השני לשואה, שהחלו לספר על הטראומה שהועברה להם בעיקר באופן בלתי מודע על החוויות המזעזעות שעברו הוריהם. בארה”ב, עיתונאית בשם הלן אפשטיין, שהיתה דור שני לשואה, ראיינה קבוצה של בני ניצולים כמוה, שסיפרו בכנות על הקשיים שעברו בילדותם עם הוריהם הניצולים, והמאמר שלה בניו יורק טיימס שאחר כך הפך לספר, היכה הדים. באופן דומה בארץ אמנים מפורסמים החלו לצאת בפומבי עם ספרות, שירה ויצירות אמנות על חוויות הילדות שלהם דרך סרטים כמו: ,בגלל המלחמה ההיא",ו "הקיץ של אביה" וספרים כמו: "עין ערך אהבה" ו"שואה שלנו".
במחקרים פסיכולוגים התגלה דפוס תקשורת במשפחות של ניצולי שואה שלו קרו "קשר השתיקה”: פירושו הסכמה בקרב בני המשפחה לא לדבר על נושא השואה ולנתקו מחיי היום יום, על מנת להתנק מהחוויות הקשות כדי לשרוד, וכדי לגונן על הילדים. דפוס תקשורת זה כונה גם "לדעת ולא לדעת". ואולם היו גם ניצולים שלא יכלו לשמור על שתיקה כי הרגישו מוצפים על ידי זיכרונות הבלתי ניסבלים, שיתפו את ילדיהם בחוויות, ובכך הציפו גם אותם.
מחקרים רבים הוקדשו לתחושת האשמה של ניצולי השואה, שהפכה למושג "אשמת הניצול". הכוונה לרגשות האשמה שמרגישים ניצולי שואה על העובדה שהם ניצלו, בעוד שקרוביהם האהובים נכחדו. מחקרים על הדור השני מצאו שאשמת הניצול עוברת גם אליהם. לבני הדור השני יש מספר מאפיינים נוספים כמו קשיים בתהליך ההיפרדות מהוריהם, נטייה לחרדות, דיכאון ובעיות פסיכוסומטיות. מחקרים חדשים מראים שהעברה של טראומה מדור לדור עשויה להתרחש גם ברמה פיזיולוגית. במחקרים פסיכולוגים אין הסכמה על העברת הטראומה לדור השלישי, אם כי נראה לי שהתוצאות תלויות בשיטות המחקר.
התמונה תיראה אחרת בשאלונים או בראיון אישי מאשר כאשר מטופלים מדברים בתוך התהליך הטיפולי. בהקשר זה טיעונה של יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית ישראלית ממוצא ארגנטינאי שטיפלה בשלושה דורות, נראה לי מעניין במיוחד. היא טוענת בסיפרה "ההורים שחיים דרכי" שהאכזריות והרוע בזמן השואה הגיעו למימדים כל כך בלתי נתפשים ובלתי ניתנים לעיבוד, שהדבר יצר מעין רדיואקטיביות אמוציונלית שהתוצאה שלה היא העברת הטרומה מדור לדור.
ההתנסות האישית שלי הביאה אותי להתעניינות מיוחדת בנושא העברת טראומת השואה, והתחלתי לתהות אם המאפיינים של הדור השני לשואה הועברו גם לדור השלישי.
בשנים האחרונות אני רואה מטופלים בני הדור השלישי לשואה הן בטיפול יחידני והן בטיפול קבוצתי. מעניין לציין שרוב המטופלים הן נשים צעירות המתפקדות ברמה גבוהה ויש להן קשר קרוב ומשמעותי עם הסבא ו-או הסבתא הניצולים.
והרי מספר דוגמאות שיכולות להאיר את מאפיני הדור השלישי:
דינה בת 33 היא זמרת רוק מוכשרת שויתרה על קריירה זו לטובת עבודה סוציאלית קלינית, והיא עובדת עם מתבגרים עם בעיות נפשיות. דינה סובלת מרגשי אשם קשים למרות העובדה שאיש אינו גורם לה להרגיש אשמה. היא קרובה מאד הן להוריה והן ולסבים הניצולים אותם היא מעריצה על על האומץ והתושיה שגילו במחנות.
הדימוי העצמי של דינה נמוך משום שהיא מרגישה שלעולם לא תוכל להשתוות בהישגיה לסבא והסבתא האמיצים והגדולים מהחיים. ההאדרה של הסבים היא אחד המאפיינים של הדור השלישי. דינה אומרת: "הם שרדו את השואה וכל מה שאני עושה בחיים זה לשיר שירי רוק?" דינה קשורה בחבל הטבור להוריה שגרים בניו ג’רזי, ובחוש ההומור האופיני לה היא מוסיפה שבשבילה לעבור את גשר ג’ורג’ וושינגטון למנהטן היה הישג משמעותי. הקשר הסימביוטי עם ההורים מקשה עליה ביצירת קשר עם בני זוג. דינה חולמת"חלומות שואה" על בתים שרופים, הרבה הרוגים ובני ערובה. דינה אומרת: אני לא עברתי על בשרי שום טראומות אז מנין לי החלומות האלה?
חשוב לציין כאן שהערך של זיכרון השואה הוא ערך מקודש במשפחתה, מאז ומתמיד דיברו על הנושא בארוחות שבת. בגיל 12 נלקחו דינה ואחיה הקטנים
למחנות ההשמדה, מה שמעורר שאלה לגבי יכולת השיפוט של הוריה.
סיפור דומה ואפילו קיצוני יותר הוא הסיפור של רוני, בחורה בת 25, בוגרת אוניברסיטה יוקרתית שגם היא למדה עבודה סוציאלית, אך בשלב זה אינה מסוגלת לעבוד בגלל דיכאון קליני קשה. רוני מספרת שאביה גם הוא עובד סוציאלי, הסובל מדיכאון קליני, נחשף בילדותו המוקדמת לסיפורים מסמרי שער שאמו לא יכלה לחסוך ממנו. יש לנו כאן דוגמה קיצונית של טראומת השואה שהועברה לאורך שושה דורות, אביה של רוני סיפר לה שכאשר שמע את הסיפורים בילדותו, הגיע למסקנה שהוא עצמו נולד על מנת לסבול. רוני, הקרובה מאוד לאביה, החליטה שגם עליה נגזר לסבול. ההזדהות עם אביה היתה יוצאת דופן וקשיי הפרידה מהוריה היו כל חזקים, שעד לגיל ההתבגרות היא נהגה לישון על מיזרן בסמוך אליהם.
יולנדה דנה, רקדנית וכוראוגרפית בת 32 סיפרה שעד היום אביה, שהוא בן של ניצולי שואה צועק בשנתו משום שהוא חולם על מחזות אימים, ומעיר אותה משנתה. דנה כתבה מחזה שבו שילבה גם מחול, ובו היא מתעדת את המסע המפרך של הסבים ניצולי השואה. היא נחושה בדעתה שעל הדור השלישי שהוא גם הדור האחרון שיכיר את הניצולים באפן ישיר מוטלת האחריות לתעד את הסיפורים למען הדורות הבאים.
כל המטופלות הכירו בערך הטיפול הקבוצתי עבורן, ודווחו על ירידה ניכרת ברגשי האשם, ועל עליה משמעותית בדימוי העצמי. הן חזרו וטענו שעד הטיפול הן לא יכלו לשתף איש בחוויות שעלו בקבוצה, ושההתנסות הזאת הביאה להקלה ניכרת ולשיפור באיכות החיים.