תראו "אימפריה" מהר, לפני שתתחיל עוד עונה
העונה הראשונה של "אימפריה" מיצבה אותה כאחת הסדרות האמריקניות החזקות בעשור האחרון מבחינת אחוזי צפייה ונוכחות ברשתות החברתיות. נו בטח, עם כל הבגדים המופרכים האלה, המבטים שיכולים להרוג, העלילות המפותלות, הנצנצים והדרנה, אין ברירה אלא להישאב פנימה
תוך כדי שהיא צולבת את ביל קוסבי, האיש שיזכר כמי שהביא את המשפחה השחורה המתפקדת הראשונה לטלוויזיה האמריקנית, ארה"ב כבר מתמוגגת ממשפחה שחורה טלוויזיונית אחרת, משפחת ליון. "אימפריה" מכה שנית, ואם פספסתם את הסיבוב הראשון ועדיין לא המציאו אצלכם את האינטרנט, תוכלו לתפוס את השידור הנוסף (היומי!) שמתחיל הערב (22:45 ב-yes drama) כדי שתגיעו אפויים היטב לעונה השנייה שתעלה בקרוב.
בקצרה: לושיוס ליון, פעם ראפר שאפתן ודילר לא רע והיום איש עסקים מצוחצח, הוא המנהיג של תאגיד היפ-הופ משגשג, "אימפריה", וגם הבעלים הלא-מרוצה של מחלת ניוון שרירים סופנית (או כמו שקוראים לזה בג'ורג' מרטינית - החורף מגיע). את האימפריה הוא מתעתד להוריש לאחד משלושת הבנים שלו - אנדרה, איש עסקים שסוחב הפרעה דו-קוטבית משל עצמו, ג'מאל, ההומוסקסואל המיוסר והמוכשר או חאקים, הבן הצעיר וההדוניסט שמנסה להיבנות כראפר.
אל התחרות הזאת מתפרצת בסערה קוקי, אשתו לשעבר של לושיוס, שמשתחררת מהכלא אחרי 17 שנות מאסר על סחר בסמים, אותן הקריבה מרצון כדי שבעלה ימשיך לטפח את האימפריה. קוקי (טראג'י פ. הנסון) היא הלב של "אימפריה", גדולה מהחיים בחליפות מנומרות, תוספות שיער וטקסטים חד פעמיים שממליצים לכולם להתעורר על החיים שלהם, ומהר. על היופי הזה אחראים הבמאי והיוצר דניאל לי ("פרשס"), שהדמות של ג'מאל היא המרוויחה העיקרית מהיותו הומוסקסואל מוצהר, והתסריטאי דני סטרונג ("משחקי הרעב").
בחדר הכותבים של "אימפריה", אופרת הסבון המוזיקלית שארה"ב המתכרה אליה בשנה האחרונה, דיברו הרבה על "משחקי הכס" כרפרנס לעונה השנייה. לא ש"אימפריה" זקוקה לזה - העונה הראשונה מיצבה אותה כאחת הסדרות האמריקניות החזקות בעשור האחרון מבחינת אחוזי צפייה ונוכחות ברשתות החברתיות. אבל החיבור הזה - בכל זאת, שתי סבוניות מושקעות ומופרכות בדרכן - מסמן את חזרתו המשודרגת של הז'אנר האהוב לליבו של העם. הדמיון לא נעלם גם מעיני יוצרי המאש-אפ המעולה - קוקי איז קאמינג - שחיבר את הלב, הפה והטלפיים של "אימפריה" עם האופרטה של שבע הממלכות.
"אימפריה" היא בעיקר תזכורת מהממת ועולצת לכמה כח טמון בסבוניה שהולכת עד הסוף, וברוך השם היא לוחצת על הדוושה בלי בושה. ממש אפשר לשמוע אותה מתלקחת בחריקת בלמים על כל ההגזמות המתבקשות מהז'אנר - הגרדרובה המופרכת, המבטים שיכולים להרוג, העלילות המפותלות, והכל כל כך נוצץ וגדול ודרמטי שאין ברירה אלא להישאב פנימה. העובדה שרוב הקאסט מורכב משחקנים שחורים וכל הבלינג בלינג הזה מצופה במוזיקת היפ-הופ מקורית שנוצרה במיוחד עבור הסדרה על ידי הביט-מאסטר טימברלנד, מוציאה אתכם מהצד השני של הפרק עליזים ומרוגשים הרבה יותר.
