"לא הוצאתם אותי מהבית - ונגרם לי נזק נפשי"

תושב ת"א תבע את העירייה ואת המדינה על כך שכשהיה ילד לא הוציאו אותו מחזקת הוריו המתמודדים עם מחלת נפש. למה הוא נדחה בבית המשפט?

בית המשפט המחוזי בלוד נדרש לפסוק בעניינו של צעיר כבן 35, תושב תל אביב, שתבע את העירייה ואת משרד הרווחה על כך שלא הוציאו אותו כשהיה ילד מחזקת הוריו, המתמודדים עם מחלת נפש. לטענתו, הוא נאלץ להמשיך לחיות עם הוריו חרף המלצות גורמים שטיפלו בו, ובשל כך נגרמו לו נזקים נפשיים המקשים עליו כיום ולהשתלב בחברה ולתפקד בעצמו. אלא שהעירייה והמדינה הצליחו להביא לדחיית התביעה, לאחר ששכנעו את בית המשפט שהוגשה אחרי תקופת ההתיישנות.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

• בלי סיבה: בית אבות לקח מקשיש 103 אלף ש'
• שנים אחרי מסע האלונקות: חייל יוכר נכה צה"ל
• 1.37 מיליון ש' לפועל פלסטיני שנקבר בתעלה
• אגרה בלי חוק? רשות המס תחזיר 40 מיליון ש'

 

לראשונה הגיע התובע לבית חולים פסיכיאטרי כשהיה בן 13, ומאז הספיק להתאשפז כ-35 פעמים. הוא מעולם לא הצליח להשתלב במסגרות ועד היום הוא נתמך לחלוטין על ידי הוריו – שכאמור גם הם מתמודדים עם הפרעות נפשיות. הוא הוכר על ידי ביטוח לאומי כנכה בשיעור של 70%, וכשהיה בן 20 מונה אביו לשמש אפוטרופוס לרכושו מאחר שלא ידע להתנהל כלכלית.

 

במהלך חייו הוא סבל מדיכאון ומהתפרצויות זעם, ולכן הוא מטופל תרופתית ומתקיים מקצבת ביטוח לאומי. במקביל עד היום הוא תלוי בהוריו בביצוע פעולות יומיות, אפילו פשוטות, כמו גילוח, כביסה ושטיפת כלים.

 

במענה לתביעה שהגיש בדצמבר 2011 טענו עיריית תל אביב והמדינה שיש לדחות אותה על הסף כיוון שהתיישנה כבר לפני 10 שנים. לטענתן, מיום שהתובע הפך לבגיר היו לו שבע שנים להגיש את התביעה, ואלה חלפו מזמן. בתגובה טען התובע שלנוכח מצבו הנפשי יש להאריך את תקופת ההתיישנות.

 

השופטת אסתר שטמר הסבירה שלצורך הארכת תקופת ההתיישנות צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהתובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי נפשי או שכלי. השני, שלא מונה לו אפוטרופוס באותה תקופה, או שהאפוטרופוס לא יכול היה להגיש את התביעה אם משום שהיה בניגוד עניינים או לא היה כשיר לכך.

 

התנאי הראשון מתקיים: התובע אכן סובל מליקוי נפשי חמור, והעובדה שמונה לו אפוטרופוס בגיל 20 מעידה על כך שכבר אז לא היה כשיר לנהל את ענייניו. ניתן ללמוד זאת גם מחוות הדעת הרפואיות בעניינו. יוצא שלאורך שנים התובע לא היה במצב שבו יכול היה להגיש תביעה ולנהל אותה.

 

ואולם, השופטת מצאה שהעירייה והמדינה צודקות בנוגע לתנאי השני: אביו יכול היה להגיש את התביעה בשמו. אמנם, בתחילת הדרך האב היה מצוי בניגוד עניינים, כיוון שכשבנו היה נער התנגד האב בכל תוקף להוצאתו מהבית, כך שלא היה יכול להגיש את התביעה בשמו.

 

ואולם, מהעדויות והראיות עולה שבסביבות 2002 האב הבין שיש מקום להגשת התביעה נגד הרשויות, מה שמוכיח כי ניגוד העניינים שלו פסק כבר אז. מכאן, אם סופרים שבע שנים, היה עליו להגיש את התביעה לכל המאוחר ב-2009 – ואילו התביעה הוגשה כאמור ב-2011.

 

משכך החליטה השופטת לקבל את בקשת העירייה והמדינה ולדחות את התביעה שהתיישנה על הסף. התובע לא חויב בהוצאות בשל נסיבות חייו הקשות.

 

• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובע: עו"ד אורי דבורה
• ב"כ הנתבעות: עו"ד חיים מאיר, עו"ד רחל אלאלוף
• עו"ד רן רייכמן עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק