מותו של לוחם צדק

מישאל חשין ייקבר היום ליד בנו, שניאור, שכה אהב. חשין היה גאון משפטי אבל גם אדם יצרי, רגיש, אנושי וחם מזג. הוא התקשה להתאושש ממותו של בנו בתאונת פגע וברח: "הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אליי", ספד לו. עכשיו הם יתאחדו שוב

היום ייקבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין, בבית העלמין בגבעת השלושה בחלקה ליד בנו האהוב שניאור, רוכב האופניים שנהרג לפני חמש שנים בתאונת פגע וברח. חשין הרגיש, האוהב והסוער היה כבר בגמלאות ומות בנו היווה עבורו מכה איומה. למרות שהיה מוקף באשתו רות, בילדיו, בנכדים ובחברים רבים, הוא לא התאושש מאז. מחלת הסרטן ממנה סבל, אומרים מכריו, הייתה מטאפורה פיזית לאבל שכילה את נפשו. גם מותו של גיסו האהוב, התעשיין אלי הורביץ, הוסיף לצער שרבץ עליו. הוא הלך ודעך ואפילו לביקור במאורע המשמח של השבעת בת טיפוחיו, תלמידתו הנערצת ושותפתו לעמדות המשפטיות, הנשיאה מרים נאור — כוחותיו לא עמדו לו.

 

חשין, כמו אביו המנוח שניאור זלמן, מראשוני שופטי בית המשפט העליון, היה מגדולי המשפטנים של מדינת ישראל. הוא היה אדם יצרי, נלהב, סוער, בוטה ולוחמני. פסקי הדין שלו היו עשירים בציטוטים מהמקורות כשהתנ"ך מונח תמיד על שולחנו לצורך שליפת פסוקים. פסקי הדין שלו היו גדושים בפרוזה, שירה ומוזיקה. הוא היה איש רגיש במיוחד ובה בעת היה יכול להתנפל על מישהו בבוטות, בכעס ובחרון. הוא לא שכח ולא סלח.

 

אחיו לטוב ולרע

 

חשין נולד ב־1936. הוא למד בבית הספר העממי הכרמל בתל־אביב ובבית הספר התיכון בית הכרם בירושלים. ב־1957 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. חמש שנים מאוחר יותר קיבל תואר דוקטור למשפטים. ב־1992 מונה לבית המשפט העליון ובהמשך כיהן כמשנה לנשיא. ב־2006 פרש לגמלאות.

 

חשין היה בן הפלוגתא המיתולוגי של אהרן ברק בכל הקשור לאקטיביזם של בית המשפט העליון. אבל כשחשב שחברו הקרוב זה ארבעים שנה, פרופ' דניאל פרידמן, מתח ביקורת קשה מדי על בית המשפט העליון, כשמונה לשר — חשין איים "לגדוע את ידו של מי שיאיים על בית המשפט".

 

מנגד, בראיון עיתונאי, אמר חשין על ברק: "הוא מוכן שיתפוצצו 30־50 אנשים, אבל שיהיו זכויות אדם". הדברים נאמרו בתקופת האינתיפאדה השנייה ועוררו כמובן סערה. חשין לא ידע אז את נפשו מרוב חרטה, בשל הפגיעה בברק והסביר לו ששוב דבריו נאמרו לשם ההדגמה וההגזמה ולא לגופו של אדם.

 

אהרן ברק היה אחיו הבכור לטוב ולרע. בין השניים שררה תחרות מלווה באהבה והערכה. הם היו הברק והרעם. ברק האידיאולוג והמיסיונר המשפטי המבריק וחשין המשפטן הפרקטי, איש הלב, הרגש והסער. הם גדלו יחדיו במסדרונות האוניברסיטה העברית, במסדרונות משרד המשפטים ולאחר מכן בבית המשפט העליון. הוא הכיר בגדולתו של ברק המשפטן, אך גם תמיד התרעם על הבכורה הבלעדית שברק זכה לה. הוא לא אהב שאמרו "בית המשפט של ברק" כאילו אין עוד שופטים בתזמורת הזו. באחד הראיונות אמר: "הנשיא ברק הוא משפטן יוצא דופן בדורותיו. אנ יצרתי את הצל של עצמי. לא הייתי בצילו של איש. ברק בגלקסיה משל עצמו ואני בגלקסיה משל עצמי".

 

חשין שימש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, כשהשר חיים צדוק החליט לפסוח עליו ולמנות את איש האקדמיה, פרופ' אהרן ברק, כיועץ המשפטי לממשלה בשלהי שנות השבעים. חשין זעם, אך החליט להישאר במשרד בכל זאת והיה שותף לרבות מחוות הדעת המכוננות של ברק. אבל כשמונה יצחק זמיר ליועץ משפטי לממשלה, לאחר מכן, זה כבר היה יותר מדי עבור מישה. הוא עזב בחמת זעם את משרד המשפטים ועבר לקריירה פרטית.

 

בתחילת שנות התשעים מונה לשופט בבית המשפט העליון. למרות אישיותו הסוערת, הזרה למזג השיפוטי, הוא מונה לשופט עליון. מאיר שמגר, הנשיא המיתולוגי, שהאמין ואהב את מישה, וגם שר המשפטים דאז וחברו הקרוב, דן מרידור, סברו שבית המשפט העליון יכול להכיל גם איש סוער כמו חשין. "הוא יוסיף צבעוניות לבית המשפט העליון", נהג שמגר להתגאות. והוא צדק. כל מי שהזדמן לבית המשפט העליון כשחשין ישב באולם ידע שמזומנת לו ההצגה הטובה בעיר. הוא לא עשה חשבון לאיש. סנט ונזף בשופטים, פרקליטים ותובעים — אבל כולם קיבלו זאת באהבה. עם פרישתו אמר בראיון: "יש לי סגנון יוצא דופן. לא בהכרח לטובה. יש אנשים שאומרים שזה פלצני, שזה מליצי. זה הסגנון שלי. הסגנון הוא האדם. אני עובד קשה מאוד על הסגנון. זה חשוב לי מאוד מאוד. זה צורך נפשי .זה מעשה אמנות... אני משתדל להיות שופט אמן ולא שופט אומן".

 

באחת המחלוקות עם ברק כתב: "חברי הנשיא מגיע לכלל מסקנה כי ההבדל אפשר שהוא כהבדל בין דק לבין דקיק, ומה דק הוא ההבדל בין שני אלה. אם כך ייאמר, כי אז אפשר אותו טוען שלמעלה יוסיף ויטען אף הוא: הבדל זה, אין הוא אך הבדל דק, הבדל דק־דק הוא, דק־מכל־דק, דק־על־דק־עד־אין־נבדק. מי הוא זה ואיזה הוא שיבדיל בין תכלת לכרתי ובין כלב לזאב לפני עלות השחר? תכונת פלא זאת ניתנה למלאכים ולא לבני אדם, ואנו בני אדם אנו".

 

הביטחון מעל לכל

 

בכל פסיקותיו בסוגיות ביטחון מול זכויות אדם נטה חשין לביטחון, בהכירו בכך שישראל עדיין נלחמת על חייה מדי יום. אחד מהציטוטים המפורסמים שלו ניתן ב־1996 בעניין הריסות בתים של מחבלים בשטחים. הוא אישר את ההריסות וציין את הקושי לשמור על שלטון החוק בזמן שהטרור משתולל: "גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו, אך נודה על האמת — באותם מחוזות קולו כקול הפיקולו, זך וטהור אך ייבלע בהמולה".

 

בניגוד לנשיא ברק שתמך ב"זכות עמידה" בלתי מתפשרת, נגישות באמצעות עתירות לבג"צ, סבר חשין כי יש לרסן אותה כך שתעסוק רק בליבת זכויות האדם. באחד העתירות אותה דחה כתב: "ימים שהיו חלפו ואינם עוד עימנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו".

 

על התשומות שאותן משקיע השופט בבואו לפסוק דין כתב: "בית המשפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ גזר מגזר. מכונה שבצידה האחד יידחק הגזר ובצידה האחר ייזול מיץ גזר. בית המשפט היה כרקמה חיה ונושמת, רקמה רווייה במיצים — ביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום לב ושל שכל ישר".

 

חשין נהג לשלב טקסטים ספרותיים בפסקי הדין. למשל מעלילות אליס בארץ הפלאות. אחד מפסקי הדין שלו נפתח כך: "וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות — מתחילים בהתחלה..".

 

חשין היה ידוע בפסקי הדין המקוריים שלו שכללו רגש, הומור ושירה. ההספד שנשא על קבר בנו, שניאור, גרם לכל מי ששמע אותו לפרוץ בבכי מר. "שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים", ספד לו. "אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל. לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות. למשש את שיערך הארוך, ויקינג אהוב. לחבק אותך חזק־חזק. לנשק את עיניך. אניח את ראשך על חזי, אניח את ראשי על חזך, ונשב דוממים, דוממים. שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך. הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אליי. חלום בלהות: עוף, גוז, היעלם. הנה הוא שניאור עומד בדלת. חי, מחייך וקורא לי לבוא אליו. אולי כדי לבקר את התינוקות, אולי כדי לבלות אבא וילד חצי שעה ואין אדם איתם. אולי. שניאור אהובי, אני מחכה לך. אחכה לך כל חיי". עכשיו אולי הרגע בו ייפגשו יגיע סוף־סוף. •