לקחת ביס מלמבורגיני

מתי בפעם האחרונה התלבטתם אם לנהוג היום בפורשה או בפרארי? בעוד הספורט המוטורי בישראל נוסע בעיקר ברוורס, טרנד טיולי הנהיגה במכוניות אקזוטיות באירופה הולך וצובר מהירות • ככה זה נראה כשמגשימים פנטזיה

ישראל של 2015 נדיר למצוא גאדג'טים, תוכניות טלוויזיה ומוצרי מזון שרואים רק בחו"ל ואי־אפשר להשיג בארץ. מכוניות, לעומת זאת, הן עניין אחר. במדינה שהביורקרטים שלה סגרו החודש את מסלול המרוצים היחיד שלה, ושרואה בנהגים בעיקר מקור הכנסה עם מיסוי מטורף על רכב חדש ושפע של מצלמות מהירות בכבישים, חובבי נהיגה הם ציבור מתוסכל. בזמן שכל נהג באירופה או בארה"ב יכול לעלות עם המכונית שלו על מסלול מרוצים, להוציא אגרסיות בבטיחות מלאה ולשפר את רמת הנהיגה שלו, נהג ישראלי יכול להתאמן במציאת חניה.

 

באירופה נהיגה במכוניות ספורט, בעיקר אקזוטיות, היא סוג לגיטימי ומוערך של תרבות למי שיכול להרשות לעצמו, ואחרים יכולים פשוט לשכור אחת וליהנות מהחוויה. בישראל מכוניות כאלה, אם הן מיובאות בכלל, עולות כמו דירה בתל־אביב. ולשכור אצלנו אפשר כמעט כל מכונית יפנית וקוריאנית עממית וחסרת דמיון. כמו לפנטז על מסעדת מישלן ולסיים את הערב במקדונלד'ס.

 

אז כך התכנסנו ערב אחד, חבורה של אנשים ששום דבר לא מחבר אותם חוץ מאהבת הרכב. אם פעם היינו סוג של מחתרת נהיגה, בשנה האחרונה זיהו גורמים בענף הרכב והתיירות את הפוטנציאל, והחלו להוציא טיולי נהיגה ברכבים אקזוטיים באירופה. כמה ימים מרוכזים שבהם אפשר להתנסות בנהיגה במכוניות שעד היום ראינו רק בתמונות או לכל היותר בתערוכות רכב ובמסלולי מרוצים, סלחניים יותר לטעויות ומאפשרים לכל נהג לבחון את המגבלות שלו בביטחון לעצמו ולרכב. טעית והחלקת? במקום רכב שבא ממול או תהום, מחכים שם גדרות צמיגים ושטחי חצץ להאטה. איזה בזבוז שמקבלי ההחלטות בארץ לא זיהו את הפוטנציאל מציל החיים הזה.

 

מאות ישראלים יצאו בשנה האחרונה לטיולים כאלה, שמלווים בדרך כלל במדריכי נהיגה, וכוללים גם שהות במלונות איכותיים בדרך. בין החברות שמוציאות טיולים כאלה אפשר למצוא בין השאר את אלי אילדיס, LemonGuru ופורשה טרוולס, שמתמחים בטיולי נהיגה על טהרת דגמי פורשה.

 

אני הצטרפתי לטיול של חברת הדרכת הנהיגה הוותיקה אלטרנתיבי ושל G-DriveTech תחת מותג חדש בשם World Driving Challenges עם המדריכים איתי אלון ודני גלטר. הפרוספקט הבטיח 6 ימי נהיגה בפרארי 430 סקודריה, למבורגיני הוריקן, פורשה 911, אאודי R8, מרצדס AMG GT וב־מ־וו i8. הטיול נמשך לאורך 1,600 קילומטרים בגרמניה, אוסטריה, איטליה ושווייץ, וכל יום חולק לשני קטעי נהיגה, כך שכל משתתף זכה לנהוג פעמיים בכל אחת מהמכוניות.

 

אם כל מסע של אלף מיילים מתחיל בצעד אחד, אז מסע נהיגה באורך כזה מתחיל 5 ימים לפני הנסיעה, כשאנחנו נפגשים כל הקבוצה, 10 אנשים בסך הכל, במרכז ההדרכה של אלטרנתיבי ברמת־הכובש. המטרה: הדרכת נהיגה ויישור קו, לפני שאנחנו מתיישבים מאחורי ההגה של מכוניות שהיו עולות בארץ כל אחת יותר ממיליון שקל, ויש להן מנועים בהספק של 400 עד מעל ל־600 כוחות סוס, פי 3 ממכונית משפחתית חזקה.

 

ביום הראשון אנחנו ממריאים מהארץ לשדה התעופה של מינכן, שם מחכים לנו הרכבים בחניה של מלון הילטון בשדה. קשה כבר לחכות, תכף אנחנו מתחילים להגשים את החלומות המוטוריים שלנו. אבל לפני כן, עוד תדרוך של רבע שעה כמעט על כל רכב, שכל נהג ילמד להכיר. אפילו ההתנעה שונה מאשר במאזדה ובטויוטה שלכם. בחלק מהיוקרתיות ההתנעה בכפתור, בב־מ־וו ההיברידית לא קורה שום דבר גם אחרי הלחיצה, כי המכונית מתחילה במצב חשמלי ולא מתניעה מיד את מנוע הבנזין. לכל מכונית השיגעונות שלה, והכי חשוב, בכולן מערכת ניווט שתיקח אותנו לנקודות הציון של אותו יום. שישה ימים ולא פתחנו מפה פעם אחת. זה חלק מהכיף.

 

כבר בהתחלה אנחנו נתקלים במה שמלווה אותנו כמעט בכל עצירה, והוא כנראה פועל יוצא של נהיגה במכוניות כאלה. מתייחסים אלינו כמו לבר רפאלי: אנשים מתקהלים מסביב, שולפים טלפונים ניידים ומצלמים. לך תסביר להם שהאוטו לא שלך. ולמה בכלל לטרוח, אפשר להתענג לכמה ימים על הפנטזיה. אפילו צוות צילום של חברת הטלוויזיה הגרמנית Cabel1 מגיע לצלם אותנו באותו יום לכתבה לערוץ מקומי.

 

משדה התעופה אנחנו יוצאים לכיוון דרום גרמניה בדרך לאוסטריה בנסיעה מינהלתית. מכוניות על או לא, גם כשאתה נוהג במכונית שיכולה להגיע ל־300 קמ"ש, אתה עומד בפקקים כמו כולם. אנחנו עוצרים לצהריים באתר סקי. אפילו עבור אחד שנושם דלק כמוני הנוף עוצר נשימה, אבל חלק מהסועדים נעמדים במרפסת ומתנתקים ממנו כשהם שומעים את מנועי המכוניות.

 

אחרי הארוחה אנחנו יוצאים למעבר הכביש גרוסגלוקנר בהרי האלפים האוסטריים. כאן המכוניות מתחרות בנוף, נצמדות היטב לאספלט בכביש המפותל. העיניים לא יודעות לאן להסתכל, על השלג או על מד הסל"ד. בפסגה בגובה 2,430 מטר אנחנו עוצרים לתמונה משותפת ואחר כך ממשיכים בקצב איטי יותר בערפל למלון חמוד באתר הסקי. בלילה אני לא חולם, רק משחזר תוך כדי שינה את הנהיגה של אתמול.

 

יום שני. בהמשך בארוחת הצהריים בטירה מפוארת אפילו השף יוצא החוצה לצלם את המכוניות. האוכל לא סובל מזה, אבל בימים הבאים אנחנו עוברים בחניות של אמצע היום לבקשת כל המשתתפים לארוחות זריזות בבתי קפה. ארוחת 3 מנות אירופית זה פינוק יוקרתי מאוד, אבל כשזה בא על חשבון זמן נהיגה במכונות מופלאות כאלה, מצידי לעצור לסנדוויץ' בתחנת דלק.

 

אנחנו ממשיכים לאחד המעברים המפורסמים ביותר בדולמיטים, באלפים האיטלקיים, מעבר סטלביו - Passo dello Stelvio. בגובה 2,758 מטר מדובר במעבר הגבוה ביותר באיטליה ואחת הנקודות הגבוהות ביותר בשרשרת ההרים הגבוהה באירופה. אחד מכבישי הנהיגה המרהיבים בעולם, וגם המסובכים בגלל השילוב בין מאות הפיתולים ומאות כוחות הסוס שנמצאים מתחת לרגל ימין שלנו. אני שמח שבחלקי נופלת בקטע הזה הב־מ־וו עם ההנעה הכפולה. את הירידה בחזרה אנחנו כבר עושים בקצב איטי יותר, שוב בערפל.

 

שדה תעופה פרטי

 

ביום השלישי מחכה לנו הפתעה. שדה תעופה קטן נסגר במיוחד עבורנו. אני מרגיש כמו ג'רמי קלארקסון, המנחה לשעבר של תוכנית הרכב המיתולוגית "טופ גיר" של הבי־בי־סי, שמצולמת תמיד בשדות תעופה. השדה הוא לא הית'רו ואפילו לא נתב"ג, יותר משהו כמו הרצליה, עם מסלול באורך של קילומטר וקצת. אנחנו נהנים ממסלול סלאלום שסודר עבורנו ביום נטול טיסות, ובנהיגה עם לחיצה עד הסוף על הדוושה בחצי המסלול שנותר. כאן אני יכול להודות באישור עורך דיני: בלמבורגיני ראיתי גם כמעט 250 קמ"ש על הספידומטר. כיאה לסלבים עשירים אנחנו ממריאים לטיסה קצרה במסוק לתצפת על הכבישים שממתינים לנו, ואחרי שלוש שעות מהנות במגרש המשחקים האולטימטיבי למבוגרים, אנחנו ממשיכים לנהיגה בשלושה מעברי ההרים הגבוהים של היום, כולם סביב 2,000 מטר. מזג האוויר קיצי, הכבישים נקיים, אחת החוויות המהנות לכל חובב רכב. בעצירות אפילו האוויר מרגיש שונה, או שזה הגובה או שהשתכרתי קצת מרעש המנועים. ביום הרביעי מחכים לנו ארבעה מעברי הרים באלפים Furka, Grimsel, Susten ו־Klausen - שכל אחד מהם נראה יותר מטריף מהאחר. אוכלים ארוחת צהריים על שפת אגם לוצרן ובסוף מגיעים לעיירת הסקי דאבוס. למרות שמדובר בעיירה יוקרתית, בחניון של המלון אנחנו שוב מעוררים מהומה קלה ותור לצילומים.

 

ביום החמישי אנחנו מגיעים לבית ספר לנהיגה מתקדמת לא הרחק מהעיר אינסברוק. באירופה על כל נהג חדש לעבור השתלמות נהיגת חורף. אנחנו מתרגלים שליטה ברכבים. יצאתי בכבוד, מקום רביעי. אחרי ארוחת הצהריים יוצאים למינכן, דרך האוטובאן נטול הגבלת המהירות. זה היה סיום מרהיב למסע, להיות חלק משיירה שמתנהלת ביותר מ־200 קמ"ש. הנהגים המקומיים מזהים במראה את הצלליות הנמוכות, ומפנים את המסלול השמאלי. במינכן אנחנו נפרדים מהמכוניות, שעולות על משאיות שמובילות מכוניות בדרך חזרה לחברות ההשכרה. זהו, הפנטזיה נגמרה.

 

6,200 יורו עולה המסע הזה, כ־25 אלף שקל. לא מעט כסף, אבל הסכום הזה כולל הכל, לא רק את כל הטיסות, המלונות, הארוחות, הדלק, הביטוחים והתשלומים בכבישי האגרה שבדרך שארכה שבוע פחות יום, אלא גם נהיגה במכוניות שרק השכירות היומית של חלקן עולה יותר מ־1,000 יורו.

 

הכתב היה אורח חברת הדרכת הנהיגה אלטרנתיבי.