מינוי ופינוי

None

בפברואר 2007 הודיע מפכ"ל המשטרה משה קראדי שהחליט להתפטר. אבי דיכטר היה השר לביטחון פנים. ביום ההתפטרות נפגשתי עם דיכטר בלשכתו. הוא היה מאושר: קראדי מיעט להתחשב בו. שאלתי את דיכטר את מי הוא התכוון למנות למפכ"ל. "גנות", אמר. יעקב גנות היה אחד הניצבים הבולטים במטה הארצי, קצין אמיץ, מוכשר, בעל כושר מנהיגות. לאסונו, הוא סחב אחריו סיפור לא טוב מימי שירותו כמפקד המחוז הצפוני. הוא התחבר עם קבלן מפוקפק מנצרת, והקירבה הולידה חשד לשחיתות. היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, הכשיר אותו, ובג"ץ ענה אמן, אבל לזיכוי בשתי התחנות האלה נוספו הערות לא מחמיאות. בקריירה המשטרתית שלו צבר גנות לא מעט אויבים, במשטרה ומחוץ לה. הם לא התכוונו להניח לו.

 

דיכטר הגיע לממשלה מהשב"כ. הוא היה טירון גמור במאבקים ציבוריים. בהנחה שהמינוי של גנות לא יעבור, שאלתי אותו, האם יש לך תוכנית חלופית, Plan B. דיכטר שלח לעברי את החיוך הכובש שלו, חיוך יודע כל, ואמר: "בטח שיש לי Plan B".

 

אבל Plan B לא היה לו, ואם היה, נמוג, ולאחר שבועות אחדים, כשגנות ויתר על התפקיד, דיכטר נקלע למצוקה לא מבוטלת. בסוף הוא נאלץ למנות את דודי כהן, שלא היה חייב לו דבר והשביע אותו מרורים לאורך כל הקדנציה.

 

מינויים הם עניין מורכב. הממנה צריך להביא בחשבון לא רק את כישוריו של המועמד, התאמתו לתפקיד, יחסיו עם השר הממנה ועם ראש הממשלה, הפוטנציאל שלו כעושה צרות, המזג שלו – אלא גם את הפרשיות שהוא סוחב אחריו והאויבים שמחכים לו מעבר לפינה, ואת הזמן שיידרש עד שהמינוי יאושר. בנוסף, הממנה צריך להביא בחשבון את כל התכונות האלה אצל המועמדים המתחרים. שאלתי פעם את שר הביטחון עזר ויצמן מדוע החליט למנות את רפאל איתן לרמטכ"ל. "אתה לא מכיר את הרצל שפיר", מיהר ויצמן להשיב. שפיר, ייבדל לחיים ארוכים, היה המועמד המתחרה.

 

ממשלת פייסבוק

 

הבחירה של גלעד ארדן בגל הירש הייתה משגה כפול. הירש סחב אחריו שובל של אויבים מתקופת שירותו בצבא, בכללם אלופים בדימוס והורים שכולים ממלחמת לבנון השנייה. הקריירה שפיתח לאחר שחרורו מצה"ל, כמנכ"ל וכבעלים של חברה לייעוץ ולשיווק ביטחוני, מעוררת מטבעה שאלות וטענות, שבירורן דורש זמן. הזמן הופך את המינוי ללא רלוונטי. כך סיכל השופט בדימוס יעקב טירקל את מינוי גנות ב־2007, וכך הוא סיכל את מינוי הירש השבוע.

 

ב־2007 דיכטר יכול היה להתנחם בכך שהמועמד שלו לתפקיד המפכ"ל היה כשיר ומתאים. הירש היה משגה גם במובן הזה. הוא לא התאים, לא ברקע המקצועי שלו, לא בניסיונו, לא במזג שלו, לא בדרגה שאליה הגיע בצה"ל. אילו ארדן היה שואל את הרמטכ"ל מה דעתו על מינוי הירש למפכ"ל, הוא היה מקבל, קרוב לוודאי, חוות דעת שלילית. אבל ארדן לא שאל.

 

גלעד ארדן הוא פוליטיקאי רהוט, נאה, נקי מכתמים אישיים, אמביציוזי. עד לפרשת המינוי הוא נחשב לאחד המועמדים הבולטים לרשת את נתניהו, אם וכאשר. הוותק שאנשים מסוגו צוברים בפוליטיקה מוליך אותם לשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, הם רוכשים חוכמה, תחכום וניסיון; מצד שני, הם נעשים ציניים, מרירים ומלאים ברחמים עצמיים. התגובה של ארדן על קריסת המועמד שלו לימדה שהתקדם מאוד באגף הציניות, המרירות והרחמים העצמיים. באגף החוכמה התקדם פחות.

 

אחד השרים הזכיר לי השבוע שעד היום לא התקיים דיון בממשלה על מה שמכונה "טרור האבנים". כל המדינה חיה את גל האלימות הזה, לבד משרי הממשלה. בצר להם, הם מסתגרים בדפים שלהם בפייסבוק. זוהי ממשלת פייסבוק: כל שר מפליא ברשת החברתית את מכותיו המילוליות בפלסטינים, מציע הצעות חוק שלעולם לא ייושמו, מכריע במלחמות שאין לו בהן מושג. כולם הולכים בעקבות המודל שהתווה להם נתניהו.

 

השאלה מה היו המניעים של נתניהו בפיאסקו של מינוי הירש, פתוחה לדיון. ייתכן שהבין מיד שהמינוי נידון לכישלון אבל נהנה לראות את ארדן מתפתל; ייתכן ששכח את הכישלונות שלו בפרשיות מינוי קודמות ודחף את ארדן קדימה. ואולי כל העניין כולו הוא תעודת כבוד לדמוקרטיה הישראלית, שיודעת לרסן את פחזותם של מנהיגיה.

 

נתניהו לא רצה את בני גנץ כרמטכ"ל, וקיבל אותו; הוא לא רצה את קרנית פלוג כנגידת בנק ישראל, וקיבל אותה; הוא נלחם בכל כוחו נגד בחירתו של רובי ריבלין לנשיא המדינה, וקיבל אותו (ההחלטה שלו להחרים את ריבלין התמוססה בתוך חודש. הוא ביקש לבוא לבית הנשיא היום, יום שישי, לפגישה).

 

לא מדובר רק במינויים. הוא עשה כל מה שיכול היה כדי שברק אובמה לא ייבחר לקדנציה שנייה, וקיבל אותו; הוא פילג את הקהילה היהודית בארצות־הברית בניסיון לסכל את ההסכם עם איראן וקיבל אותו; הוא נאבק למען מתווה הגז, ו(בינתיים) לא קיבל אותו. זה מצבור די כבד של כישלונות למי שאמר על עצמו לאחרונה: "כל מה שאני רוצה אני משיג".

 

חזרה לארדן. אם הוא רוצה לשקם את הדימוי הציבורי שלו, הוא צריך למהר למנות מפכ"ל. הלכה למעשה, המשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל זה שנה. זה הרבה יותר מדי זמן. כאשר ארדן התלבט אם להיכנס לממשלה, נתניהו נתן לו סמכויות נוספות. אחת מהן היא המלחמה בניסיונות החרם נגד ישראל. גל הירש הודיע אתמול שלאחר נפילת מועמדותו למפכ"ל הוא מוכן לשרת את מדינת ישראל בדרך אחרת.

 

הנה הדרך: מלחמה בחרם. המשימה הזאת מתאימה להירש כמו כפפה ליד. "אני מתכוון להשפיע לחיזוק מדינת ישראל", אמר אתמול. אדרבא.

 

מאמינה בחלומות

 

ביום ראשון בערב הגיעו הקרוואנים של דפני ליף ויעל דקלבאום לרחבת העירייה בכרמיאל. ליף הייתה הבולטת במנהיגי המחאה של קיץ 2011; דקלבאום היא זמרת מוערכת. השתיים יצאו למסע בן 45 יום ביישובי הארץ, ממטולה דרומה. סיסמת המסע היא "מוצאים את הדרך הביתה".

 

כשהגעתי לשם, בשמונה ורבע בערב, ישבו ברחבת העירייה 16 נשים וגברים בגילאים שונים. בהמשך הערב הגיע המספר ל־30, כולל ארבעה ילדים ושלושה כלבים, לא הרבה בהשוואה למאות האלפים שהתכנסו בכיכר המדינה, במסיבת הסיום של תנועת המחאה. אני לא נוקב במספרים האלה בלעג. להפך: דפני ליף היא אדם מסקרן מאוד, בעלת ראייה מיוחדת וכריזמה. תנועת המחאה סיפקה להרבה מאוד ישראלים קיץ אחד של אושר, ושנים של האנג־אובר, חמרמורת, אחריה. יש מי שמאשים את תנועת המחאה, ואת ליף אישית, בכל: בביבי, בכחלון, בלפיד, בניכור בין מרכז לפריפריה, בניכור בין אשכנזים למזרחים.

 

היא סיפרה לי שלאחר הקיץ ההוא היא הייתה שבורה, גם בחשבון הבנק שלה, גם נוכח מה שהטיחו בה אנשים. המסע שלה הוא סוג של שיקום. אולי תסחוף עוד ועוד אנשים לאורך המסלול. אולי לא. כך או כך, היא תעשה את זה.

 

"קוראים לי דפני ליף", אמרה ליף למיקרופון. "אתם אולי זוכרים אותי מהמחאה החברתית – אבל זה לא הסיפור".

 

ליף ממקמת את שני הקרוואנים בכיכר במרכז כל יישוב. דקלבאום שרה, וליף שואלת את הבאים מה החלום שלהם, איך הם רוצים שהמדינה תיראה בעוד 50 שנה. התשובות תמימות, נוגעות ללב. בכרמיאל רצו מדינה שערבים ויהודים יחיו בה כעם אחד. כרמיאל היא עיר מעורבת, שממוקמת בלב אוכלוסייה ערבית. בקריית־שמונה ובטבריה רצו קצת יותר צדק חברתי. חלק מהאנשים אמרו שהם לא מאמינים שבעוד 50 שנה תהיה כאן מדינה יהודית.

 

"המחאה החברתית", אומרת להם ליף, "לא הייתה על כסף. היא הייתה על יוקר המחיה, כי יוקר המחיה מונע מאנשים להגשים את החלומות שלהם".

 

ליף מאמינה בחלומות. אני מקנא בה.

 

בתשע בערב נפתח באולם העירייה ערב סליחות לנשים בלבד. כמאה נשים מילאו את האולם. הן חבשו שביסים ולבשו שמלות ארוכות. הן שילמו כסף בקופה, קיבלו קפה ומאפה ונכנסו לאולם. אף אחת מהן לא התעכבה לרגע, להחליף חלום עם החבורה בחוץ.

 

לא בגלל ישו

 

120 אלף נפש, לא יותר, מונה היום העדה הערבית־נוצרית בישראל: מיעוט בתוך מיעוט. היהודים מכירים את ההרגשה מתוך ההיסטוריה שלהם. לפעמים היא מובילה ללאומנות יתר; לפעמים להפך, להתבדלות. כמעט תמיד להצטיינות: כשם שהיהודים בגולה ידעו להשתמש בהשכלה כסולם לטפס עליו למעלה, כך הערבים־נוצרים בישראל. 47 בתי הספר שהקימו הם האיכותיים והמתקדמים בבתי הספר בישראל. לא אני אומר את זה: אומר את זה משרד החינוך של נפתלי בנט. קרוב ל־95 אחוז מהתלמידים מגיעים לתעודת בגרות, שיעור חלומי. יותר מכל זרם אחר הם מגשימים את חזונו של בנט, לגדל עם של חמש יחידות במתמטיקה. הממלכתיים־דתיים הכי רחוקים; הם הכי קרובים.

 

בתי הספר מיוחדים בעוד מובן: הם מחנכים את התלמידים במסגרת אחת, מגיל שלוש־ארבע עד גיל 18. אין מעברים משבריים מיסודי לחטיבת ביניים, מחטיבת ביניים לתיכון. יש חבילה מגובשת אחת.

 

בין 33 אלף התלמידים במוסדות החינוך האלה יש מוסלמים רבים ולא מעט יהודים. עאוני בטחיש, מנהל בית הספר הקתולי בנצרת, סיפר לי השבוע שיותר משליש מתלמידי בית הספר של הרשת ביפו הם יהודים. כך, למשל, אחד מעוזריו של נתניהו בעבר, יהודי מפורסם למדי, בחר לשלוח את ילדיו דווקא לבית הספר הזה.

 

ביקשתי מבטחיש להזכיר שמות של בוגרים שהקריירה שלהם פרחה, בארץ ובחו"ל. הרשימה ארוכה: היא מונה פרופסורים, רופאים, מהנדסים, חברי כנסת. הראשון שהזכיר היה ג'וני סרוג'י, סגן נשיא חברת אפל, בכיר הישראלים בתעשיית ההיי־טק העולמית, בוגר בית הספר הקתולי בחיפה. סרוג'י הקים את מרכז הפיתוח של אפל בארץ, אבל חי עם משפחתו בארצות־הברית. יש משהו סמלי בשילוב הזה: החינוך למצוינות בבתי הספר מבטיח לבוגריו הצלחה; הקשיים בהמשך הדרך, כבנים למיעוט בתוך מיעוט, דוחפים אותם להצליח בחו"ל. בריחת המוחות היא כישלונה של המדינה.

 

בתי הספר ברשת מושבתים מאז תחילת שנת הלימודים, בטענה שמשרד החינוך מקפח אותם בחלוקת התקציב. קל לצרף את המאבק הזה לעגלה העמוסה של קיפוח המגזר הערבי, או, אם תרצו, לעגלה היותר ספציפית של קיפוח המיעוט הערבי־נוצרי; קל לייחס לו מניעים דתיים ולאומניים – הבית היהודי עושק את הבית הלא־יהודי. מי שלא יסתפק במלאכה קלה, יגלה שיותר משהעוקץ כאן דתי ולאומני, הוא פוליטי. ישו לא מככב בסיפור הזה.

 

משרד החינוך חתר מאז ומתמיד למדיניות שמבדילה בין בתי ספר ממלכתיים לבתי ספר מזן אחר, מה שמכונה בלשון המשרד "מוכר אך לא רשמי". לזן האחר משתייכים החינוך העצמאי, זרם של יהדות התורה, ומעיין החינוך התורני, זרם של ש"ס. משתייכים אליו גם בית הספר הריאלי בחיפה וליד האוניברסיטה בירושלים, שני בתי ספר חילוניים, ושורה של בתי ספר דתיים שפרשו מהחינוך הממלכתי־דתי.

 

המגמה של שרי החינוך לדורותיהם – מהליכוד, מהעבודה, ממרצ, מיש עתיד – הייתה לתת לממלכתיים מימון מלא, ולאחרים מימון חלקי. זוהי מגמה מבורכת: אם הורים מבקשים לתת לילדיהם חינוך אחר, קרוב יותר להשקפת עולמם, אין סיבה שלא ישלמו.

 

עד שבשמי הפוליטיקה הישראלית הבליח כוכבו של אריה דרעי. בהמראה הראשונה של דרעי, לפני המשפט, לפני הכלא, הוא הצליח לקבוע בחוק ששני הזרמים החרדיים, הזרם האשכנזי והזרם של ש"ס, יקבלו מאה אחוז מימון. האפליה לטובה של החרדים שיבשה את ההיגיון הפנימי של מערכת החינוך. מי שמסרב להכניס לימודי ליבה ולהכין את הילדים לחיי עבודה, מי שמחנך את הילדים לבוז למדינה ולהיבדל ממנה, מקבל מאה אחוז מימון, בעוד שמי שמיטיב להכשיר את הילדים מקבל רק 75 אחוז (כשמדובר בחינוך מגיל הגן, מקבלים עוד פחות). זה לא הקתולים מול החרדים: זה הקתולים והריאלי מול החרדים.

 

בסיפור העלילה הזה יש תפנית. בממשלה הקודמת, כאשר יאיר לפיד היה שר אוצר וחבר מפלגתו שי פירון שר חינוך, הוחלט לקצץ שבעה אחוזים וחצי בסבסוד שנותן משרד החינוך לבתי ספר לא רשמיים. לפיד היה זקוק לכסף, ורצה לקחת אותו קודם כל מהחרדים. החרדים ניזוקו, אבל שרדו. מי שהגיע לסף פשיטת רגל היו הקתולים.

 

אחת הדרישות הראשונות שהציגו החרדים בדרך להצטרפות לממשלה הנוכחית הייתה לבטל את הקיצוץ. דרישתם התמלאה, כמובן, ומי שיצא נשכר, בזכותם, היו הקתולים.

 

לבטחיש ולעמיתיו לא די בכך: אפשר להבין אותם. הם תינו את מצוקתם באוזני שר האוצר משה כחלון. כחלון הבטיח להם, לדבריהם, 50 מיליון שקל כמענק חד־פעמי לעדות הנוצריות, כפיצוי על הזנחה רבת־שנים וכתמריץ לעתיד. זה מה ששר האוצר מוכן לתת, אמרו מנהלי בתי הספר, עכשיו נראה מה מוכן לתת שר החינוך. נפתלי בנט, שראה במשא ומתן הזדמנות להפגין נדיבות ומנהיגות, רגישות ונחישות, רתח על כחלון. בלית ברירה, הורה לפקידים שלו לחפש עוד משהו שישכנע את מנהלי הרשת להפסיק את שביתתם. לתת להם מאה אחוז לא יוכל: זה יעלה מאתיים מיליון שקל לשנה ויגרור בהכרח תביעות מצד בתי ספר לא רשמיים יהודיים, שיעלו סכום כפול. להוריד לחרדים בוודאי לא יוכל. לא בממשלה הנוכחית.

 

מה ההבדל ביניכם לבין החרדים, שאלתי את עאוני בטחיש. "להם יש חברי כנסת בקואליציה; לנו אין", אמר. וזאת (כמעט) כל התורה כולה.

 

התייחסות אחרונה

 

למעלה מארבעה חודשים עמלים במשרד המשפטים, במשרד מבקר המדינה ובלשכת ראש הממשלה על ניסוח מסמך שמסדיר את ניגודי העניינים בין שר התקשורת, בנימין נתניהו, לגופי התקשורת שהוא הרגולטור שלהם – עמלים ומתקשים להגיע לנוסח מוסכם. מאמץ האדירים הזה זכה כאן לתזכורות אחדות. הטיוטה שהוכנה במשרד המשפטים עברה פעמיים את משרד מבקר המדינה, כולל המבקר עצמו, עברה את היועץ המשפטי לממשלה ועכשיו מונחת "להתייחסות אחרונה" בלשכת ראש הממשלה.

 

הנושא מאוד טעון, מאוד רגיש. האתגר הוא להגיע למסמך שיאפשר לנתניהו לכהן כשר תקשורת בלי שתיפגע פרנסתם של עורכי דינו, שתחום ההתמחות שהם מתהדרים בו הוא עסקי תקשורת. תשובת נתניהו צפויה אחרי החגים.

 

השנים הטובות

 

בכל יום שנה למלחמת יום הכיפורים אני חושב על שש השנים שקדמו למלחמה, השנים הטובות. המצב הכלכלי היה טוב: מלחמת ששת הימים סיימה שנים של מיתון; מלחמת ההתשה יצרה ענפים כלכליים חדשים, ניפחה את תקציב הביטחון והעשירה קבלנים; מרחבי סיני והגולן נפתחו בפני הישראלים, יפים להפליא, ריקים להפליא; ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין רכבו על גלי הניצחון. מאיר הרבתה להטיף מוסר לראשי המדינות באירופה. היא לא נרתעה מעימות עם הממשל האמריקאי.

 

טוב היה לחיות כאן – טוב כמעט כמו היום.

 

אדם אחד התריע מפני האסון המתקרב: קראו לו לובה אליאב. ערב המלחמה הוא כתב סיפור קצר בשם "השחף": "הקברניט ומרעיו שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם... האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שרטון. השחף יודע זאת. הוא רוצה להזהיר – התפכחו מיינכם, הרימו מפרשים, שנו כיוון. תנו לרוח הטובה להובילכם לחוף מבטחים".

 

גולדה ונתניהו שונים בתכלית. אם יש דמיון ביניהם, הוא נוגע לשתי נקודות: הרתיעה מכל שינוי במצב הקיים, וחטא היוהרה. את גולדה הובילו שתי הנקודות האלה אל אסון מלחמת אוקטובר. לאן יובילו את נתניהו, אינני יודע.

 

לאחר המלחמה נדד אליאב, האיש הנפלא הזה, מיישוב ליישוב, מאסיפה לאסיפה, והציג לאנשים את משל השחף שלו. אנשים אטמו את אוזניהם מלשמוע: אף אחד לא רצה לדעת כמה טיפש היה, כמה זחוח, כמה יהיר. הם לא רצו לשמוע לפני ולא רצו לשמוע אחרי. גם זה לקח. ¿