הסרט של דורית ענבר

מנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בישראל הגיעה לניו יורק כדי לגייס כספים למימון עשרות הפרוייקטים שמחכים. ראיון עם האוהדת הכי גדולה של הקולנוע הישראלי

אני נפגשת עם דורית ענבר, מנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בישראל, בעוד אחד ממסעות הבזק שלה כאן אצלנו. מאז שנחתה, כבר הספיקה לנסוע מהשדה לפגישות צפופות בוושינגטון, משם לפגישות במנהטן, בהאמפטונס, ורגע לפני שהיא ממשיכה לארוחה לכבודה בבית הקונסול עידו אהרוני, היא עוצרת ומשתפת גם אותנו במטרה החשובה שלה.

 

"אני מגיעה לכאן כשיש פוטנציאל לגיוס תומכים, ונהנית לראות אנשים אוהבי ישראל. עוד מעט", היא מזכירה, "בג' בתשרי כולנו נציין את צום גדליהו, שמזכיר לכולנו שהבית קרס בגלל שנאת חינם, ואת זה אנחנו מנסים למנוע. סרט היום הוא הכלי הכי אפקטיבי לקירוב לבבות. אני כאן להזכיר שאלו אינן מותרות אלא הכרח".

 

ענבר אישה נעימה להפליא, שבדרכי נעם כבר הוכיחה שיש לה את התעוזה, הכוח, והמוח להזיז הרים. "עברתי דרך ארוכה ומפותלת", היא מספרת. "אני עורכת דין במקצועי, עבדתי כשותפה במשרד עורכי דין הרבה מאוד שנים. בסןף שנות השלושים לחיי עברתי את משבר גיל 50 והבנתי שאני רוצה לשנות כיוון. עברתי להיות יו"ר מועצת הכבלים והלווין. אני זוכרת שכשהגעתי להכרה שאני צריכה לעשות שינוי, הגדרתי לעצמי מטרות, והן היו בלתי סבירות בעליל. קיוויתי שתוך 5 שנים יהיו לי לקוחות בתחום התקשורת, ושבתוך 10 שנים אחשב מומחית בתקשורת ומרצה באוניברסיטה לדיני תקשורת. 5 שנים אחרי זה, כשאני בדרכי להרצאה באוניברסיטת חיפה, כל הדרך נסעתי וצרחתי ודפקתי על ההגה כי לא האמנתי שזה כבר קרה".

 

בתפקידה כיו"ר מועצת הכבלים והלווין, הייתה למעשה אחראית על הרגולציה, הסדרת כל תחום הטלוויזיה הרב ערוצית למנויים. "הייתי למשל הראשונה לתת אישור למיזוג חברות הכבלים. כל השאר אז פחדו להסתבך עם זה. הייתי מעורבת גם בתכנים, לא רק בתשתיות וחקיקה. הלווין עלה לאוויר, כולם עברו לדיגיטציה, להקרנה של ערוצים ותכנים בתשלום, שנים דרמטיות גם לתעשיית התוכן המקומית בישראל".

 

איזה חותם הותירה העבודה שלך בשנים הללו על התקשורת בארץ?

"קודם כל נהניתי מאוד, לא הייתה לי תכנית חומש. עקומת הלמידה שלי הייתה פראית כי כל רגע אתה מגלה דברים חדשים, זה מאות ערוצים, יש תכנים שונים, קהילות שונות. לכן אחת ההחלטות המשמעותיות מבחינתי הייתה ההשקעה בתכניות מקור. זה יצר תעשייה שלמה אחרי שנים שהיא פשוט גוועה. הדבר המשמעותי שעשיתי היה להורות גם לכבלים וגם ללווין לייצר סרטים במינונים שאני קבעתי. באותו זמן ההחלטה הזו הייתה שנויה במחלוקת, בעיקר מצד היוצרים, אבל ידעתי שזה מה שיעורר את התעשייה הזוו מחדש. ואכן כך היה. ב-2001 היו רק 11 סרטים ישראלים ומאז זה התחיל לרוץ ושינה את התעשייה. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי".

 

 

כשהיא מגשימה חלום אפילו גדול יותר מזה שסימנה לעצמה כששינתה קריירה, עצרה ענבר כשהיא בשיא וחתכה למזרח. "בעלי דאז הציע שנסגור את הבית, נעזוב הכל וניסע עם שלושת הילדים לחצי שנה. טיילנו במזרח הרחוק וניו זילנד. שנינו היינו וורקוהוליקים, המחשבה להיות אחד עם השני באופן כל כך אינטנסיבי הבהילה את כולנו, כולל את הילדים, אבל זה היה נפלא. וכשחזרנו, מכל ההצעות שהונחו לפני, בחרתי משום מה לנהל את המכרז של טלעד לערוץ 2, למרות שהכתובת הייתה על הקיר, כולם התייחסו אלי כאל קוסמת שתצליח לעשות נס. בניסים אני טובה, אבל קסמים קשה לי לעשות, וזה לא עבד. ומשם התחילה שורה של דברים נוספים, למדתי, למשל, תואר שני הצמהל עסקים, ברמה האישית לקחנו ילד אמנה הביתה, במצב קשה".

 

אין לך רגע דל.

“כן, אני טיפוס מתרוצץ. הייתי כאן עכשיו בהאמפטונס, ראיתי קהילה מאוד מעניינת. גם ראיתי את כולם נופשים וזה עשה לי דפיקות לב, איך אפשר לנוח כל כך הרבה".

 

כשהחלה לכהן בתפקידה הנוכחי, בניהול הקרן שקיימת כבר 22 שנים, הבינה שמבחינתה מדובר בשליחות ציונית של ממש. "זו קרן שהיא חותמת של איכות. בשנים שלי בקרן, לקחתי את זה למקומות חברתיים יותר, אני לא רואה אותה רק כקרן קולנוע, אלא כקרן שהכוח שלה הוא גם שינוי חברתי. סרטים הם משהו מאוד אמוציונלי שתוקף את הדעת ממקום מאוד טבעי עבור הצופה. סרט טוב ומרגש פותח את הלב ואז נפתח גם הראש, והם מוכנים להיות קשובים וטולרנטים יותר לקבוצות אחרות, לבעיות של אחרים לעובדות היסטוריות. ראיתי סרטים משנים מציאות גם ברמה של השגחה פרטית, וגם משנה חיים”.

 

למשל?

"יש סרט דוקומונטרי של הקרן שנקרא ‘הדולפין’, שמספר על נער ערבי שקיבל מכות מבני כיתה שלו, שכמעט הרגו אותו, והוא הגיע לבית חולים הכפר סבא. הצליחו להציל את חייו, אבל לא את נפשו. הוא נשאר מנותק, בוהה, מטושטש. כשהרגישו שניסו כבר הכל המליצו לאב לאשפז אותו בגהה, אך הוא סירב. בהמלצת הפסיכיאטר שטיפל בו, החליטו לשלוח אותו לריף הדולפינים באילת. רואים לאט לאט כיצד הוא החל לתקשר עם הדולפינים ואז עם בני האדם. הסרט זכה לתמיכה מדהימה עד שנגנס למערכת הלימודים בישראל, ועכשיו דיסני קנו את הזכויות ויעשו מזה פיקשן. זה הישג ישראלי יוצא דופן".

 

לאורך השנים לא מעט סרטים אשר יצאו תחת תמיכת הקרן עוררו, מספרת ענבר, שינויים של ממש. "סרט שיצא לפני שנה וחצי בערך, ‘כופר נפש’, עוסק במהגרים הלא חוקיים שמנסים להגיע לישראל ועוברים זוועות בדרך. הישראלים לא עושים כלום כדי לא לפלוש לריבונות של מצרים, וזו אומללות שקשה לתאר. יוצרות ישראליות הצליחו לקבל גישה למקומות האלו ולתעד אותם מקרוב. הסרט הוקרן האו"ם ובכנסת ובמקומות רבים, והצליח לעודד מעשים".

 

באיזה של מגיעים אלייך?

“בדרך כלל כבר בשלב הרעיון. יש לנו דלת פתוחה ליוצרים להגיש בקשה דרך האתר בכל נושא שהם חפצים. אנחנו גם יוזמים פרויקטים".

 

אחד מהפרויקטים היוקרתיים יותר עליו מדברת דורית בגאווה רבה הוא "גרין האוס", פרויקט בינלאומי שיזמה הקרן, ובמסגרתו מכנסת מדי שנה יוצרים בינלאומיים מכל העולם, רבע מהם ישראלים, ולצידם יוצרים מכל מיני מדינות במזרח התיכון. כולם כמובן יודעים שאנחנו יהודים וישראלים וזה נורא מרגש כל פעם מחדש. אנחנו מקבלים הרבה הצעות ובכל שנה בוחרים בערך 15-20, מזמינים אותם לשלושה סמינרים לאורך השנה, בדרך כלל בלוקיישנים כמו מרוקו, קפריסין, טורקיה, מקומות שאין לאף אחד סיכון להגיע אליהם. אנחנו מלווים אותם בצוות מקצועי ובינלאומי של אנשי קולנוע, שמלמד אותם הכל”.

 

מה החשיבות של קיום פרויקט שכזה?

"הרעיון נולד מהמחשבה שאם יוצרים מהמזרח התיכון ינהלו ביניהם דיאלוג, הם יוכלו להפרות אחד את השני גם מקצועית וגם אישית והדבר הזה הוכיח את עצמו כמוצלח לאין שיעור. יש לנו 24 סרטים גמורים, רובם סרטים נחשבים ביותר שזכו לפרסים מכל העולם, כולל מועמדויות לאוסקר. בסוף השנה אנחנו מביאים להם גם משקיעים שהם יכולים להציג בפניהם את הרעיונות והפרויקטים שעבדו עליהם. כך למשל נמכר "הדולפין". כנ"ל גם invisible man, דומא, שתיקת הארכיון, ורבים נוספים".

 

דורית מספרת שהאינטרקציה בין היוצרים, אשר מגיעים ממקומות כל כך שונים ועוינים, היא ההוכחה לכך שדברים יכולים להראות אחרת. "היוצרים מתחברים מהר מאוד. בונים קשרים שממשיכים הרבה מעבר לסמינרים. יחסים שמחזיקים כבר שנים ארוכות. יש פיל בחדר כבר בהתחלה ואנחנו מצביעים עליו ומדברים עליו כבר מהרגע הראשון. יש אנשים שמגיעים ממדינות ששם מופעלים עליהם לחצים ואיומים, כולל איומים על חייהם, לכן אנחנו מתעמתים עם זה. כולם שם הרי מעצם הבחירה הם פעילים חברתית לפני הכל. והיום הם כבר לא יגידו משפטים כמו מעולם לא פגשתי ישראלי, או כל הישראלים הם… את רואה שהם אחר כך מתייצבים ומגנים על הישראלים, וזה מרגש. השנה יש לנו כבר נרשמים מעיראק וסוריה. הפרויקט מביא המון כבוד לישראל".

 

עד כמה ישראל באמת מעורבת?

"אנחנו גוף ישראלי, הקרן לא פוליטית, שני שליש מהתקציב מגיע מהמדינה והשאר מתרומות. את גרין האוס למשל, אנחנו מממנים אך ורק מתרומות. עד לפני שנה האיחוד האירופי עזר לנו במימון, אך כשהם נקלעו לצמצוצים, נאלצנו למצוא מקורות מימון נוספים. יש שתי קרנות אמריקאיות שהיום מממנות את הפרויקט אבל זה לא מספיק”.

 

זו גם מטרת הביקור של ענבר כאן אצלנו. "יש לנו משפחה מאוד מפוארת של תומכים בקרן, אבל יש פרויקטים חשובים ואנחנו חייבים לגייס את המימון עבורם", היא מסבירה בלהט. "אני פונה לשורה שלמה של גופים ואנשים פרטיים כשהמטרה היא לא פרויקט ספציפי אלא לאפשר סרטים שיתנו מבט על כל ספקטרום ישראלי. אנחנו עושים סרטים של יוצרים דתיים, חרדיים, חילונים, נשים, מיעוטים, עולים, וגם הנושאים בהתאם. אנחנו מחפשים סיפורים שיש בהם ערך שהוא גדול מהסיפור הספציפי, רחב יותר. אלה יוצרים פאזל של חברה מאוד מורכבת".

 

בהנהגת ההממשלה הנוכחית היום בישראל יש שינוי מגמה, יש תנאים שהוצבו בפניכם?

"אני מקווה שלא. אחד העקרונות הם שלא הממשלה אחראית באופן ישיר, אלא הקרנות מקבלות תקציבים, וממשיכות הלאה. לכן התנאים יצרו גוף מסודר שמסנן ועושה את הכל דרך שיקולים מקצועיים נטו, להבדיל מהדברים שנאמרים לאחרונה. המדינה לא מכתיבה ולא איפשרה לעצמה להכתיב מעולם. חופש הביטוי", היא מדגישה כמי שמנסה לומר את שלה מבלי להפנות אצבע, "איננו נבחן במוזיקה קלאסית או סרטים לילדים. הוא נבחן דרך אותם דברים שמכעיסים, קשים לעיכול, כמו שאומרים. אני לא מסכים עם דבר שאתה אומר אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל להגיד אותם. צריך לאפשר לכולם לדבר, בלי זה אין דמוקרטיה, וישראל היא דמוקרטיה. לכן ההערכה שלי היא שגם הסרטים הקונטרוורסלים, שמהווים מיעוט, אגב, יתקבלו במקצועיות וכבוד".

 

יצא לך להיפגש עם השרה רגב כבר?

"לא, טרם".

 

מפתיע.

"היא עסוקה", היא עונה בממלכתיות. "יש הרבה גופי תרבות, וטוב שכך, אז טרם יצא לנו".

 

היום הקרן תומכת, בדרכים שונות, בכ-33 סרטים שיוצאים בישראל וממנה מדי שנה. "אנחנו מסייעים גם בפרויקטים מיוחדים כמו פרויקט שעשינו לאחרונה לנשים ממקומות שונים בישראל, ואחרי שנה של עבודה נוצרה אחווה נשית מיוחדת במינה. גייסנו כסף למרבית הסרטים שלהן, מדתייה שעושה על הנשים בכותל, לתושבת קריית שמונה שמכינה סרט על העיר שלה, ועד בחורה ממוצא גרוזיני שעושה סרט על נשים מהעדה. זה מרגש מאוד".

 

דורית השאירה בבית 3 ילדים, ועוד ילד אמנה, והגיעה לשבוע אינטנסיבי של גיוס כספים. היא רואה בסרטים שעל הפרק אינטרס לאומי ראשון במעלה. "יש משאבים מצומצמים ואנחנו מתחייבים לא לדאוג רק להפקה אלא גם לפיתוח, וגם להפצה. הגעתי לכאן כדי להביא למודעות את הסרטים האלו כי הקולנוע הישראלי הוא יהלום בתרבות שלנו, עובדה שרק השנה שני סרטים ישראלים עלו בטקס האוסקר. אני שואפת להביא את הסרטים הישראלים למודעות וללמד אנשים לצרוך אותם. יש לי תכנית להפצתם וכאן אני מחפשת מימון. בימים אלו עם כל כך הרבה קולות נגדנו, אין כמו סרטים כדי להכיר את ישראל האמיתית. זו שליחות ציונית בעיני, ויש לנו תכנית ובשבילה צריך כסף".

 

המטרה השנייה להגעתה של ענבר הייתה גיוס תקציב לסרטים עצמם. "אנחנו מחפשים תקציבים לסרטים שאני מרגישה שבעלי חשיבות לאומית אמיתית, כמו נושא של חיילים ושל השואה, אבל אין לי בשבילם מספיק כסף. תקציבי המדינה לא מספיקים ולפעמים אני גם לא רוצה להשתמש".

 

ענבר עוברת כאן מפגישה לפגישה, עם גופים, עם אנשים פרטיים, מספרת שוב ושוב על הפרויקטים, על המשמעות, על החשיבות הלאומית וההיסטורית. "אני חושבת שאני למדתי להיות ברורה ולהקל על אנשים להבין מה אני רוצה. אנחנו עושים עבודה ציונית אמיתית".

 

אנשים מוזמנים גם ליזום איתי רעיונות. יש אנשים שמשקיעים ורוצים לקדם גם את הנושאים שבנפשם. למשל פרויקט הנשים מומן ע"י אישה שרצתה לקדם את הנושא שבנפשה. אני חושבת", היא מסכמת, "שזו דרך נפלאה, לשתף, לשפר ולשנות. גם אדם פרטי, אם ייתן קצת, זה אפקטיבי. אנחנו גם נשמח אם אנשים יוכלו להציע לנו גופים שיכולים להתעניין בכך, או לשמוע מאנשים שחושבים על רעיונות עבורנו לסרטים חשובים. הם מוזמנים לפנות אלינו, ואנחנו תמיד נענה”.