מכתב לנער מהפריפריה: אל תתגייס. זה המרד. גם ככה לא תשיג דבר. כל ההבטחות שמורות ללבנים וכל ההנחות מובטחות לילדיהם, כותב שלומי חתוכה באחד משיריו. "גש אל הקב"ן, ספר לו על חלומותיך: הוא יחשוב אותך למטורף; לך אל הרופא, שאל אותו מדוע מוודאים שאתה בריא רק לפני ששולחים אותך למות... קח את שלוש השנים לחשוב, לחקור, לדעת. שהרי גם אם תבקש להילחם ולהרוג, הרי קודם עליך לגלות מיהו בדיוק האויב שלך".
חתוכה גילה כבר מזמן מיהו האויב. זה שהפך אותו ואת אחיו ל"שואבי מים וחוטבי עצים", זה שגנב תינוקת מסבתו, ששלח את אמו לנקות, שסגר בפניו שערי מועדונים. "המנטרה שאנחנו 'עם יהודי אחד' מסתירה מאיתנו שאנחנו המזרחים נמצאים תחת כיבוש תרבותי וכלכלי", הוא אומר. "אז גם אם היינו פעם עם אחד, צריך להגיד את זה: וואלה, כן, נוצרו פה שני עמים שונים. לך לשכונת התקווה, תגיד 'אשכנזי', ותשמע את ההד. אבל הנקמה לא מגיעה מאיתנו אלא מידי עצמם. עשית עוול? אל תדאג, הוא יצמח באדמה כמה שנים טובות - ויביא לנקמה".
ספר שיריו הראשון של חתוכה, 'מזרח ירח', הוא חומר נפץ. תמונה של עולם מקביל, שלם ומלא, שייקרא בחוסר אמון ובתדהמה על ידי כל מי שלא מכיר - ויש רבים כאלה. פשעי העבר והיעדר הסיכויים בעתיד, כפר שלם ועוזי משולם, גזזת וילדים חטופים, תוגת הדרום, בוז לתל־אביב ("ותיקן של אשכנזים") וקריאה לחורבן ירושלים ("שתהרסי ותחרבי עד היסוד").
גם מי שהתעייף משירה מזרחית חדשה - או מה שמכונה ערס פואטיקה - יתקשה להישאר אדיש לחתוכה. מעין מלקולם אקס, המתעד הגדול שאינו שוכח דבר ("אני קופסה שחורה"), מי שתובע את עלבונם של כל הקורבנות העלומים. בחסות משקפי האינטלקטואל וזקן הג'אז - הוא באמת מנגן בחליל צד וסקסופון, חולה על ג'ון קולטריין, גם על באך - חתוכה משגר כמה מהתובנות החריפות ביותר במחוזותינו. לא מהסס לדבר גם על מה ש"אסור להשוות מולו". את מגורי הסבא והסבתא שלו בשעריה הוא מכנה "גטו"; את אחד משיריו הוא חותם כך: "שכשהיינו ילדים, העיניים שלהם היו קרונות הרכבות שלנו".
עד כדי כך?
"כן. הספיקו מילה או מבט בשביל להסליל ילד. להפוך אותו לתת־אדם. תשמע, אני מודע כמובן לרגישות ואני לא מזלזל באיש, אבל כל הסימנים שם: גטאות הקמתם, סלקציה עשיתם, ילדים חטפתם, התגזענתם, התייחסתם לציבור שלם כאל עבדים - וואלה, אז לא הרגתם אותנו, מה אגיד, תודה? ואגב, כן הרגתם, הקרנתם על ראשי ילדים. אז אפשר ליצור את ההשוואה הזאת. אי־אפשר להתעלם מהעובדה שאנשים שחוו גזענות, באים ומפילים אותה פה על הראש של אחרים. וצריך לעמת אותם עם זה. קחו אחריות. הנציונל־סוציאליזם הוא תורה אידאולוגית־ביולוגית. רופין ובן־גוריון התבטאו באופן מסוכן, וצריך להגיד להם איפה השורשים האלה נטועים: חבר'ה, אתם עשיתם סלקציה! אתם בניתם גטאות!"
"המזרחים שרים במטעי הכותנה", אתה כותב. אולי מפתה לאמץ את דפוס המאבק השחור בארה"ב, אבל הלו, אבותינו לא הובלו בשלשלאות ונתלו בפרדסים.
"נכון, אנחנו לא אמריקה, אבל יש הרבה נקודות השקה. למשל אמא שלי. מה זה עוזרות בית שמחכות בפינת רחוב ש'הגברת תבוא לאסוף אותה'? מה עם תימניות שהובילו אותן בחצי לינץ' באמצע המושב קשורות לחמור? הרמב"ם אומר, כדי ליישר ברזל מכופף, צריך לכופף אותו לצד השני. אז כן, המילים צריכות להיות קשות מאוד כי ההיסטוריה קשה מאוד והילדים שלנו חווים גזענות קשה מאוד. אנחנו נאבקים עבור הדורות הבאים".
וילדיך שלך ילכו לצבא?
"אני בכלל לא רואה את עצמי מביא ילדים לעולם. בין השאר בגלל המקום הזה".
המחאה החברתית, "מחאה של אשכנזים תל־אביביים על שכר דירה בתל־אביב", כהגדרת חתוכה, הייתה גם הנפץ שהניע אותו אל השירה והיצירה, ואת השיח המזרחי החדש כולו, בעקבות אירועי 'הלילה השחור' בדרום תל־אביב, ממנו נולדו מפגשי ערס פואטיקה שבהם השתתף.
"עד המהלך של ערס פואטיקה השירה הייתה אשכנזית. טניס. הספורט הלבן. לא, הגזמתי: סקווש. ופתאום זה נהיה מגרש כדורגל עם מזרחים ביציע, והם קוראים שירה, וצועקים, ומדברים - וזה הוציא החוצה גזענים, חבל על הזמן. מה פתאום הם עושים תרבות גבוהה! ובתל־אביב! אז אתה יודע מה, כן, אני רוצה לכבוש גם את תל־אביב".
בינתיים נראה שחתוכה וחבריו המשוררים אכן כבשו את תל־אביב; לפחות אם לסמוך על שערי העיתונים ומדורי השירה, עמודי הדעות והרשתות החברתיות. רק לפני שנתיים פירסם חתוכה מאמר שבו טען כי השירה המזרחית "אינה זוכה לחשיפה הולמת במדיה". היום, טוענים רבים, היא סובלת מחשיפת יתר, לצד חיבוק אמיץ מהממסד שהיא כל כך אוהבת לשנוא: פרס ישראל לארז ביטון, פרס ברנשטיין לשלושה מחברי ערס פואטיקה, פרס שרת התרבות לחתוכה, וגם מינויו של רועי חסן כמרצה בחוג לספרות של אוניברסיטת תל־אביב.
"במובן מסוים, השירה המזרחית באמת עשתה אותו מהלך שעשתה המוזיקה המזרחית בשנתיים האחרונות. בכלל, יש התעוררות שירה מדהימה, בלי קשר למזרחית. אבל בגלל שהמזרחיות מאוד מרגיזה כמה אנשים, מדברים על 'חשיפת יתר'. למה לא לדבר על האובר־חשיפה של השירה האשכנזית? הקידושים שלנו הפכו לאשכנזית, אנחנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות - זה אובר־חשיפה! בתור תלמיד לא למדתי ארז ביטון וסמי שלום שטרית. קראנו רביקוביץ וזך. אז בטח שאני רוצה להגיע לממסד. הרי איפה הילדים שלנו מתחנכים, באנתרופוסופי? המטרה היא להגיע למיינסטרים. למערכת החינוך".
ובכל זאת, הזכייה הקולקטיבית של חברי ערס פואטיקה בפרס ברנשטיין יכולה להיתפס כעניין מעליב. למה בתור קבוצה?
"אתה רוצה להגיד שעד עכשיו כל מאות האשכנזים שחילקו לעצמם פרסים הם לא קבוצה? אבל כרגיל, הזהות שלהם שקופה, הם אינדיבידואלים אמיתיים. בקיצור, זו התחלה של תיקון המעוות. תהילה חכימי, רועי חסן ועדי קיסר זכו בזכות, ולכל אחד ואחת מהם קול ייחודי שאי־אפשר לטעות בו. אבל אין מה לעשות, לקבוצה יש כוח. היא יוצרת הד. בזמן השיא הפרינו אחד את השני בטירוף".
בינתיים פורקה השותפות שלך עם עדי קיסר, המייסדת. למה אתה כבר לא משתתף בערבי ערס פואטיקה?
"אני לא משתתף כי נפרדו דרכינו. אף על פי שהתחלנו כדבוקה, היינו צריכים להתפתח. קרה שם משהו מדהים. נפגשו כמה משוררים שלא שמעו עליהם ולא הכירו אחד את השני, ותוך שנה כולם עם ספרי הביכורים שלהם, מכניסים את השירה המזרחית לשיח. אירוע ניסי! אבל תקופה כזו לא יכולה להימשך לאורך זמן. בסופו של דבר, כיוצרים, כל אחד ירצה לשמור על עצמאות וייחוד. צריך להציב מטרות חדשות".
השאלה אם אלו מטרות פוליטיות או מטרות ספרותיות. נראה לפעמים שאתם מסרבים לעמוד למבחן אסתטי ופואטי כמשוררים. כל ביקורת על השירה שלכם הופכת לדיון חברתי.
"העניין הוא שההתקפות כלפינו הן לא אסתטיות, אלא אישיות וגזעניות. כל המאמרים שנכתבים כנגד ה'אגרסיביות' שלנו לא שונים מכל מי שקפץ כשהמוזיקה המזרחית החלה להישמע במרחב. ברור שאם אין לשירה ערך אסתטי, היא לא שווה כלום. אני, למשל, מתייחס בשירים שלי לשבזי, לגמרא ולשיר השירים - מקורות דתיים שיש בהם גם ערך ספרותי מאוד גבוה. לצד משוררים ערבים כמו מחמוד דרוויש וטאהא מוחמד עלי, או המשורר השחור אמירי ברקה. יש לי הרבה אבות".
אין אף יוצר אשכנזי שאתה אוהב?
"בוודאי שיש. לא פוסל שום אשכנזי או מקדש כל מזרחי, כי אז אהיה בעצמי גזען. קודם כל יהודה עמיחי, שהביא איתו רוח אחרת. אהרן שבתאי, שהוא משורר מדהים, ואסתטית הוא מזכיר לי ראפרים כמו נוטוריוס ביג. ומאיר אריאל. רבי מאיר השני, ככה אנחנו קוראים לו".
בטח שמעת את הביקורת על ההחלטה להעניק כבר עכשיו משרת הוראה באוניברסיטה לחברך הטוב רועי חסן.
"לגבי חסן אל תטעה, מדובר בבחור מהמשכילים והמלומדים שהכרתי. אני חושב שזה צעד אמיץ ונכון, וכמובן נדיר במוסד הלבן הזה, שמדיר מזרחים ומזרחיות. השיעור הכי חשוב שחסן צריך ללמד שם את האשכנזים, זה להזכיר להם שהאקדמיה היא לא רק הבית שלהם".
עדי קיסר אמרה שהיא לא מוכנה לפרסם שירים אצל בני ציפר ב'הארץ', כי מבחינתה זה כמו להיות קופים בקרקס. אין סכנה להפוך ל"מזרחי מחמד"?
"זו טענה לגיטימית. כן, צריך להיזהר מהמקום הזה ולהתנער ממנו כשצריך, אבל גם לא לפסול באופן קטגורי. לפעמים יותר מאשר משתמשים בנו, זה אנחנו שמשתמשים בהם. שמעתי כבר שאומרים לגבי הפרסים האחרונים שחילק הממסד הספרותי, שזה 'קחו פרס ותשתקו'. נו, אז מישהו מאיתנו שותק? אפשר לקנות מישהו?"
יסבירו לך שמיליטנטיות לא מזמינה להקשיב אליה. אתה מאבד הרבה אשכנזים בדיבור עוין.
"האמת? לא כל כך אכפת לי מהם. כרגע השיח בינינו המזרחים הרבה יותר חשוב. גיבוש הכוח. תן לי חמש דקות עם מזרחי, הוא הופך למזרחי מודע. רוב האשכנזים ממילא לא רוצים להשתכנע, כי אז הם ייאבדו את הפריבילגיות שלהם".
בוא תנסה לנסח מה בעצם תובעים מהאשכנזים. על מה מדברים כשמדברים על "מהפכה".
"המאבק המזרחי רוצה תיקון. הכרה בילדי תימן, הכרה בקורבנות הגזזת, חוקים תקיפים נגד גזענות, ייצוג שווה במדיה, תקצוב עיירות פיתוח על חשבון קיבוצים והתנחלויות, חלוקה מחדש של כל המשאבים פיפטי־פיפטי. עד אז תהיה כאן גזענות.
"השמאל הלבן הפך את המילה 'שמאל' לאוקסימורון. אתה לא יכול להגיד זכויות אדם בלי להכיר בילדי תימן. ואין מאבק על זכויות אדם לפליטים בלי להילחם למען האתיופים. ואין זכויות של פלסטינים בלי לדבר למשל על הגזזת. 'השמאל הלבן' הוא סתירה. וסטירה. והוא זה שבא אלינו המזרחים בטענות, עם המשפט הקלאסי 'הם מצביעים למי שדופק אותם'. והמשפט השני, 'מה עם הפלסטינים?' שהוא ניסיון לתקוע בינינו המזרחים טריז. פוליטית, אני לא 'ימני' ולא 'שמאלני' - אני מזרחי".
ותעמוד באותה טריבונה עם "מוות לערבים" ו"מוחמד חזיר"?
"תשמע, דיבורי גבוהה־גבוהה על פלסטינים זה בולשיט. כי כל החברה שלנו גזענית. ועד שלא תופסק הגזענות נגד מזרחים, תהיה גם גזענות נגד ערבים. בסוף כל שאלה על פלסטיני יושב אשכנזי עם משכורת. יש מחקר שמצא שרוב המזרחים הם בעלי דעות יותר 'שמאלניות' - הם רק סולדים מהשמאל. המזרח שאני מכיר יותר מתון, אין בו תאוות כיבוש. תן לי את הפינה שלי ועזוב אותי בשקט. לעומת האשכנזיות הכובשת, שבה אין כבוד למישהו אחר. ובמובן הזה אין הבדל בין ההתנחלויות לקיבוצים לג'נטריפיקציה בשכונות תל־אביב. כולם מופעים של אשכנזיות. יש"ע זה כאן".
חתוכה, 37 ומוטרד מהלבן שזרק בשיערו, נולד ברמת־גן, בן שני מתוך ארבעה אחים ואחיות להורים שעלו ארצה, פעוטות מתימן, עם קום המדינה. "הדור של הזיתים הדפוקים", הוא קורא להם. אמו מזל, שנאבקת לאחרונה במחלה קשה, עבדה עשרות שנים כמנקה. "'אמא שלי עובדת במשק בית', כילד זה משהו שאתה מבין שצריך להחביא. גם סבתא שלי עבדה בניקיון. תמיד ההתייחסות הייתה אל 'הגברת' שתבוא לקחת אותן. כמו הפליטים היום, ככה הן עמדו ברחוב".
אביו המנוח צדוק הוא אחד הגיבורים הפחות מוכרים של המוזיקה המזרחית בארץ. "פרפורמר, איש שכיף להיות איתו, זמר ומלחין טוב שדחק גם באחים שלו לעשות קריירה מוזיקלית. אחד הפך למתופף מוכר, נסע עם זהר ארגוב לסיבוב בצרפת; שני הפך זמר מפורסם באילת. אבל הייתה להם תקרת זכוכית מאוד מוגבלת, ובניגוד לאחרים, אבא לא השלים עם התסכול. למה לא משמיעים אותו, למה לא מתייחסים אליו ואל אחרים. והרגשתי את זה בתור ילד".
על יחסיו הטעונים עם אביו הוא מוכן לדבר רק ברמז. "אפשר לתאר משפחה אם נאמר שאנחנו כוכבים זעירים מנצנצים", הוא כותב בשיר 'האב'. "השמש היא אמא, והירח - שייך לחשכה. מאיים להיעלם. שב כמכת אגרוף - הוא האבא". "קשה לי לדבר על זה. בוא נגיד שאבא שלי היה דמות לא פשוטה. אמא נתנה לנו הכל, עברה חיים קשים עם אבא ורוב החיים הגנה עלינו. אבא זה קונפליקט, חשד, איש כישרוני מאוד ובעייתי מאוד".
הוא למד בבתי ספר דתיים לבנים. "תדמיין את 'אוז', 700 נערים מפוצצים בהורמונים. שלוש דרשות ביום, בלי שעשו חטא אחד בעולם. ימי בית הספר הם הזיכרון הכי כואב שלי. ניסיונות להכשיל אותי ואת החברים שלי. הרגשה של שדה קרב. הייתי תלמיד מאוד טוב וזה הטריד את המורים. אתה רואה כוחות שמנסים ליצור שני שבילים מקבילים, לאשכנזים ולמזרחים, ורואה את חבריך הטובים נדחפים לתהום ומוותרים על עצמם. למזלי, לי הייתה לפחות אמא שלא מוותרת".
בגיל הנעורים פיתח "תשוקה לספרות, קולנוע ומאבק בגזענות. תלמיד מעולה, בהכל, וילד מופרע. מארגן שביתות, לוחמני". התעקש לא לעשות בגרות במתמטיקה בזמן אמת רק כדי לנקום במורה יהיר מדי. היום הוא מורה למתמטיקה בעצמו. ובעיקר, גילה במסלול לימודיו את המשוואות האכזריות של המקום הזה. "הייתי בציונות הדתית, במכינה מוריי היו חרדים, ובאוניברסיטת תל־אביב החזקתי שנה וחצי עד שנשברתי - ומצאתי גזענות בכל אחת מהמסגרות. גם המגורים במרכז מביאים אותך לחיכוך ותסכול מאוד גדולים. עצם זה שאתה גר בתל־אביב, במרכז וצפונה, זה להתנכר למזרחיות שלך. אני לא אוהב את תל־אביב. פוליטית, היא המקום הכי לא פלורליסטי בעולם".
רק בגיל 26 יצא מהבית ברמת־גן לעשור של בזבוז זמן. "שיפוצים, עבודה בברים, להסתובב עם חברים". כולל חוויות של דחייה במועדונים. "שנות ה־90 בתל־אביב, החגיגה בעיצומה, ברים לוהטים - והיו מקומות שלא הכניסו אותנו. קוראים לזה 'ערב למוזמנים'. בפרצוף. מה שהאנשים האלה עושים לאנשים אחרים בנפש הוא חטא עצום. בוא'נה, אתם משוגעים?! על מה אתם עושים סלקציה? זו מופרעות!
"לי נוח עם הצבע השחור שלי, אני אוהב אותו. אבל הוא כמו אות קין להרבה אנשים אחרים. ולא הקריאה 'שחור' ברחוב היא הפוגעת. אלא זה ששנינו, אני ומי שצעק, יודעים שהוא מתכוון לרגע ההוא, בכניסה למועדון, בקבלה לעבודה, בדירוג הקב"א שלך, בכל צומת משמעותי בחיים שבו ניפגש - ושמה ידפקו אותך".
לצד עיסוקיו כמורה למתמטיקה, כאמן ויוצר (ביחד עם המוזיקאי 'כינורו של רוטשילד'), חתוכה פעיל בעיקר בעמותת עמר"ם, המתחקה אחר חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. זה מתחיל אצלו מהבית. אמא של אמא שלו, הוא מספר, ילדה תאומות בפתח־תקווה, "ואחרי הלידה נשאלה על ידי האחות אם היא מוכנה לתת ילדה אחת לאימוץ, 'כי יש לך מספיק ילדים'. היא הייתה בהלם. זה נשמע פסיכי, אבל החיים של סבתי היו תלויים באותה אישה, היא השיגה לה כרים וכסתות. והיא סירבה. ואז נאמר לה לחזור למחרת כדי להיניק. חזרה, ואמרו לה שאחת הילדות מתה. אין גופה, אין קבר, קחי את השנייה ולכי הביתה.
"אני יודע את זה רק מגיל 16. סבתא שלי מעולם לא התלוננה. היא ידעה שהילדה לא מתה, ומצד שני, לא הייתה מסוגלת עד יומה האחרון להאמין שמישהו עשה לה את זה. יש הרי קשר שתיקה מטורף. גם היום הרבה תימנים לא מדברים על האויב. כי צריך להבין: זו המדינה היהודית, על מוסדותיה, שעשתה להם את זה! ובלי ספק, זה הפשע הכי גדול בתולדות המדינה".
חתוכה הוא אוצר בלום של מידע בנושא: מפגשים מטלטלים שקיים עם מאומצים וחטופים, מזכרים רשמיים, תעודות לידה ופטירה מזויפות, ציטוטים של בכירים במפלגות. "הסיפור הזה בסוף יוכר רשמית, והדבר הראשון הוא לקבוע יום זיכרון", הוא אומר, ומעריך את מניינם הכולל של החטופים בכשבעה־שמונה אלפים. "יותר קל להכחיש את השואה מאשר להכחיש את חטיפת ילדי תימן".
הוא גם שותף פעיל בהוצאת הספרים הצעירה 'טנג'יר', שבה ראה אור ספרו החדש, לצד ספרי הבכורה של רועי חסן ותהילה חכימי. את יתרת זמנו הוא מקדיש, קמפיין של איש אחד, למאבק עיקש בפרסומות ודימויים גזעניים, במאמץ לשנות הרגלים בני עשרות שנים. מתחקה אחר מודעות שמחפשות "אמא בהירה וחלומית", מול "פרחה מתולתלת, 'נוסעת שוקולד'". מקבל מידע פנימי ממזרחים שעובדים במשרדי פרסום.
"כשבנט רוצה צילום עם הייטקיסטים, כולם יהיו לבנים. כשהוא רוצה לדבר על חינוך מקצועי - מזרחים. וזה משפיע על סיכויי החיים שלנו. מכאן ועד לכך ש־90 אחוז מהשופטים יהיו לבנים, או שהמשטרה תטפל באדם על פי צבע עורו - הדרך קצרה. ועוד משהו: הייצוג המעוות נובע לא רק מכך שהם גזענים או חוששים לאבד את ההון שלהם, אלא גם מזה שהם מפחדים מהיופי שלנו. שמע, אנחנו יפים! הצבע הכהה הוא דומיננטי! אז מה יקרה אם תשים אותנו פתאום בתמונה? חביבי, אין להם דרך חזרה!"
המלחמות של חתוכה וחבריו מתנהלות בעיקר בזירה האינטרנטית; זירה קטנה אבל רועשת ומלאת אמוציות. מאמרים, בלוגים, פוסטים ברשתות חברתיות, שהופכים לשדות קרב וירטואליים. לפני חצי שנה חש על בשרו את כוחו של המדיום, כשהועלתה נגדו ברשת טענה אנונימית בנוגע ליחס לא הולם כלפי נשים. המדורה האינטרנטית הוצתה, וחתוכה פירסם מיד פוסט שבו הכחיש את האירוע המתואר. "יחד עם זאת", כתב, "אני מודע לכך שהייתה תקופה בה התנהלתי מול נשים בחוסר רגישות... אין לי בעיה לקחת אחריות על דברים שעשיתי, אבל אני מסרב לקחת אחריות על דברים שמעולם לא קרו".
בינתיים הפוסט נעלם וחתוכה מסרב היום להתייחס לפרשה. כך או כך, שום נחמה לא תימצא גם בשיריו האישיים יותר. "האהבה היא האכזרית במלחמות", הוא כותב, ובשיר אחר: "הירח הזה הוא מצבה של חיי האהבה הארורים שלי".
מה יהיה עם חיי האהבה שלך באמת?
"שאלה טובה. אני מניח שהמקור לזה קשור למשפחה שחייתי בה. והמחשבה לא להביא ילדים קשורה גם לתפיסה שלי את העולם. לפני שלוש שנים הייתה תקופה שהייתי הומלס. נגמר הכסף, כבר גדול מדי לחזור הביתה, ישן אצל כל מיני חברים, ואיכשהו מתגלגל ביומיום. והייתה בזה הרגשה מאוד מפוכחת. כשאין לך בית אתה נמצא מחוץ לחברה האנושית. הופך להיות חיה במובן אקזיסטנציאלי, חי בלי היררכיה. יש בזה משהו משחרר. ובאיזשהו מקום אני מרגיש ככה תמיד. לכן הייתה לי גם בעיה עם הספר, כי להוציא ספר זה לנטוע שורש בעולם".
אתה רואה את עצמך חי במקום אחר?
"תראה, אני לא מערבי. אני חי במדינה שמנסה לשחק אותה אירופה. האשכנזים פה נמצאים במרחב מזרחי שיוצר להם משבר זהות מאוד גדול. המערב אמנם מעולה בשיווק, אבל על מי מדברים - על אירופה ששחטה שישה מיליון יהודים, הומואים וצוענים? על שחורים, עבדים, באמריקה, מדינה שהפילה פצצת אטום על הירושימה? אז לא הייתי רוצה לחיות במערב. פה זה כן הבית שלי, אנחנו דור שנולד כאן, אבל אני עדיין נאבק שזו תהיה המדינה שלי והמרחב שלי. זה המאבק שלנו: מזרח תיכון ישן", הוא מחייך. "וחוץ מזה, לנו אין דרכונים זרים". •