שרים בכיכר, שוכחים בהר

בכל יום שישי הם נפגשים במקום שבו נרצח ראש הממשלה, כמה עשרות מבוגרים שיושבים על כיסאות פלסטיק וספסלי עץ, שותים קפה בכוסות קלקר ושרים יחד "בארץ אהבתי" ו"שיר הרעות" ("אנשים צעקו לנו: 'שמאלנים, לכו הביתה'") × ובחלקת גדולי האומה בהר הרצל, מתחת לעין הפקוחה של מצלמות השב"כ, פוקדות את הקבר בעיקר קבוצות של טירונים שנולדו אחרי הרצח ("מישהו כאן לא שמע על יצחק רבין?") × מסע בעקבות הזיכרון המתפוגג

הראשון להגיע בכל יום שישי הוא אברהם זולוטובסקי. יש לו את המפתח למחסן שנתנה העירייה לטובת החבר'ה, שיהיה להם איפה להחזיק את כיסאות הפלסטיק שהם מסדרים פעם בשבוע בצורת ח' סביב השולחנון הקטן של נאווה קלוסקי, המובילה את השירה יחד עם סנדי זילברמן. אז זולוטובסקי קודם כל מוציא לעצמו כיסא ומדליק את מיחם המים לקפה. זו שעת צהריים ובבתי הקפה ממול דווקא יודעים להכין קפה לא רע, אבל זולוטובסקי אוהב לשתות את הקפה שלו כאן, שחור בכוס קלקר, כשמצידו האחד האנדרטה של רבין ומצידו האחר פסל הראש של רבין, מתחת לגרם המדרגות שבו ירד רבין, רגעים ספורים לפני שנורה על ידי המתנקש יגאל עמיר.

 

שותה את הקפה שלו ונהנה מרוח הפרצים הנעימה מתחת לבניין העירייה, 2 מטרים מזירת הרצח, המקום שבו הוא והחבר'ה מתכנסים לשירה בציבור כבר 20 שנה. את הקפה הוא שותה לאט, בנחת. אחריו מגיעה קלוסקי, שמניחה את תיקה בחדרון המחסן ומיד ניגשת לעבודה. היא מוציאה כיסאות ומסדרת אותם וזולוטובסקי ממהר להצטרף אליה ומגלגל החוצה את הרמקול, ושניהם פועלים בתיאום מלא מבלי להחליף כמעט מילה.

 

ככה ישבנו שם למעלה מחצי שעה, ולאט־לאט החלו לטפטף החברים. הגיע הזמר ומנחה ערבי השירה גבי ברלין, מוותיקי החבורה. הגיעה גם רותי חורש ושלפה מתוך נרתיק עור קשיח את האקורדיון. בהמשך יצטרפו אליה רפי רז באקורדיון שני ורונית לוי עם הגיטרה. אלחנן אבידור יגיע בצעדים כבדים ואיטיים וגב כפוף. בגיל 85 הוא עדיין ממשיך לבוא מדי יום שישי ולתפוס את מקומו בשורה הראשונה, מול קלוסקי. גם זילברמן תגיע ותאחוז מיד במיקרופון לצידה של קלוסקי. עודד צורי יתיישב אף הוא בשורה הראשונה, ולא הרחק ממנו תשב השכנה מרחוב בלוך הסמוך, עדנה אשר, שלקחה על עצמה לפני כמה שנים להדפיס ולכרוך את השירונים. עוד לפני שיתמלאו השורות תחל חורש למתוח ולכווץ את מפוח האקורדיון, ומעט החברים יפצחו בשירת "אומרים ישנה ארץ".

 

באנו בשני ימי שישי עוקבים, והקבוצה המתכנסת בסמוך לאנדרטה הופיעה כמו שעון, כל אחד והתזמון הקבוע שלו. על דלת חדרון המחסן מצאנו מכתב בחתימת לאה רבין על נייר שצבעו הלבן כבר דהה. הוא נכתב ביוני 2000 ונמסר באופן אישי לחבורת הזמר שכבר אז הפכה את ההתכנסות לטקס קבוע. "אל אנשי הכיכר היקרים", פתחה רבין, "מזה ארבע שנים, מאז הירצחו של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, יצחק בעלי, האיש הנפלא והיקר הזה, אתם באים מדי יום שישי ובימי הזיכרון לכיכר, נאספים ושרים לזכרו. דבר נפלא זה, שאין לו אח ורע בעולם, הוא גם מרגש וגם חשוב, שכן לא רק זכרו של יצחק רבין נשמר, אלא גם דרכו/מורשתו, מורשת השלום והדמוקרטיה. כל אחד מכם בא לכיכר מרצונו, כאשר הוא יכול, ואין בודקים אם הוא מופיע או לא, אבל בכל יום שישי אתר הזיכרון שליד האנדרטה בכיכר הומה מאנשים הבאים להיות ולשיר ביחד. דבר שמחמם את ליבי ומחזק אותי מאוד".

 

15 שנה חלפו מאז אותו מכתב, 20 שנה מהרצח, ומי היה מאמין שאירוע השירה ישרוד את הזמן ושיניו. החברים הזדקנו, יש מביניהם שכבר נפטרו בשיבה טובה וממחלות, יש שנשרו בחלוף הזמן ואחרים באו והצטרפו במקומם. התחילו כמה מאות איש וכיום רק 40־30 נמנים עם הגרעין הקשה, כולם מבוגרים ומקשישים ורק צעירה אחת פגשנו שם, שרינה אליהו, 28, שהיא במקור מטבריה ורק שלוש שנים גרה בשכירות בתל־אביב, ברחוב סמוך. "יום אחד עברתי פה בשישי ושמעתי אותם שרים", סיפרה. "ישבתי קצת ומאז אני באה כשאני בתל־אביב ולא נוסעת לבקר את המשפחה בטבריה. לא נעים לי להודות", אמרה בחיוך נבוך ומקסים, "אבל אני פה בגלל השירים והאנשים הנחמדים, ולא שחלילה אני לא מכבדת את רבין שנרצח, אני כן, אבל אני פה בגלל השירה בציבור".

 

קרוב למאה שירים

 

במסע שלנו בעקבות הזיכרון ההולך ומתפוגג נסענו על ציר כיכר רבין־הר הרצל בירושלים, חלקת גדולי האומה. בכיכר פגשנו את החבורה הוותיקה המתכנסת בדבקות ומשמרת את הזיכרון באמצעות ערימת שירונים של שירי ארץ ישראל. "שיר העמק", "ערב מול הגלעד", "עין גדי", "דוגית שטה", קרוב למאה שירים. ברלין, אחד האחראים לרפרטואר השירים, אמר לנו שהרשימה הראשונית הורכבה יחד עם האלמנה לאה. "היא הייתה באה ויושבת איתנו על כיסא פלסטיק כמו כולם ומבקשת את השירים שיצחק אהב, ועם הזמן ביקשו החברים להוסיף שירי זמר עבריים שהם אוהבים".

 

בהר הרצל, מול קברו של רבין, פגשנו קבוצות טירונים שמגיעים להר כחלק מההכשרה הצבאית. שעות ישבנו מול הקבר ורק חיילים באו, ואלידע בר־שאול, מדריך סיורים וחוקר ארץ ישראל המרבה לסייר בהר, אמר לנו שפעם, בשנים הראשונות לאחר הרצח, המקום היה מלא מדי יום בתלמידי בתי ספר, אך כיום התמעטו הביקורים "שכן", העיר בנימה ביקורתית, "המורים מחפשים לילדים אטרקציות יותר אטרקטיביות מאשר קבר רבין".

 

התחלנו בכיכר וזולוטובסקי סיפר שהיה שם בליל הרצח, נכח בעצרת כמו רבים אחרים. בן 78, תושב רמת־גן, גמלאי של צים. שירת בצי הסוחר בימים שבהם הספינות שטו תחת דגל ישראלי ומלח ראה עולם והתפרנס בכבוד. בערב ההוא הגיע זולוטובסקי ונעמד בלב ההמון, וכשהסתיימה העצרת והחל לעשות דרכו הביתה שמע פתאום אנשים צועקים "ירו ברבין, ירו ברבין". מי ירו, מה ירו, איך ירו, כולם היו המומים.

 

"מיהרתי לאיכילוב", הוא מספר, "ואיתי עלו ברחוב דוד המלך אלפים לבית החולים. כל דוד המלך היה מלא באנשים מבולבלים, מבוהלים, בוקה ומבולקה, ורצות שמועות, רבין נפצע אבל הוא שרד את הניתוח, יצא מכלל סכנה. ואז יצא איתן הבר עם הבשורה וכולם היו בשוק. החלה נהירה חזרה לכיכר, ושם הצעירים כבר הדליקו נרות ופתאום הגיעו גם גיטרות והתחילה שירה, וביום שלאחר מכן הגעתי שוב ושרנו קבוצת אנשים - ומאז אני פה".

 

משה צדוק, 63, תושב תל־אביב, מראשוני החבורה, אומר שבימים הראשונים שלאחר הרצח היה מגיע בכל יום לכיכר. "עוד לא הייתה אנדרטה, לא היה פה כלום", הוא משחזר, "ושלחנו מישהו שיביא מהצבא חבית מנוקבת כדורים בגלל שרבין היה איש צבא והחבית המחוררת היא סימבול צבאי. היינו יושבים מול החבית ושרים. היה פה בחור בשם ויקטור, קבלן עם טנדר, הוא זה שהביא את החבית. יום אחד הוא הצמיד את הטנדר לקיר וטיפסתי על הגג שלו ורשמתי בגדול בצבע 'סליחה', וזו הכתובת שאתה יכול לראות פה על הקיר, מול האנדרטה. אחרי שבוע־שבועיים הקבוצה התפצלה, חלק המשיכו לבוא לכאן בימי שישי וחלק הלכו לעמוד מתחת לבית של פרס ברמת־אביב, כאילו להגיד 'על רבין לא הצלחנו לשמור, אבל עליך נשמור כדי שלא יקרה לך מה שקרה לו'. חודשיים־שלושה עמדנו מתחת לבית שלו, עד שיום שישי אחד ירדה אלינו סוניה ז"ל וביקשה בנימוס אבל בתוקף שנפסיק לבוא אליהם הביתה ושנלך לכיכר".

 

צדוק מספר שאז התאספו כמה חברים בבית קפה ליד הכיכר ובאותה פגישה הוחלט לייסד את המפגש בימי שישי אחר הצהריים, בדיוק בארבע. "לא היו כיסאות", הוא אומר, "לא חדרון, כלום. אחרי כמה פעמים אפילו באו פקחים וביקשו מאיתנו שנעזוב את המקום כי אנחנו מפריעים. הלכנו לרוני מילוא שהיה אז ראש העיר, והוא זימן את המנכ"ל ושניהם חשבו שאנחנו שמאל רדיקלי. אפילו שלחו לכאן את השב"כ בפעמים הראשונות כדי שיצלם אותנו. בסוף מילוא הסכים לתת לנו כמה כיסאות אבל רק אחרי שהחתימו אותנו עליהם. את המחסן קיבלנו כבר בתקופה של חולדאי".

 

כך החלה ההתכנסות והחבורה בחרה לעצמה גם כותרת: "משמרות השלום והדמוקרטיה". ההתכנסות השבועית היא היא המשמרת. אבידור הקשיש עוד זוכר את עשרות האלפים שהגיעו לכיכר בימים הראשונים שאחרי הרצח, "אבל בחלוף חודש כבר באו רק אלפים וכעבור כמה חודשים זה ירד למאות. עכשיו מדובר רק בכמה עשרות ואני מקווה שלא אזכה לראות את הימים שיבואו רק כמה בודדים".

 

"תראה את אלחנן", מתערב זולוטובסקי בלחש, "כמה שהוא הזדקן. פעם הוא היה מגיע ראשון ומוציא את הכיסאות, עושה את כל העבודה השחורה, אבל תשו כוחותיו ואני החלפתי אותו. גם אני כבר לא ילד. החבר'ה שלי הולכים ומתמעטים. היה לנו את חיים שהיה מגיע עם חליל ומחלל והוא נעלם. היה גם את עוזי עם האקורדיון שבמשך עשר שנים לא החסיר שישי אחד".

 

איפה הוא היום?

 

"נעלם לפני המון שנים. הוא היה מגיע כמו שעון ופתאום הפסיק".

 

שליחות מטעם עצמנו

 

ברלין מספר שבתחילה הגיע להתכנסויות מתחת לבית של פרס ומשם עבר לכיכר. "זה התחיל ברעיון שימור הזיכרון של רבין, אבל גם הפך למפגש יצירתי שמצא חן בעיניי. בשנים הראשונות היו מגיעים כמעט מדי שישי גם גדי יגיל ושייקה לוי ויחד עם שאר החבורה עשו פה אירוע מאוד מיוחד".

 

ואיפה הם היום?

 

"התייאשו. הם הבינו שאין מה לעשות, שמהמקום הזה לא יבוא השינוי החברתי־הפוליטי. פרס, אגב, אמר לנו די בהתחלה שמשירה לא ייצא לנו כלום".

 

לפני שהחלה לשיר אמרה קלוסקי שהיא רואה בהתכנסות סוג של שליחות. "באים לפה הרבה תיירים ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מספרים להם מה קרה כאן. זו שליחות מטעם עצמנו, המעט שאנחנו יכולים לעשות". וזולוטובסקי התערב בשיחה וציין את התיירים הסינים: "אין תייר סיני שבא לארץ ולא בא לפה. רבין מוכר יותר בסין מאשר בישראל. הצעירים לצערי לא יודעים מי היה רבין, זה לא מעניין אותם".

 

אחר כך החלה השירה ומ"אומרים ישנה ארץ" עברה החבורה ל"בארץ אהבתי". חוץ מהשלט הקטן התלוי בחזית השולחנון שעליו רשומה הכתובת "משמרות השלום והדמוקרטיה", אין בהתכנסות אף סממן פוליטי. החברים בסך הכל שרים. ועדיין זה לא מונע מעוברי אורח להעיר הערות נבזיות, גם לאחר 20 שנה.

 

"היו שנים שהיו נעצרים כאן אנשים וצועקים לנו 'שמאלנים, לכו הביתה'. אמרנו להם שהמקום הזה לא שייך לשמאל או לימין אלא לכל עם ישראל, אבל הם לעגו לנו", אומרת קלוסקי. חורש האקורדיוניסטית זוכרת "שפה ושם הגיעו גם אנשים עם כיפות ואף אחד לא אמר למישהו 'אל תבוא'. אולי הכותרת של 'משמרות השלום והדמוקרטיה' מרתיעה, אבל זו באמת לא התכנסות פוליטית". זולוטובסקי מזכיר מקרה שאירע לפני כמה שבועות: "הגיע בחור לא מבוגר נעמד מולנו וסינן 'איזה הזויים'. כל המטכ"ל הסיני היה פה, אז מה, הם הזויים? אני אמנם זקן אבל ממש לא הזוי".

 

לוי הגיטריסטית אמרה שהיא מנגנת על שמונה כלים ולפעמים גם שרה עם המיקרופון, אבל בפעמיים שבהן הגענו להתכנסות היא לא שרה, וכששאלנו למה ענתה: "אני שרה רק כשנאווה לא כאן כי היא אומרת שאנחנו לא באותו אקורד".

 

על השולחנון הקטן הוצבה קופסת נעליים ובתוכה שמו החברים שטרות כסף, כל אחד לפי יכולתו, תרומה לטובת טקס הזיכרון שמתכננת החבורה לערוך ב־30 באוקטובר ליד האנדרטה לציון 20 שנה לרצח. הערב כמעט כבר ירד והחברים נעמדו ושרו מחובקים את "שיר הרעות". כך בכל שבוע ננעל המפגש: "שיר הרעות", אחריו "שיר לשלום" ו"שיר חברים" ("חבר אחד לימד אותי לשיר"). רגע לפני פיזור שרים גם את "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם" ואז כולם עוזרים לזולוטובסקי להכניס את הכיסאות למחסן. שאלנו את אבידור החביב אם יגיע גם בשבוע הבא, והוא חייך וענה: "אם לא אקרא לישיבה של מעלה, אז כן. אני מאחרוני הזקנים שמגיעים. כואב לי שלא באים צעירים".

 

"באתם ביום חלש"

 

ישבנו על ספסל האבן מול הקבר של רבין בהר הרצל. מימין לו טמונה גולדה ומשמאל יצחק שמיר. ספרנו חמש מצלמות שהוצבו על העצים הסמוכים. אהרון שהרבני, 50, אחד מאנשי התחזוקה של חלקת גדולי האומה, אמר שהשב"כ מביט עלינו ברגעים אלו ממש. "זה הקבר הכי שמור פה, היחידי שמצולם. כואב הלב שצריך לשמור על הקבר של רבין. אם הייתי תופס מישהו שמחלל אותו הייתי שובר לו את הידיים והרגליים". נתקלנו בו כמעט שעה אחרי שהגענו ושאלנו למה לא באים אנשים. "חכו", אמר, "עוד מעט יגיעו החיילים. ראיתי אותם למטה. אותי באופן אישי כל הזמן שואלים איפה הקבר של רבין, איפה רבין. באתם כנראה ביום חלש".

 

ובאמת, תוך כמה דקות התייצבה מול הקבר מחלקה של טירונים מהתותחנים, גיוס אוגוסט 2015. הקצין שלהם, סג"מ עמרי, שאל: 'מישהו לא שמע כאן על יצחק רבין?' וכולם ענו יחד ששמעו. הוא הסביר על המצבה השונה משאר המצבות בחלקה, על ניגוד הצבעים בין שתי האבנים המעוגלות המסמל את השסעים בחברה הישראלית. הוא דיבר יפה והטירונים הקשיבו. הם נולדו כשנתיים לאחר הרצח ולמדו על רבין בבית הספר. סג"מ עמרי שאל למה רבין נרצח. אחד ענה: "בגלל שבהסכם אוסלו היו חורים אז היו לו מתנגדים". אחר אמר: "עשו נגדו הפגנות ושמו לו על הראש כאפייה", ושלישי סיכם: "הייתה נגדו הסתה, זה לא היה רעם ביום בהיר." "יפה", סיכם עמרי המפקד. "אחריי לחלקה הצבאית, קדימה".

 

אחריהם הגיעה מחלקה 2 ואחריה טירונים של בית הספר להגנה אווירית. ההסברים היו אותם הסברים, השאלות אותן שאלות, וגם התשובות לא היו שונות באופן יוצא דופן. לפני ששהרבני המשיך בדרכו הוא אמר שהתיירים אוהבים "להצטלם מול הקבר. הם הולכים דוך לקבר של רבין ואחר כך באים לשאול אותי איפה בגין, ואני שולח אותם להר הזיתים".

 

שאלנו את המדריך בר־שאול מי הם האנשים העולים לקבר רבין. "בשנים הראשונות היו מגיעות מאסות של מבקרים, אבל כבר כמה שנים שהמספרים בירידה", ענה. "זה נשמע לא טוב אולי, אבל ההר הזה זכה לעדנה עם הצטרפותו של רבין. רבין עצמו כינה את הר הרצל, חצי שנה לפני שנרצח, 'ההר שהקים מדינה'. אבל עם כל הכבוד, ויש לי המון כבוד, עד קבורתו של רבין במקום, מוזיאון הרצל בהר היה מוזנח. התצוגה הייתה עלובה, הדלת הייתה פרוצה. שום דבר לא קרה בו. היום יש בו תצוגת מולטימדיה, הוא מושקע ומרכז המבקרים מלא. וזה קרה אחרי רצח רבין, בעקבות המאסות הגדולות שעלו להר לפקוד את קברו. בכל טיול שנתי לירושלים של יסודי או תיכון, חילונים ודתיים, הילדים תמיד ביקרו בקבר רבין. זו הייתה סוג של תחנת חובה. ועדיין, פעמיים הדרכתי תלמידים מבתי ספר שנקראו על שם רבין, לא זוכר מאיפה בארץ, והתלמידים לא ידעו מושגים בסיסיים שקשורים ברבין. כששאלתי את המורים איך זה קורה הם התפתלו בתירוצים: 'הייתה שביתה, היו בחינות', תירוצים מביכים".

 

אז מי מגיע היום?

 

"עם השנים הביקורים הולכים ופוחתים. יותר חיילים, פחות תלמידים. מזל שיש את הצבא שהכניס את הביקור בקבר כחלק מההכשרה לטירונים. יש לא מעט בתי ספר שעולים לירושלים לשלושה ימים של טיול שנתי ולא מכניסים ללו"ז ביקור בהר. זה כבר לא מאסט מבחינתם. כשאני מציע להם לבקר כאן הם מתפתלים, אומרים: 'תראה, הילדים היום כבר לא מכירים, אנחנו מחפשים דברים שיעניינו אותם'. כאילו מדובר באיזה טרנד שחלף עבר לו. עצוב שזה כך, אבל זה המצב". ¿