פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע שנזקים שמתרחשים בזמן "פריקה וטעינה" לא נחשבים ל"נזקי תאונת דרכים" ולא יזכו בפיצוי במסגרת החוק. במקרה המדובר סיים נהג המשאית להעמיס את החול והחל בנסיעה. אלא שאז הוסבה דעתו לכך שהחול נשפך מהמשאית, ולכן הוא עצר כדי לסגור את המכסה. אלא שהדלת שנסגרה מחצה את ידו.
הוא פוּנה לבית חולים עם שברים באצבעות, עבר ניתוחים ושיקום שנמשך כמה חודשים. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לו 5% נכות. אלא שחברת הביטוח סירבה לפצות אותו, והוא הגיש נגדה תביעה לפיצויים.
כלל טענה שהתובע נפגע למעשה בזמן העמסת הסחורה, כך שהתאונה אירעה בעת "פריקה וטעינה". היא הוסיפה שגרסתו "שופצה" ותוקנה מעת לעת: לחוקר של הביטוח הוא סיפר שנפגע לפני שהעמיס את החול, ובבית המשפט טען שהתחיל לנסוע ואז נאלץ לרדת לסגור את הדלת.
מנגד התעקש התובע שעצר מסיבה בטיחותית-תעבורתית, שכן החול היה עלול לסכן מכוניות אחרות. לשיטתו, סגירת הדלת נועדה לאפשר את המשך הנסיעה ולכן יש לראות אותה כחלק אינטגרלי מהנסיעה או כהכנה לנסיעה.
השופטת סבין כהן קיבלה את גרסת הנהג וקבעה שמדובר בתאונת דרכים. לעמדתה, לנוכח מנגנון הסגירה שתואר על ידי התובע, לא סביר שהוא פתח את הדלת בהקשר הישיר של ביצוע הפריקה והטעינה – שכבר הושלמה. בעיניה, יותר סביר שהוא עשה זאת מאחר שהבחין בחול שנשפך, כלומר רק אחרי שכבר החל בנסיעה.
השופטת הצביעה על כך שגם החוקר של "כלל" השתמש במלה "עצרתי". מכאן ניתן להבין שהתובע אכן החל לנסוע ועצר על מנת לסדר את הדלת ולהמשיך לנסוע בבטחה – עצירה שאינה חלק מהטעינה.
השופטת פסקה שנכותו התפקודית של התובע עומדת על 4%. לאחר שחישבה את נזקיו היא נקבע ש"כלל" תשלם לו 164 אלף שקל (בניכוי תגמולי ביטוח לאומי), בין היתר על אובדן כושר השתכרות, עזרה חיצונית וכאב וסבל.