הומור מרושע

"ציפורי חול", במאי: אמיר וולף, תסריט: יצחק וולף, צילום: אמנון זלאייט

"ציפורי חול", במאי: אמיר וולף, תסריט: יצחק וולף, צילום: אמנון זלאייט

 

הציפייה והמתח בקרב יוצרי הקולנוע והקהל הגודש את האולמות הגיעו אמש לשיאם לאחר בכורת "ציפורי חול", הסרט האחרון שהוקרן בתחרות הסרטים הישראלית.

 

צוות השופטים הבינלאומי בראשות הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף התכנס אתמול לישיבתו האחרונה, והערב יכריז בטקס חגיגי על הזוכים בפרסים הגדולים.

 

סרטו של אמיר וולף "ציפורי חול", שבוים לפי תסריט שכתב אביו יצחק וולף, הוא קומדיה שחורה המשתמשת בתבנית של חקירה בלשית כדי להציג באור סאטירי את עולמם ההולך ונעלם של ניצולי שואה. העלילה מתנהלת בשני צירים מקבילים. באחד חוקר משטרה (אמנון וולף), בן לניצולת מחנות, מנסה לפענח את תעלומת מותו של ניצול שואה. הציר הזה כל כך בנאלי, עד שהוא מצטייר יותר כפרודיה על פרק בסדרת טלוויזיה משטרתית. הוא לא אחיד, פחות קולח ופחות מגובש.

 

לעומת זאת הציר המקביל, המתרחש כמה שבועות קודם לכן, מגולל סיפור משעשע על נוכל שרמנטי (עודד תאומי) המוליך שולל אלמנות עשירות, אף הן ניצולות שואה. וולף, האב והבן, מתארים בהומור סרקסטי את עולמם של מקבלי הפיצויים מגרמניה, המכונים בסרט "מועדון חברים סגור". חבל שהבימוי של וולף לא לוקח את הסרט לכיוון אפל ומרושע יותר, כמו שעושות זאת שלוש השחקניות הנהדרות שלו: גילה אלמגור, דבורה קידר ומרים זוהר. בעשור השמיני, התשיעי והעשירי לחייהן שלוש הדיוות של התיאטרון הישראלי גונבות את הסצנות זו מזו. הן יוצרות קריקטורות מצחיקות מאוד ובו בזמן לא מאבדות מידה של אנושיות וקורטוב של חמלה.

 

הסרט מבדר גם ברובד נוסף, כשאמיר וולף, עם הצלם המצוין שלו אמנון זלאייט, מצטטים סרטים מפורסמים ובהם "ורטיגו", "שדרות סאנסט" ו"פחד במה". למרות פגמיו, "ציפורי חול" הוא סרט מהנה שאולי יכעיס את ניצולי השואה, אבל גם יעלה בהם חיוך.