קרן אמריקה ישראל

קובץ הביכורים של שלי אוריה, 'ניו־יורק 1 תל־אביב 0', נע בין סיפורים בשלים ומבריקים לבין גימיקים של קורס כתיבה יוצרת

ניו־יורק 1 תל־אביב 0 -שלי אוריה - מאנגלית: רוני בק - כתר  - 213 עמודים

 

 

סיפור הטוב ביותר בקובץ הזה מסביר גם חלק מההסתייגות שהוא מעורר. ב'דיסנילנד של אלבני', אמן ישראלי שהיגר לניו־יורק נפגש עם יהודי אמריקאי עשיר שאולי יקנה מיצירותיו. "מה היתרון התחרותי שלך?" שואל איש העסקים אייב את אבנר. אבנר חושב שאייב מתייחס לאמנות שלו ומסביר ש"היא מבטאת את היחסים בין האדם למרחב האורבני". לא הסברתי את עצמי טוב, קוטע אותו אייב, שאינו מבין דבר באמנות אבל מבין גם מבין בעסקים, "היתרון התחרותי של אבנר הוא הישראליות שלו... העובדה שהוא ישראלי ואמן ויחסית צעיר".

 

זהו גם "היתרון התחרותי" של שלי אוריה, סופרת ישראלית ויחסית צעירה, שחיה בניו־יורק וכותבת באנגלית, בין השאר על ישראלים בניו־יורק. למעשה, התמה הזו של דו־לאומיות, וגם תמה נוספת שחוזרת בסיפורים – בחורות דו־מיניות - שייכים לאותו אזור בעל יתרון שיווקי: האזור ה"מיוחד". מסיפורי הדו־מיניות לא נעדרת גם שביעות רצון אוורירית מה"מגניבוּת" של התמה (הקשורה, כנראה, ב"יתרון התחרותי" של להיות צעיר).

 

אבל לא כל הסיפורים בקובץ עוסקים בקו התפר שבין ישראל לארה"ב, או בקו התפר שבין נשים לגברים. יש גם סיפורים מהסוג המכונה "סוריאליסטי" (למשל, סיפור על גיבורה שיכולה לעצור את הזמן); סיפורים חידתיים (כמו הסיפור על נשים אמריקאיות מהעיר הגדולה שנוסעות מדי פעם "צפונה" בשביל "להחכים"); סיפורים שכתובים בטכניקות מקוריות או נדירות באופן ראוותני (סיפור בגוף ראשון רבים, למשל); סיפורים המכילים רכיב שחוזר על עצמו במכוון (כמו סיפור שכל פסקה בו נפתחת במילים "כשאני נכנסת לחדר ההלבשה").

 

ככלל, הסיפורים בעלי האלמנט החריג נחווים כתרגילים לא רעים בקורס כתיבה יוצרת למתקדמים. כלומר, לא יותר. סיפורים של אתגר קרת ביום חלש. למעט אחד; סיפור בעל ברק וכוח אמיתיים, למרות שגם הוא מושתת על גימיק צורני. בסיפור הקצרצר והמצוין הזה מתוארת מערכת יחסים שלמה באמצעות סוגי הנשיקות שנושקו במהלכה. "נשיקה 146: זו הנשיקה שמבשרת לי שהחוקים השתנו. אני מזהה טעם ברור של סלמי, שאני יודעת שאתה לא אוכל", "נשיקה 288 מעניקה לי תקוות שווא, שללא פרספקטיבה של זמן נראית פשוט כתקווה" וכדומה.

 

אבל בסיפורים "הרגילים", נטולי הגימיקים, יש בהחלט משהו. יש משהו בסיפור הנושא 'ניו־יורק 1 תל־אביב 0' - סיפור על שלישייה רומנטית של גבר ושתי נשים שחיים יחד בניו־יורק. הגבר והבחורה המספרת הם ישראלים, והאישה - המושכת מאוד והקפריזית מאוד והנרקיסיסטית מאוד – היא אמריקאית. התסבוכת הדו־מינית והפוליאמורית מתערבבת כאן באופן מעניין עם התסבוכת הדו־לאומית. גם הסיפור על צלמת ישראלית בניו־יורק שמפתחת קשר רגשי עם זונה שהיא מצלמת לתערוכה הוא סיפור מעניין. הצלמת עסוקה גם בתערוכה אחרת על חיילים ישראלים, והמפגש עם הזונה האמריקאית שמשתוממת על חובת הגיוס בישראל מנכיח לצלמת הישראלית שגם התערוכה על החיילים, לא רק על הזונה, עוסקת בחריגות: "כשאנשים שומעים על זה בפעם הראשונה, זה חולני בעיניהם". בכלל, בקובץ מפוזרות כמה אבחנות מעניינות, דרך עיניים אמריקאיות, על ישראלים ועל החיים בישראל (האגרסיביות הישראלית, האטרקטיביות של גברים יוצאי צבא, המוזרות של צפירות בימי זיכרון).

 

אבל הסיפור השלם ביותר בקובץ, המרגש והמעניין באמת, הוא כאמור 'דיסנילנד של אלבני'. כאן אוריה משרטטת באופן מרשים את האי־הבנה ואת האירוניה שביחסים בין הישראלים בארה"ב, ישראל, ארה"ב ויהודי ארה"ב, באותו מפגש בין אבנר האמן, שהיגר לניו־יורק כדי להגשים את עצמו, לבין אייב הפרו־ציוני, יהודי עשיר שאינו מתעניין באמנות אלא רק כשהיא יכולה לסייע פוליטית לעניין הישראלי. על הרגש המשמעותי שיוצר הסיפור אצל הקורא אחראית מאיה, בתו של אבנר, שחיה בישראל עם אמה, פרודתו, ומגיעה לביקור בניו־יורק. מאיה מרוחקת מאביה, שנטש אותה לטובת הגשמה עצמית. הוא מנסה להסביר לה את מעשיו: "את מכירה את ההרגשה הזאת, מאי־מאי, כשאת משקיעה בשיעורי הבית שלך, והמורה מחמיאה לך לפני כל הכיתה? מאיה חייכה חיוך קטן; היא הייתה תלמידה טובה, והוא זכר שנטע אמרה משהו על מחמאות בשבוע שעבר. זאת הרגשה טובה, כי מחמאות זה חשוב, הן דוחפות אותנו קדימה, ולא זכיתי להרגשה הטובה הזאת בתל־אביב. הגלריות והמוזיאונים שם לא אהבו את הציורים שלי כל כך".

 

שיאו של הסיפור מלכד את אופיו הפסיכולוגי האינדיבידואלי עם הרכיב התרבותי שמאפיין חלק ניכר מהקובץ: האב והבת הישראלים מתקרבים פתאום זה לזו כשהם מתלכדים ברתיעתם המשותפת מהיהודי האמריקאי. לעגם המשותף מנצח לרגע את בעל המאה: תל־אביב 1 – ניו־יורק 0. •