בשידוך חוקר

את לא אשכנזייה טהורה? יש לך אח שלוקה בתסמונת דאון? אחות שיצאה בשאלה? הגרביים שלך לא מספיק ארוכים? כדאי שתחפשי שידוך סוג ב'. אולי אפילו ג'. אריאלה שטרנבך, חרדית מבית טוב, צללה לעולם השידוכים בחברה הסגורה וגילתה את כל מה שהעדיפה לא לדעת. מסמך

ני זוכרת את השיעור הזה כאילו היה אתמול. כמו כל נערות כיתה י"ב באשר הן, חלק גדול ממנו הוקדש לפטפוטים בינינו, עד שלמחנכת נמאס. "רק שתדענה הבנות", היא אמרה בטון דרמטי, "שכאשר מתקשרות אליי אמהות ושדכניות לברר על תלמידה שלי, אני לא מייפה את המציאות. ההתנהגות שלכן היום, גם בכיתה, תקבע את סוג הבחור שיציעו לכן בעתיד".

 

"בטח, הרי אף בחור לא ירצה בחורה שבמקרה פיטפטה בשיעורים", אמרתי בקול. המחנכת נתנה בי מבט זועף. "אף בחור לא ירצה בחורה חוצפנית כמוך", ירתה. בדיעבד, אולי היא צדקה. במונחים של החברה החרדית אני כבר נכנסת לקטגוריה של רווקה קשישה, בת 25. מאידך גיסא, אולי צדקה דווקא חברתי הטובה, נקרא לה שני, כשאמרה לי לא מכבר במבט מלא חמלה: "בטח הולך ממש קשה בשידוכים כשאמא שלך ספרדייה".

 

 

כי ככה זה אצלנו. גם בתחום הכי רגשי — אהבה — הרגש הוא האחרון בקריטריונים. אין אהבה ממבט ראשון אלא אך ורק שיקולים קרים, לפעמים גם כלכליים. סוג הסמינר, התיכון שבו למדת, יקבעו לצד מי תתעוררי בבוקר במהלך חייך הבוגרים; סוג הגרביים שאבא שלך גורב, או אורך הגרביים שלך עצמך, יקבעו מי יהיה אב לילדייך; הספינה שהביאה את הסבים והסבתות שלך לארץ הזו תסנן עבורך בחורים; ובחירותיהם של בני משפחתך ישפיעו על גורלך לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהבחירות שלך עצמך.

 

מוצא עדתי, הורים גרושים, חזרה בשאלה — ולפעמים גם בתשובה — של מישהו מבני המשפחה, אח או אחות עם תסמונת דאון או כאלה שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ועד פרטים כמו סוג הטלפון הסלולרי שלך — כל אלה מהווים נתונים קרים במשוואה שאמורה הייתה להיות הכי חמה ופשוטה.

 

דייט ראשון ואחרון לא לפתח רגשות

 

בציבור החרדי הקלאסי – לא המודרני, זה שהשתנה בשנים האחרונות – זיווג הילדים מצוי באחריותם הבלעדית של ההורים. שום בחור ישיבה לא אמור לבחור בת זוג בעצמו. כאשר ההורים חושבים שהגיע הזמן, מתחיל השלב המכונה "מתחילים לשמוע" — כלומר, פוקחים אוזניים להצעות ולדברי השדכניות. אצל החסידים זה קורה בסביבות גיל 18, ולפעמים אפילו מוקדם יותר, ואצל הליטאים והספרדים — בערך בגיל 20.

 

בשלב זה ההורים פונים לשדכנים ולשדכניות, מספרים על הילד או הילדה שלהם ומגדירים מה הם מחפשים עבורו או עבורה, ולבסוף, ממש כמו בשוק התעסוקה, משאירים שמות של קרובי משפחה, שכנים ומורים, שיוכלו לספק למתעניינים "המלצות" או סתם פרטים נוספים.

 

כאשר שני הצדדים מרגישים שהנתונים טובים, קובעים לבני הזוג פגישה. ברוב הקהילות החרדיות הזוג נפגש מקסימום שלוש פעמים לפני ששוברים צלחת. בקהילות החסידיות האדוקות יותר, ההוראה הקפדנית היא לא לאפשר יותר מפגישה אחת, למשך 20 דקות. הרציונל: הם עלולים לפתח רגשות, ורגשות זה רע לעסקים. כלומר, לשידוכים.

 

מנדי (כל השמות בכתבה בדויים), בחור טוב למשפחה שורשית מחסידות אדוקה, חרג מהנוהל. הוא והמשודכת שלו, נקרא לה תמר, התעקשו לשבת ביחד בחדר למשך כמעט שעה. התוצאה: הרבי ביטל את השידוך בטענה שמדובר בהפרה של הכללים וניסה לכפות עליו שידוך אחר. מנדי סירב. התחילה סאגה שכללה את ההורים משני הצדדים, צעקות, בכי, בית דין, תשלום פיצויים ואמיר קוסטוריצה אחד. סתם, בלי האחרון, אבל הוא בטח היה יכול לעשות מזה סרט.

 

וזה לא שמנדי חיפש מישהי מעדה אחרת או אפילו מחסידות אחרת. למעשה, מבחינה גנטית, סביר להניח שלמנדי ולתמר יש אב קדמון משותף, שהרי המטרה העיקרית בשידוכים היא למצוא למיועד או למיועדת בן או בת זוג עם הרקע הכי דומה. "בזוגיות בוסרית יש כל כך הרבה קשיי הסתגלות", מסבירה לי יועצת זוגית מהמגזר, "ולכן מעדיפים לשדך בני זוג מסביבה קרובה, עם מנהגים ומנטליות זהה. שידוך כזה יש יותר סיכוי שישרוד לאורך זמן".

 

למרות ההסבר ההגיוני — הדרישות המוזרות, הבירורים החטטניים והדרישות הגזעניות יצאו כבר מזמן מפרופורציות. כך מצאתי "שדכנית לחברה הגבוהה במגזר הליטאי", "שדכנית המתמחה ביוצאי עדות המזרח" ואפילו "שדכנית לבעייתיים". מעניין אם אני נחשבת לבעייתית.

 

רחלי, כבר בת 22, חיפשה שידוך במשך זמן רב לפני שלמדה על בשרה מה יכול להיחשב "בעייתי". לכאורה, הדרך שלה לחופה נראתה סלולה: בת למשפחה חסידית טובה, הורים ועשרה אחים ואחיות יראי שמיים והמלצות נפלאות שהעבירו אותה את שלבי הסינון הראשוניים. ובכל זאת: תמיד ברגע האחרון הבחור או משפחתו נסוגו.

 

"זה משמיים, כנראה לא הגיע עדיין הזיווג הנכון", אמרה בתחילת הדרך. אבל הזיווג הנכון לא הגיע במשך שנים. רק לפני כחודשיים הבינה רחלי התמימה את מה שכל אחד ביישוב שלה יודע: אחד מאחיה הקטנים נמצא על הספקטרום האוטיסטי. ילד מתוק, אינטליגנטי ומצחיק שלפעמים, כשלא מבינים אותו, עלול להיות קצת אגרסיבי. הפרט הזה, שכל בר דעת מבין שאין לו קשר לרחלי, הפך אותה לסחורה סוג ב'.

 

ואיך היא גילתה את האמת? "כשנפגשתי עם השידֶעך האחרון, בחור טוב שאחיו חזר בשאלה, הוא אמר לי", היא מספרת. "לו, באופן אישי, זה לא הפריע, אבל היה לו חשוב לומר לי שלפני הפגישה הזהיר אותו ידיד המשפחה ש'אח של רחלי חריג, ולך תדע אם זה יעבור בגנים גם לילדים שלך'. לשמחתי, הוא אמר גם שהוא מעדיף שיהיו לו ילדים כמו אחי, מאשר ילדים אטומים, בורים ולא אנושיים".

 

הקו החם אשכנזים: הקישו 2

 

מאגר השידוכים החרדי הוא יוזמה חדשה יחסית של רבנים מהציבור החרדי. מדובר במאגר טלפוני שאליו נרשמים הצעירים – או, במקרים רבים, הוריהם – לצורך מציאת שידוך, והמערכת מבוססת על הודעות מוקלטות של הצעות לבני ובנות זוג, על פי חלוקה לקטגוריות שונות.

 

הכללים וההתנהלות שונים מעולם הדייטינג או השידוכים החילוני. כאן אין מקום לתיאורים חיצוניים. כלומר, יש, אבל רק כדי לציין את גובהו של הבחור ועניינים שנוגעים לזקנו, כי הרי ידוע שהזקן עושה את האדם (כן, מה שנכון להיפסטרים, נכון גם לצעירים חרדים).

 

אני נרשמת בהתלהבות ומתנסה. מנהלי המאגר מבקשים שאקליט הודעה ומעניקים לי נתונים די מצומצמים על הגברים המועמדים לשידוך: גיל, גובה, מוצא, מקום לימודים, עיסוק, תכונות שמספרים עליו והתכונות שהוא מבקש בבת הזוג. כבר עם ההתחברות הראשונה למערכת נשמעה הבהרה: "לידיעתכם, בענייני העדות, אם ישנה הצעת שידוך טובה עם יראת שמיים ומידות טובות וישנה התאמה באופן כללי, אך הוא או היא משתייכים לעדה אחרת — דעת תורה שלא נכון לשלול הצעה זו על הסף בגלל העדפה שלנו או של ההורים. אין אדם יכול לדעת מהו זיווגו האמיתי, ולכן כדאי לשקול ולהתייעץ לגבי כל הצעה עם הרב שלכם. על זאת אמרו חז"ל: 'עשה לך רב והסתלק מן הספק ואין שמחה כהתרת ספקות', בהצלחה".

 

ואכן, המסר — אל תפסלו מישהו בגלל שהוא מעדה אחרת — חשוב וסובלני. אבל לא חולפות יותר משלוש שניות לפני שהמערכת ממשיכה ומבהירה: "להצעות שידוכים של בני עדות המזרח ומדינות ספרד, יש להקיש 1. להצעות שידוכים של בני אשכנז, יש להקיש 2".

 

בעיה ראשונה. אני חצי־חצי. חצי מבני עדות המזרח ומדינות ספרד וחצי מבנות אשכנז. הזמנה למשבר. אני מקישה על 1 וגם על 2. שיהיה. אולי ככה מגיעים לבני תערובת. אולי לא.

 

"בן 24, רווק, חרדי, חצי אשכנזי־חצי ספרדי", נשמעת ההקלטה. "לומד בישיבה חשובה ומוכרת. מספרים עליו שהוא בעל לב טוב, ירא שמיים. מחפש בחורה שתאפשר לו ללמוד תורה ותנהל בית. צנועה עם מידות טובות. עדיפות לכיסוי ראש. ניתן ליצור קשר עם האמא".

 

בלי להיכנס לסוגיית ניהול הבית או שאלת כיסוי הראש, על פניו זה נשמע מתאים. אני מתקשרת לאמא, מציגה את עצמי בפניה, ובלי שיהוי מתחילה מהשאלה הכי קשה:

 

תתנגדו לנישואים עם בחורה ספרדייה?

 

"זה בחור עם אבא אשכנזי ואמא ספרדייה".

 

ומה הוא מעדיף?

 

"זה מה שאנחנו מחפשים גם לילדים".

 

חצי־חצי?

 

"כן. הבן שלי מחפש אבא אשכנזי ואמא ספרדייה. ככה הילדים שלי יתחתנו".

 

למה זה משנה מי מהצדדים אשכנזי ומי ספרדי?

 

"הילדים רוצים להקים בית אשכנזי, לפי האבא".

 

אז למה דווקא האמא חייבת להיות ספרדייה?

 

"אני אגיד לך למה. אם האבא אשכנזי והאמא אשכנזייה, הם לא רוצים ילדים של אמא ספרדייה".

 

אהה. משפחה אשכנזית לא תרצה משפחה כזו?

 

"של חצי־חצי לא. 'מה כבודנו שניקח חצי־חצי'".

 

אז לכם אין בעיה לקחת אשכנזים, רק להם יש בעיה?

 

"אותנו אשכנזים שלמים (משני הצדדים — א"ש) לא רוצים לקחת".

 

חווית את זה בשידוכים של הילדים?

 

"אם אני אחפש אשכנזים שלמים, צריך להיות פגם אצלם שהם מסכימים לקבל חצי־חצי. הבנת אותי? היו לי הצעות של אשכנזים שלמים לבת שלי וביררנו, והתברר למה הם רוצים אותנו".

 

למה?

 

"כי היה משהו... ההורים גרושים או יש בלגנים אחרים. כל מיני דברים. מה לעשות, זה העולם שלנו".

 

אכן, זה העולם שלנו. מצד שני, זה לא מובן מאליו שמחפשים שידוך גם לכאלה שלא שפר עליהם גורלם. צעירים עם תסמונת דאון במקרה הקיצוני, או כאלה שהוגדרו על הספקטרום האוטיסטי. או, חלילה וחס, ילדים להורים גרושים. מצד שני, את כל אלה משדכים רק לסוג ב', במקרה הטוב. לפעמים גם לסוג ג' או ד'.

 

חני היא חברה טובה שלי. למדנו יחד מהיסודי. בניגוד אליי, היא תמיד נחשבה לתלמידה המושלמת: יראת שמיים, מכבדת את המורות ועם נימוסים והליכות מבית חנה בבלי. אבל מתברר שגם כל המידות הטובות שלה לא יספיקו כשזה נוגע לבחירי ליבה. או בחירי ליבם של הוריה.

 

"לא מזמן הציעו לי בחור ממשפחה ממש טובה, אבל היה נראה לי מוזר שהם רוצים אותי", שיתפה אותי באחד הימים. "למה? כי הם אשכנזים, וההורים אפילו לא גרושים. החלטנו לברר קצת יותר לעומק על הבחור, כי לא ייתכן שהם ירצו משודכת מרוקאית, בת להורים גרושים".

 

ומה התברר?

 

"שהבחור סבל מהתקפים פסיכוטיים וחי על כדורים".

 

מציעים לך פסיכוטי רק כי ההורים שלך התגרשו?

 

"כי אני מרוקאית ובת להורים גרושים. ככה זה עובד. רק גבר כזה יסכים להתפשר על ספרדייה כמוני".

 

בחזרה למאגר השידוכים, אני מחפשת את חצי הכוס המלאה. אולי זה רק מקרה. אולי אם אנסה בעצמי לדבר עם ההורים, הם יסכימו שבנם יתחתן עם חצי מזרחית כמוני. אין סיבה שלא. "ספרדייה? לא!" קוטע את תקוותי אב שהקליט עבור בנו שיחה למאגר.

 

גם אם היא ממשפחה טובה?

 

"לא".

 

אני מבינה שאתם אשכנזים.

 

"אנחנו ממשפחה של רבנים!"

 

יש גם רבנים ספרדים.

 

"כן, אבל אנחנו משפחה מיוחסת מאוד־מאוד. זה לא משפחה רגילה".

 

מנגנון ההסתרה להתאים מין במינו

 

מנסה שוב, אולי הפעם אמצא את שידוך חיי. על הקו שדכן שפותח בנימוקים להפרדה הגזעית. "זה מוצדק ואני תומך בזה", הוא אומר. "ככה מתאימים מין במינו".

 

ונניח בן להורים גרושים, למי משדכים אותו?

 

"מי שיש לו הורים תמימים וכאילו הולך לו קשה בגלל ההורים שלו, אז זה גם נקרא מין במינו".

 

מה זה אומר, "הורים תמימים"?

 

"גרושים. יש לך נפקא מינה למעשה או שזה בתיאוריה?"

 

לגמרי למעשה. יש לי חברה, בת להורים גרושים, בחורה מצוינת, מה יציעו לה?

 

"כן, אז יש לי הורים בעלי תשובה".

 

אבל הורים בעלי תשובה הם כאלה שמנהלים אורח חיים חרדי, לא?

 

"כן".

 

אז למה שחרדים רגילים לא ירצו אותם?

 

"את שואלת יותר מדי שאלות. אין לזה כללים, אבל זה הנוהג".

 

שרה, מחסידות ברסלב, מסבירה לי בעדינות מה היא יכולה להשיג עבור בחורה שההורים שלה התגרשו. "נגיד שהבחור קצת גדול" (הכוונה למבוגר, נניח בן 23), היא אומרת. "לא חייבת להיות סיבה נוראית, אבל צריך סיבה. אם היא מסכימה לקחת ילדים של בעלי תשובה, שנורא רוצים להיכנס לחרדים מבית, היא יכולה להרוויח משהו מאוד טוב".

 

שדכנית אחרת, מחסידות קרלין, קצת פחות פוליטיקלי קורקט. לטענתה, למשל, עדיף אחות שחזרה בשאלה על פני בת לבעלי תשובה. מאידך גיסא, היא אומרת, "יש היום מספיק הורים חוזרים בתשובה לשדך להן".

 

אז לחוזרים בתשובה משדכים רק חוזרים בתשובה?

 

"לא, יש כאלה שמתפשרים. תלוי באיזו נקודת חולשה הבן אדם. אם הוא בהתחלה של שידוכים ויש לו הרבה הצעות, אז ודאי שיבחר את הדברים היותר טובים. אבל אצלנו, החסידים, יש יותר בחורים, אז אם כבר שנתיים שומעים שידוכים ולא היה משהו מתאים — מתפשרים".

 

כשלעצמי, אני לא רוצה להתפשר, למרות שכבר הגעתי לשלב השני בשידוך: הבירורים. לבחור הנפלא שמחכה לי מעברו השני של המתרס אין שום סיכוי לפגוש אותי, אם אני לא עוברת כהלכה את שלב הבירורים.

 

מה זה בעצם אומר? שההורים של האביר על הסוס הלבן יתקשרו לשכנים שלנו. הם ישאלו במתק שפתיים איך המשפחה; האם יש צעקות מהבית? אין, תודה רבה; האם הבית נקי? מצוחצח, טוב ששאלתם; האם יש מחשב? אין להם מושג, וטוב שכך. אחר כך ההורים יפנו לבית הספר שבו למדתי, ידברו עם המורים שלי לשעבר — כן, כולל המחנכת הזועפת שתספר כמה אני חצופה. הם יתקשרו למקום העבודה של הוריי. יש כאלה שיבקשו תיק רפואי, יבדקו אם יש עבר של מחלות במשפחה.

 

השלב הזה אחראי להיווצרות מנגנון בעייתי של הסתרה, שמלווה את החברה החרדית כמעט על כל רבדיה. מישהו במשפחה חולה? לא מדברים על זה. ההורים רבו? שקט. הרצון לזכות בשידוך טוב גובר על כל היגיון.

 

שרי היא דוגמה לקורבן של התעשייה הזאת. היא בת 23, נישאה בשידוך אבל אחרי שהביאו לעולם ילדים משותפים הודיע לה בעלה שהוא לא מעוניין בה, שהוא בוגד בה עם אחרות ונשאר איתה רק בגלל הילדים. שרי רוצה להתגרש — לא רעיון מופרך, הרי היא צעירה וכל החיים לפניה. אבל ההורים לא מסכימים. "חכי עם זה", הם מבקשים. למה? "כי יש להורים עוד ילדים לחתן. אם אתגרש זה יהרוס את השידוך לכל האחים שלי".

 

וזה עוד מקרה עדין לעומת זה של נחמה, שנפגעה מינית על ידי אביה. חמש שנים חלפו מאז, אבל למרות שהיא מתפוצצת, היא לא אומרת מילה, "כדי לא לפגוע בשידוכים של שתי האחיות הקטנות שנותרו לי", היא מסבירה במבט קפוא. "אני אבודה. נדפקתי, גם אם אתחתן. אבל אם יידעו שאבא שלי פגע בי מינית — הלך על כל המשפחה".

 

אהבה צריך לבנות אבל גם כימיה לא תזיק

 

אבל בואו נניח שהייתי עוברת את שלב הבירורים. מה כבר הייתי יכולה ללמוד ממפגש בודד של 20 דקות, כנהוג בקהילות החסידיות האדוקות, עם נער זר לחלוטין, תחת עינם הפקוחה של כל בני המשפחה והשדכנים? ואפילו היו מאפשרים לנו שלושה מפגשים — מה הייתי מספיקה לדעת עליו? אין פלא שבקרב צעירים חרדים רבים, כמוני, הדפוסים הללו נשברים. אנחנו מתחתנים בגילאים מאוחרים יותר, יש לנו יותר שיקול דעת ואנחנו מכירים בצורה אחרת. אולי זאת גם הסיבה שבחלקים מסוימים בציבור שלנו מאפשרים כבר יותר משלוש פגישות.

 

למעשה, בשנים האחרונות הסכמת הצדדים, כלומר המשודכים עצמם, בחברה החרדית מקבלת ביטוי משמעותי יותר. הדור הולך ופוחת, ואם בעבר רק מעטים שאלו את הילדים שלהם, כיום זה כבר נפוץ. הנה, אני באופן אישי כבר סירבתי להצעות שידוכים, אם כי בלי קשר להורים.

 

"בלי כימיה בסיסית אי־אפשר להתחתן", קובעת דינה, שדכנית ותיקה שעל החגורה שלה חרוטים כבר עשרות זוגות ושאליה פניתי לעזרה. "אחרי כל הבירורים, כשכבר בנינו פרופיל, נפגשים כדי לבדוק אם יש כימיה ומתחברים לאישיות. זה הבסיס להכל".

 

חיה, אחת משכנותיי, התחתנה בשידוך לפני 38 שנים ועדיין נשואה. לאותו גבר. שמונה מתוך 15 ילדיה התחתנו באותה הדרך. "אנחנו לא מחפשים אהבה", היא מסבירה לי. "אצלנו לא מתחתנים כי אני אוהבת אותך או את אוהבת אותי. יש לנו מטרה משותפת – רוצים לבנות בית בישראל – ונעבוד ביחד כדי להגיע אל המטרה הזו".

 

האמת, יש משהו בדבריה. עובדתית, מספר מקרי הגירושים בחברה החרדית עדיין נמוך לאין שיעור מאשר בחברה הישראלית כולה. נכון, לפעמים זה מהסיבות הלא נכונות, אבל לפעמים דווקא כן. בין אם אמצא שידוך ובין אם אבחר להכיר מישהו בדרך אחרת, בסופו של דבר אהבה באמת יכולה להיות עניין נרכש. לדוגמה, הילדים שלכם. מרגע שהם נולדים, אין לכם שום זכות בחירה. אתם תאהבו אותם כמו שלא אהבתם מעולם, רק מעצם העובדה שהם שלכם. וכך זה צריך להיות. היש אהבה גדולה מזו? •