רד בנד

בזמן שהצבא הרוסי שולח זרועות תמנון ברחבי העולם, להקת הצבא האדום שולחת את הכוכבים שלה לשיר לנו שירי מולדת. 120 גברים, כולם סטרייטים כדרישת פוטין, איתם מגיע חברו הקרוב יוסיף קובזון: פרנק סינטרה המקומי, יהודי גאה, ומי שהאמריקאים הכניסו לרשימה השחורה בגלל קשרים לכאורה עם המאפיה

מבין 120 חברי מקהלת הצבא האדום, אחד הפרצופים המוכרים ביותר הוא זה של מיסטר קלינקה. זה לא השם שנתנו לו הוריו. הוא נולד וגדל כוואדים אננייב. "מיסטר קלינקה" הוא תואר כבוד שמקבל הסולן ששר את הלהיט הענק של הלהקה. אננייב, קצין בדרגת רס"ן, לבוש במכנסיים שחורים וחולצת הוואי רוסית. הוא בלהקה כבר 28 שנים, הסתובב איתה בכל העולם ולא יודע משפט באנגלית. בשנת 89', כשעוד הייתה ברית־המועצות, יצא מהמדינה בפעם הראשונה. "עשינו סיבוב הופעות של שלושה וחצי חודשים במערב אירופה. הייתי בהלם, מהכל. חנויות, חנויות, חנויות, ויטרינות של חנויות, בגדים, רהיטים, מלא אוכל בסופרמרקט - ופה לא היה מה לאכול".

 

ובכל זאת שרתם שירים פטריוטיים על כמה נפלאה רוסיה. כשחזרתם לכלום שהיה בבית, לא הרגשת קשה להמשיך לשיר שירי הלל למדינה? "האמת היא שבסבב ההופעות הראשון קניתי שלוש טלוויזיות, כמה מכשירי וידיאו ומכשירי חשמל והבאתי אותם הביתה, נתנו לנו. את כל מה שהבאנו מחו"ל מכרנו ואז היה לנו כסף - אז לא היה אכפת לי על מה אני צריך לשיר! חשבתי, איזו מדינה מדהימה, אחרי שלושה וחצי חודשים של סיבוב הופעות אני יכול לקנות במרכז מוסקבה דירת שלושה וחצי חדרים, אז היא עלתה 2,500 דולר. אחרי סיבובי ההופעות מכרנו כל מה שהבאנו ובנינו בתים וכל מיני דברים. ב־92' היינו בישראל פעם ראשונה, הבאתי משם טלוויזיות ושישה ארגזים של וודקה. אז גם לא הייתה פה וודקה, לא היה כלום, ואם אפשר היה להשיג זה עלה מיליונים. וודקה זה שוחד. אני נותן לך בקבוק וודקה - אתה צובע ומשפץ לי את הדירה ועוד אומר לי, 'תודה רבה'".

 

איך קיבלו אתכם במערב בשנות ה־80'?

 

"כשהגענו ב־89' לניו־יורק ולפני ההופעה ירדנו מהאוטובוס עם המדים שמעתי ברוסית, 'אמאל'ה, החיילים הסובייטים באים, מה עשינו להם?'

 

היינו לוקחים איתנו אוכל להופעות - קופסאות טונה, לוף וקפה יחד עם גזייה. פעם היינו במלון חמישה כוכבים בהלסינקי, השותף שלי לחדר הביא קופסת לוף והכניס אותה למיקרו. לא ידענו מה זה מיקרו ואיך להסתכל עליו. אחרי דקה זה התפוצץ וכל החדר היה מלא לוף ועשן".

 

 

בימים שבהם רוסיה מנסה לשחזר את מעמדה האיתן בעולם, מעמדה של מקהלת הצבא הרוסי איתן ביותר. היא נולדה לפני 87 שנים, מנתה בשיאה כ־200 חברים, הופיעה ב־60 מדינות, בין היתר ב־48' בקונצרט שלאחר מלחמת העולם השנייה בברלין, וב־90' באותו מקום בקונצרט של פינק פלויד סמוך לנפילת החומה. בחודש נובמבר הם יגיעו לישראל לשבע הופעות בין התאריכים 5־11 בנובמבר, בהיכל התרבות בת"א (כ־2,700 מקומות) ובהיכל הספורט בחיפה (5,000 מקומות). בסך הכל, כ־21 אלף איש יבואו לראות אותם. כמות מרשימה ביותר.

 

לא מדובר רק בקהל "רוסי". כי הישראלים מקבלים כאן לא מעט קלאסיקות עבר. מכירים "לחן עממי" בקרדיט של שירי מולדת? זה בדרך כלל לחן רוסי. רשימה חלקית של קלאסיקות שהלהקה שרה: 'ליבלבו אגס וגם תפוח', 'אל הדרך', 'נעורי זהב', 'אהובתי יפה שלי', 'מסביב ייהום הסער' (המנון הפלמ"ח), 'חיל פרשים'. "האידיאולוגיה הסובייטית לא עברה, היא עדיין פה, כל הזמן איתנו", מזכיר מיסטר קלינקה.

 

כדי להוכיח שהלהקה שרה טוב גם בעברית, מציגים בפניי את הסולן הצעיר. "הוא בא ביום החופש שלו כדי לשיר לך 'אדון עולם'", מסבירים. שישה אנשים יושבים סביב שולחן משרדי, אני על כורסה, פסנתרן יהודי מנגן, והבחור - יבגני בולוצ'ניקוב - שר יפה. עברית הוא לא יודע, את השיר הוא למד לכבוד ההופעות בארץ.

 

אתה בחור צעיר, הרפרטואר מאוד מיושן, איך זה מסתדר לך?

 

"שרים גם פרנק סינטרה, טום ג'ונס, באירופה שרתי את 'סקייפול' של אדל. באישור, כמובן".

 

כמובן.

 

"תראה, כל השירים הסובייטיים הם שירי מלחמה וכולם גדלו על המלחמה. זה בדם. בכל משפחה מישהו נלחם או נהרג במלחמה. צריך לשמור על הערכים שלנו וזה מתבטא דרך השירים, במיוחד במלחמה בנאצים".

 

 

הכבישים במוסקבה מוצפים רכבי יוקרה - מרצדס, ב־מ־וו, אאודי, כסף גדול שנראה בכל מקום. לא צריך להתרשם, זה רק מרכז מוסקבה, כשיוצאים מהעיר הכסף נעלם והעזובה נראית בכל מקום.

 

ברכבת התחתית התמונות והפסלים מספרים על המלחמות הגדולות מההיסטוריה של רוסיה. אין שום שלט באנגלית. בכל רכבת תחתית בעולם יש מחסומים, אתה מעביר כרטיס והמחסום נפתח. כאן המחסום פתוח, אתה מעביר כרטיס והוא נשאר פתוח. אם עברת בלי להעביר - המחסום נסגר עליך, ולא בטוח שבצורה נעימה. לוח הזמנים לא מראה את הרכבת הבאה אלא את הרכבת האחרונה שיצאה מהתחנה.

 

"התחילו לשים בתחנות הרכבת מוזיקה משנות ה־60 וה־70", מסבירה לי אחת המדריכות, "מחזירים לתודעה את ימי ברית־המועצות". וזה הסיפור הנוכחי של רוסיה - אימפריה לשעבר שכבר לא מוכנה להשלים עם המעמד שהיה לה מאז קריסת ברה"מ. לפני שבוע פתחו פה תיק פלילי על הריגת משפחת הצאר האחרון ב־1918. מנסים לחקור את נסיבות רצח המשפחה, המשרתים, הכלבים והחתולים שלהם, רצח שהתרחש לפני קרוב למאה שנה, אבל למעשה רוצים לגעת בעצמות ולעורר עניין בעבר המפואר של רוסיה. בראש המאמצים עומד הנשיא פוטין, פורט על הרגשות הלאומניים של ההמונים בהבטחה להחזיר את רוסיה לימי הזוהר שלה, קושר עבור העם את הכל יחד - עם הכבוד הלאומי תחזור גם העבודה ורשת הביטחון הסוציאלית.

 

כדי להחזיר את רוסיה למצב של אימפריה צריך אזורי השפעה כמו פעם, וזה מה שקורה שם בשנים האחרונות - התערבות באוקראינה, גאורגיה, מולדובה, ועכשיו סוריה. ולכל מקום שאליו מגיע הצבא האדום מגיעה גם מקהלת הצבא האדום. האם בקרוב נראה אותם גם בדמשק? חבר הלהקה הוותיק ביותר, ויקטור קאדינוב, עונה בדיפלומטיות, "אנחנו מופיעים איפה שמזמינים אותנו - בכל העולם".

 

אחת התשובות של האיחוד האירופי להתערבות הרוסית באוקראינה היא סנקציות על תשעה ארגונים ו־19 בני אדם. אחד מהם הוא הזמר היהודי, יוסיף קובזון, מי שנחשב כאן לפרנק סינטרה של רוסיה. קובזון שנולד באוקראינה, כוכב־על שכל רוסי מכיר, הוא גם חבר הפרלמנט הרוסי. מאז שנות ה־90 נאסר עליו להיכנס לארה"ב בשל קשריו למאפיה הרוסית.

 

הלשכה של קובזון ממוקמת בקומה התשיעית בחדר 900 במלון 'פקינג' שנמצא מול משרד הביטחון הרוסי. שומר ראש מקבל את פניי, מזכירה מושיבה אותי בחדר אורחים שבו הקירות מלאים תמונות של קובזון - תמונת ענק שלו אוחז במיקרופון כמו בפטיש כשברקע צבע אדום ומגל. בתמונה אחרת הוא על רקע הרים ואגם. תמונה שלישית היא איור שלו עם מנהיגי ברית־המועצות מכל הזמנים - סטלין, לנין, פוטין, מדבדב, ילצין. קובזון יוצא מחדר פנימי ואומר בעברית 'שלום'. בן 78, נראה כמו פסל סובייטי שנכנס למכונת שיזוף. הוא מתיישב מתחת לתמונה ענקית של פוטין שצופה בנו. כל התפאורה אומרת "פטריוט" וקובזון אכן נחשב לפטריוט גדול.

 

מי נתן לך את התמונה הזו של פוטין?

 

"הייתי בביקור אצלו והעוזר של פוטין אמר לי, 'אתה רוצה לראות תמונה מוצלחת שלו?' הוא הראה לי, אמרתי, 'תביא'. ולקחתי. יש לי עוד הרבה תמונות שלו".

 

אתם חברים טובים, איזה מין בן־אדם הוא?

 

"שונה לגמרי מאיך שהוא כנשיא. אוהב בדיחות, לשיר, מאוד אוהב נשים".

 

שמעתי שהוא התגרש לא מזמן.

 

"המערב שומע רק את אובמה, לכן הוא לא יכול להבין את פוטין בכלל", הוא אומר, בלי הרבה קשר למה שאני שואל. בכלל, רוב הראיון אני שואל משהו והוא מספר מה שהוא רוצה. "אדם נורמלי יכול להבין את פוטין. הרשימה שארה"ב עשתה של אנשים שיש עליהם סנקציות זה כל כך דפוק, בלתי נתפס, לא נורמלי. אני הראשון ברשימה הזו. אני אזרח רוסיה היחיד שקיבל את כל התארים הכי גבוהים מאוקראינה, על כל מה שעשיתי. למה הכניסו אותי לרשימה? נולדתי באוקראינה, האוקראינית שלי הרבה יותר טובה מזו של הנשיא החדש של אוקראינה. איך בכלל אפשר לעשות סנקציות נגד אמן ששר בכל מקום, גם במקום שבו הוא נולד?"

 

באמת שרת בהרבה מקומות בעולם.

 

"בשנות ה־60 וה־70 הסתובבתי בכל מקום. הייתי באפגניסטן תשע פעמים בזמן המלחמה, הייתי בצ'רנוביל, ומה שקורה לי עכשיו אולי זה ההשלכות של הביקור שלי שם". ומה שקורה לו עכשיו זה סרטן הפרוסטטה. קובזון היה מספיק פטריוט כדי להיות הזמר הראשון שהגיע לשיר בצ'רנוביל כדי לרומם את רוחם של כוחות ההצלה. אבל גם לפטריוטיות יש גבול, ועכשיו כשהוא חולה הוא לא מסתפק בבתי החולים המדהימים של רוסיה אלא טס לעבור טיפולים באירופה המערבית. "לפני יומיים חזרתי מביקור רפואי באיטליה, עברתי שם ארבע הקרנות". בעיתונים ירדו עליו - אם הוא כזה פטריוט, למה שלא יטופל כמו שאר בני העם הרוסי? אגב שנאת המערב, אחת הבנות שלו גרה בארה"ב עם כמה מנכדיו. הוא לא מדבר על כך כמובן. "ב־1992 באתי עם אשתי לישראל ולא נתנו לי להיכנס לארץ כי הייתי ברשימה של ארה"ב", הוא מזכיר.

 

הופעת עם המון מפורסמים, את מי אתה הכי זוכר?

 

"את חוליו איגלסיאס. אדם חם ומאוד פשוט. הזמנתי אותו למוסקבה ב־97', הוא הגיע. אמרתי לו, 'חוליו אתה מסתכן, ארה"ב קוראת לי 'מאפיה'. הוא אמר, 'אתה מאפיה? כמה כסף יש לך?' אמרתי לו, 'לא הרבה'. הוא אמר, 'לי יש ארבעה מיליארד. אני מאפיה, אתה לא'".

 

בסוף הפגישה קובזון מעניק לי דובי שאם לוחצים לו על כפתור הוא שר את השירים שלו.

 

 

בשביל צעירי מוסקבה מקהלת הצבא האדום היא לא יותר מאנדרטה מיושנת. עבור המבוגרים היא סמל, ובחגים לאומיים כמו "יום הניצחון" (על הנאצים), "חג המהפכה" או יום העצמאות, הם ממלאים אולמות בעיר כדי לשמוע אותה.

 

במסגרת מסע ההופעות הנוכחי שלה לרגל 70 שנים לניצחון על הנאצים, הלהקה מגיעה לווינה, בירת אוסטריה, לשתי הופעות. להקה שמופיעה בווינה אמורה לישון בווינה, אבל בלהקת הצבא האדום מעדיפים לחסוך, ולכן חבריה ישנים במלון זול יותר בעיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה, שעה ורבע נסיעה. שעתיים לפני ההופעה, על הבמה מתחממים כ־20 רקדנים בטרנינג שחור וטי־שרט אדומה. כולם בני 20 פלוס, אתלטים, בגיל גיוס. לצידם יושבים כ־30 נגנים על כליהם, בני 30־40, לא ממש הדימוי המבוגר של קציני הצבא האדום. אין נשים במקהלה כפי שהחליט מייסדה לפני 87 שנים, "המקהלה מורכבת מארבעה סוגי קולות: בס, בריטון וטנורים משני הסוגים שיכולים לשיר גם כנשים", מסביר לי חבר להקה ותיק. ההופעה נהדרת. כשהם מגיעים לשיר "יום הניצחון" זה רגע שיא. הצבא האדום היה זה ששיחרר את וינה מהכיבוש הנאצי ב־45', מגיע לו כפיים, וזה מה שקורה פה. ברקע מוקרנים צילומים של חיילים בדרך לקרב, בקרב ובסופו, עם אפקטים של ירי קטיושות. שום צילום של החיילים שברחו משדה הקרב ופלוגות משטרה צבאית שירתה בהם, או את אלו שנתקעו בלי אוכל וגוועו, גם לא מחנות כפייה וגולאגים. רק רגש לאומני טהור שמצטלם היטב.

 

אני מציין בפני מיסטר קלינקה שבלהקה יש 120 גברים, ושפוטין, הבוס שלו, רודף הומוסקסואלים, ותוהה מה המדיניות של הלהקה. "יש בעיה עם זה. אין הומואים, זה לא מקובל", הוא מסביר.

 

אין, או לא מדברים על זה?

 

"היו כאלה, אבל הם כבר לא בלהקה, הם עזבו. כי לא רצו פה משהו כזה. המדיניות היא נגד, זו המדיניות של הלהקה כי זו מדיניות של המדינה. לי באופן אישי לא איכפת".

 

nevo21@gmail.com