זוג הנאהבות שניצחו את הדעות הקדומות אך הפסידו לסרטן
רות ושרון חשבו שהאהבה שלהן ניצחה לא רק את המוסכמות, אלא גם את הסרטן. אבל בלילה שאחרי חתונתן רות שוב חשה ברע, וכעבור זמן לא רב הגיעה בשורת האיוב: אין שום דבר שהרופאים יוכלו לעשות. סמדר שיר, שליוותה את הזוג ואף הנחתה את טקס החתונה שלהן, חוזרת אל שרון, שנשארה בלי רות ומספרת ל"זמנים מודרניים" שהיא מקווה לשאת בבטנה את העוברים שהקפיאה
זה סיפור על אהבה גדולה ומאבק. לפני כשנה ראיינתי את רות ביטון ושרון גיל. רות הייתה אז קירחת, בעקבות טיפולי כימותרפיה לסרטן השד, ושרון ליטפה את הפלומה הדקה שצמחה מראשה וקראה לה "יפהפייה." לפני ארבעה חודשים חיתנתי אותן, ככלה וכלה, ביקשתי ממאות האורחים להרים כוסית לחיי האהבה ולשבור כוס פלסטיק בעזרת רגל ימין, סמל למוסכמות שנופצו לחלוטין.
להתמודד עם הסרטן
התבשרת שיש לך סרטן: איך מתמודדים עם זה?
החיים משתנים: התמודדות עם מחלת הסרטן
חלית בסרטן השד? 11 החלטות קשות שצריך לקבל
באותו לילה רות הרגישה כאבים והאבחון היה הנורא מכל: המחלה חזרה וכבר אין איך להילחם בה, ובשבוע האחרון של אוגוסט שרון סימסה לי "בואי, זה הסוף" ונסעתי למושב מגדים, לבית הוריה של רות שהוכשר לתפקד כהוספיס ביתי.
"רות, זו אני," אמרתי לבחורה היפה, שהייתה פצצת אנרגיה ושמחה. היא שכבה בחדר השינה של הוריה, מחוברת לאינפוזיה של מורפיום, נים ולא נים. ידעתי שהיא הספיקה להתייצב במשרד הפנים ולהחליף את שמה הפרטי לאור-יה ויהלי, בניסיון נואש להיפטר מהקארמה הרעה שרדפה אותה. כשהייתה ברחם אמה נפטרה דודתה רות מסרטן השד, רק בת ,30 והיא נקראה על שמה. אבל בכוונה קראתי לה רות ורותי ותותי. קיוויתי שהשם הזה, והקול שלי, יזכירו לה את רגעי האושר של החתונה.
היא הרימה לרגע קל את עפעפיה. "היא פקחה את העיניים"! קראו בני משפחתה שהקיפו את מיטתה. "תותי," אחזתי בכף ידה החיוורת, "עשי לי טובה, אם את שומעת אותי תלחצי לי את היד." היא לחצה. "תותי," לחשתי ממש לתוך אוזנה, "כשהנשמה שלך תגיע לגן עדן תמסרי בבקשה דרישת שלום לאבא שלי." ושוב הרגשתי שהיא לוחצת את כף ידי. האם זה אומר שהיא כבר ידעה שהנשמה שלה נפרדת מגופה? יומיים לאחר מכן, בצהרי יום שבת, 29 באוגוסט, היא נשמה את נשימתה האחרונה. בת .31
רות- תותי-אור-יה-יהלי ביטון-גיל נקברה במגדים. "המלחמה שלה נגמרה ושלי רק התחילה," אומרת שרון, בת 29, שעונדת את שתי טבעות הזהב הזהות שהן בחרו לנישואיהן. "היא הייתה אהבת חיי. אני מקווה שגרמתי לה אושר עד יומה האחרון ושהיא הרגישה שכל יום אני אוהבת אותה יותר."
ואני, שכבר הפכתי לחלק מהמשפחה הגדולה של קרובים וחברים שעטפו את רות ושרון באהבתן ובפרידתן, מנגבת עוד דמעה. הרי אפילו ברגע ההוא, כשביקשתי מתותי למסור דרישת שלום לאבי בשער גן עדן, רציתי להאמין שאולי יתרחש הנס והיא תפקח את עיניה ואראה בהן חיוך מרצד, כמו אז, בפגישתנו הראשונה, כששתיהן הכריזו פה אחד: "האהבה מנצחת, אפילו את הסרטן"!.
במקרה שלהן, האהבה ניצחה גם את המוסכמות. כפי שסיפרתי בכתבה עליהן, רות יצאה מהארון רק בתום שירותה הצבאי, כשעקרה לתל-אביב, שבה למדה עריכת וידיאו והתפרנסה כספרית כלבים. לפני שנתיים וחצי, במסיבת יום הולדת של חברה משותפת, הבחינה בה שרון גיל, שגדלה במכבים. ההתחלה שלהן הייתה קשה, כי רות מיששה גוש בשדה השמאלי, והייתה מוטרדת.
מלבד הדודה שנפטרה מסרטן, גם אמה חלתה בסרטן השד לפני 16 שנה, כשהייתה בת ,42 והחלימה. בדיקת האולטרסאונד של רות איבחנה גידול שפיר, אבל בגלל ההיסטוריה המשפחתית היא לא יכלה להירגע ואחרי חודש, במקלחת, מיששה גוש בשד הימני, שאף הוא אובחן כשפיר. הגוש בצד ימין המשיך לגדול ושרון לחצה עליה לעבור בדיקה חוזרת. בתום שבועיים של המתנה מורטת עצבים רות הוזעקה לחיפה והרופא אמר לה "זה ממאיר."
רות סירבה לחזור למרכז הרפואי שבו פספסו, במשך ארבעה חודשים, את הגידול בשד הימני שכבר גדל לחמישה סנטימטר. היא בחרה בתל השומר בידיעה שבני משפחתה ייאלצו לחיות על הקו, וכדי להקל עליהם רות ושרון החלו לחפש דירה להשכרה. שרון, אמה, והוריה של רות התלוו אליה לפגישה עם ד"ר קרן לבנון, אונקולוגית בתל השומר, שם בעצם נפגשו אמהותיהן לראשונה.
רות הופנתה להתייעצות בעניין שימור הפוריות ובחרה בשיטת הקפאת העוברים. בהמשך הלכו השתיים עם האמהות לבחור תורם בבנק הזרע. שרון הייתה זו שהזריקה לרות את זריקות ההורמונים וליוותה אותה לבדיקות דם ואולטרסאונד.
יום לפני שרות התחילה את הטיפול הכימותרפי הראשון נשאבו ממנה 16 זקיקים ולמחרת הן התבשרו שיש להן 11 עוברים. אחרי שסוג הכימותרפיה שבו טופלה הוחלף, הגידול התחיל להצטמצם והן הצטרפו לקבוצת תמיכה לחולים צעירים של האגודה למלחמה בסרטן, שבה איש לא הרים גבה לנוכח העובדה שהן זוג נשים.
יש לנו אהבה
הכתבה שנשאה את הכותרת "מגילת רות" פורסמה 28.9.14-ב במוסף "זמנים בריאים" של ידיעות אחרונות. כשרות צילצלה לומר לי תודה הבטחנו זו לזו שנשמור על קשר. האמת? הרבה פעמים אני אומרת ושומעת את המשפט הזה, אבל רק במקרים נדירים הקשר נשמר. עם רות זה קרה. מדי פעם, בשעות הקטנות של הלילה, התכתבנו בפייסבוק והחלפנו בינינו צילומים של כלבים. למרות זאת הופתעתי מאוד כשרות צילצלה אליי ואמרה: "אני יכולה לשאול אותך משהו אישי"?
עניתי "בטח" ורות התחילה להתפתל: "אני רוצה לבקש ממך משהו, אבל אל תרגישי שאת חייבת לי משהו, תגידי כן רק אם את באמת רוצה." הסקרנות שלי התלקחה. "מה"?
"שרון ואני מתחתנות," היא דיברה לאט. "זה יקרה במאי. את מוכנה לחתן אותנו"?
"לחתן"? כמעט נחנקתי.
"נו," היא ציחקקה, "את מצפה שאיזה רב יחתן אותנו? תגידי את האמת, את לא מתה לראות אותי בשמלה ובנעלי עקב"?
"אף פעם לא חיתנתי," היססתי.
"טוב, תמיד יש פעם ראשונה"!
וכששאלתי למה היא מעניקה לי את הכבוד הזה רות הסבירה שיש בכך סגירת מעגל. "ראית אותי קירחת, חלשה ועכשיו תראי אותי פורחת ושמחה." מאותו הרגע נכנסנו לשגעת של אס-אמ-אסים. מתי ניפגש? וכשעניתי שעוד מוקדם, רות טענה שהן רוצות משהו מיוחד.
שתיהן באו אליי וישבנו בגינה עם הכלבים. אז מה יהיה? קודם הברכות של האמהות או טקס החלפת הנדרים? והן באו שוב כדי להראות לי את ההזמנה. שאלתי מי ישגיח על כלבתן האהובה, ג'וק, בהיעדרן מהבית ורות ירתה: "מ'זתומרת? ג'וק תהיה איתנו, נלביש אותה כמו שושבינה."
שרון מספרת ששלושת החודשים האלה, מפברואר, שבו בדיקת פט סיטי אישרה שגופה של רות נקי מגידולים ומגרורות, ועד לחתונה, היו המאושרים ביותר בחייהן המשותפים. "היינו ב'היי' של ההכנות. שמלות, נעליים, טבעות, ושתינו התחלנו להתעמל עם מאמנת כושר אישית. שבוע וחצי לפני החתונה סבתא שלי נפטרה, ואת סידור השולחנות עשינו במהלך השבעה. האמנו שכל הרע מאחורינו ושהחתונה מסמנת את יריית הפתיחה שלנו לחיים חדשים, שאנחנו סוף-סוף מתחילות את החיים האמיתיים."
יום שלישי, 5-ה במאי, היה יום שלא אשכח. בשש בערב הגעתי לגן האירועים "בנחלה" בצומת בית עובד. 350 מוזמנים. אפילו אחרון המלצרים ידע שזאת לא חתונה שגרתית. העיניים שלי חיפשו את ההורים של הכלה והכלה. "אני אם הכלה," חיבקה אותי מרסי של רות. "וגם אני אם הכלה," צחקה אליי עירית של שרון.
כל אחת מהן הציגה בפניי את בעלה וילדיה הנוספים. החיבור בין שתי המשפחות נראה הכי טבעי בעולם, לא פחות מזה שבין בנותיהן. כשאמה של שרון הובילה אותי לחדר הצדדי שהועמד לרשות הזוג המאושר, היא הראתה לי שבסלולרי שלה הן שמורות תחת השם "שרות," שילוב של שרון ורות. כל ורשה יצאה לי פתאום מהגרון. "הלוואי שתמיד ישירו," אמרתי ועירית ענתה: "אמן."
בחדר הפרטי חיכו לי שתי כלות יפהפיות, נרגשות וגם מותשות מיום של צילומים, בקריזה של הכנות אחרונות. שרון קיטרה שהפן שלה נהרס בגלל הלחות ורות קינטרה אותה: "מה, את פוחדת להיות פחות יפה ממני? סתאאאם, את הכי יפה בעולם." "זה שיר שלי," הערתי. "באמת"? רות קפצה והתחילה לשיר ולזייף לשרון: "את יפה, כל כך יפה, הכי יפה בעולם."
שרון הייתה לחוצה ורות אמרה לה "תרגיעי, כולה חתונה." דקה אחרי זה רות נלחצה, "איך הולכים על העקבים האלה? אני לא אפול"? ושרון הרגיעה אותה. התנצלתי שלא אוכל להישאר עד סוף האירוע. "הפסד שלך"! רות נופפה מולי באצבעות עם לק. "תהיה אחלה מסיבה. מי תרקוד איתי פסדובלה"? "אשתך"! עניתי לה.
אחרי קבלת הפנים והנשנושים המארגנים הזמינו את האורחים להתקרב לבמה והגישו לכל אחד מהם כוס פלסטיק עטופה בנייר כסף. המשפחות עלו לבמה בהרכב מלא, כולל אחיות ואחים, וגם ג'וק הגיעה, עטופה בשמלה לבנה. ואני? בג'ינס. אבל עם ז'קט חגיגי. ועם מלא פרפרים בבטן.
פתאום אבדו לי המילים וגם משקפי הקריאה וגם הדפים שהכנתי. אלוהים! למה הסכמתי? המיקרופון רעד לי ביד כשראיתי מולי את שורות האורחים, ביד אחת מנופפים בסלול רי כדי לצלם וביד השנייה אוחזים בכוס העטופה, מבלי להבין את משמעותה.
"בואי כלה"! קראתי. "ובואי עוד כלה"! שתיהן צעדו יד ביד, לצלילי השיר "יש בי אהבה והיא תנצח" ופיזרו חיוכים. רות השובבה לא התאפקה ובאמצע הדרך הרימה את רגלה כדי להשוויץ בגובה העקבים.
סיפרתי לקהל על הדרך שבה נפגשנו. סיפרתי שהתאהבתי בשתיהן ממבט ראשון. בעניין הסרטן לא היה צורך להאריך מפני שכולם ידעו. ולא, הוא לא ריחף באוויר. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי שיש דברים שקורים רק בישראל. לא החתונה החד-מינית, לשמחת כולנו בישראל של 2015 מתקיימות גרסאות שונות של נישואים חד-מיניים, אלא האירוסים.
"אתן מרשות לי לגלות לכולם על הצעת הנישואים"? שאלתי את שתי הכלות וחזרתי על מה שסיפרו לי באותו ראיון. "בשלהי מבצע צוק איתן רות סיימה את הכימותרפיה והן הלכו לים, בתקווה שיהיה להן ערב שקט בין הטילים. הן נכנסו למים, התחבקו ודיברו על ארוחת ערב לשתי המשפחות שבמהלכה יכריזו על אירוסיהן. בדיוק כשהשפתיים של האחת התקרבו לשפתיים של השנייה נשמע מעליהן בום אדיר. הן התארסו מתחת ליירוט של כיפת ברזל. זה קורה רק בישראל."
העברתי את המיקרופון לאמהות שבירכו את בנותיהן. בטקס החלפת הטבעות כל אחת מהכלות הרעיפה אהבה על זוגתה. ואז אמרתי לאורחים "בטח לא הבנתם למה ציידו אתכם בכוסות עטופות, אז הנה, הגיע הזמן. טקס הנישואין של רות ושרון מוכיח שהאהבה מנצחת הכל, גם את הסרטן וגם את המוסכמות. שתי הכלות ישברו את שתי כוסות הזכוכית, ביהדות נוהגים לעשות זאת לזכר חורבן ירושלים, ואתם תרימו את הרגליים ותשברו את הכוסות כסמל לניפוץ המוסכמות."
וכולם עשו את זה. במו עיניי ראיתי. לצלילי המוזיקה שהחלה להתנגן הכרזתי שאני מתנדבת לנהל בעוד שנה את טקס הברית או הבריתה וכולם הריעו "אמן"!
למחרת, רות לא השמיעה קול וככל שחלפו השעות זה נראה לי מוזר. לא ציפיתי שהיא תתקשר על הבוקר, אבל כיוון שבשבוע שקדם לחתונה הסתמסנו ללא הפסקה הרגשתי בחסרונה. בערב כבר לא הצלחתי להתאפק. סימסתי: "מה קורה? אתן עוד סופרות את הצ'קים"? רות, בניגוד להרגלה, לא ענתה.
"כל חוקי מרפי פעלו לרעתנו"
"המסיבה הייתה נהדרת, בחצות החלפנו בגדים וקפצנו לבריכה," מספרת שרון, "הוריי לקחו את ג'וק לביתם ואותנו שלחו במונית לדירה שלנו ברמת-גן. אחרי שעתיים או שלוש התעוררנו, הסתכלנו במעטפות וחזרנו לישון. אני הייתי בהנגאובר נוראי בגלל ששתיתי יותר מדי ורות הייתה בהיי. פתאום שמעתי אותה אומרת 'אין לי .'ריווא
כל חוקי מרפי פעלו לרעתנו. הסלולרי של רות נשאר אצל ההורים, יחד עם כל המטענים, היה לי רק 4 אחוז סוללה ורות אומרת שכואב לה לנשום. צילצלתי למד"א ורות צעקה עליי 'מה פתאום אמבולנס, זה .'יעבור נתתי לה משהו להרגעה, היא נרדמה ואחרי כמה שעות התעוררה כמו חדשה. נסענו לבנק, עשינו את הסידורים של אחרי החתונה והאירוע הזה קצת נשכח, אבל למחרת רות שוב התעוררה עם כאבים חזקים ואמרה 'נתפס לי .'בגה
מרחתי לה משחות לשרירים תפוסים, עשיתי לה מסאז' וכלום לא עזר. קיבלנו מתנה לחתונה, שני לילות במלון מול הים, ורות בקושי הצליחה לקום מהמיטה. בשישי בצהריים נסענו למסיבת רווקות ובדרך חזרה למלון עצרנו בטרם' שם הזריקו לה וולטרן לגב תפוס. האמנו, רצינו להאמין, שנתפס לה הגב בגלל שבסוף החתונה קפצנו לבריכה של מים קרים."
ביום ראשון חזרה שרון לעבודתה בחברת היי טק ובצהריים רות התקשרה אליה ואמרה שכואב לה לנשום. שרון לחצה עליה לגשת למחלקה האונקולוגית בתל השומר, אמה של שרון הסיעה אותה לשם, ושרון הייתה זו שנכנסה לאתר האינטרנט כדי לראות את תוצאות בדיקת הדם.
"חשכו עיניי," היא אומרת. "המרקרים שמצביעים על גידול סרטני בגוף פשוט השתוללו. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי אלה סימנים של דלקת. לא סיפרתי לרות. ידעתי שאם היא תדע היא לא תסכים לעבור בדיקת פט סיטי. אחרי הבדיקה הזאת צילצלו וביקשו שנבוא לרופאה. היה ברור לנו מה היא עומדת לומר."
רות, שרון ושתי האמהות נכנסו לחדרה של ד"ר לבנון. "היא ניסתה להיות עדינה, אבל הבשורות היו רעות. גרורות בכבד ובעצמות. היא שאלה את רות אם היא מבינה מה זה אומר ורות אמרה 'כן, אני הולכת 'תומל כשהרופאה התחילה לדבר על טיפול רות קטעה אותה 'עזבי, אני לא עושה שום כימו. מה זה יעזור'? הרופאה הציעה שניקח את סוף השבוע כדי לעכל ולחשוב על ההמשך.
כשיצאנו מהחדר הרופאה ביקשה מרות להישאר. רות סיפרה לי שהיא שאלה כמה זמן נשאר לה והרופאה ענתה 'בלי טיפול חודשיים, עם טיפול עד שנה'. רות ביקשה מהרופאה שתפסיק את הטיפול אם תראה שהוא לא עוזר והרופאה הסכימה." בשישי בצהריים, יומיים אחרי השיחה עם הרופאה, פגשתי את רות ושרון במסיבת החתונה של רווית, מאמנת הכושר שלהן, שהתחתנה עם בת זוגה.
התקשיתי לזהות את הכלה היפה והשובבה. היא ישבה בצד ונשכה שפתיים. "זה היה סוף שבוע שחור," מספרת שרון. היא שאלה "מה אני אעשה בלעדייך, כשכבר לא תהיי פה" ורות שאלה "למה זה מגיע לי, ודווקא עכשיו, כשסוף-סוף התחלנו את החיים." שתיהן לא חדלו מלבכות, עד שרות עשתה סוויץ' בראש והחליטה להילחם. הכימו הוביל לדלקת במעי ולדימומים. הכאבים החמירו. "היא קיבלה מורפיום במדבקות, בכדורים ובסוכריות," מספרת שרון. "מיום ליום המינון עלה. פיתחתי קשר הדוק עם הרוקח בבית המרקחת השכונתי."
רות שינתה את שמה הפרטי בטקס שהתקיים בבית הכנסת במגדים. היא בחרה בשם אור, אמה ביקשה שזה יהיה אור-יה ואביה ביקש את השם יהלי. אחרי ששינתה את שמה גם במשרד הפנים היא דרשה מכולם לקרוא לה אור וגם ביקשה שישלחו לה את צילומי מסך הסלולרי המעידים שהיא שמורה בשמה החדש. "בהתחלה היה לי מוזר לקרוא לה אור, אבל התרגלתי," שרון מעידה. "היא הרשתה לי לקרוא לה תותי."
גם אני המשכתי לקרוא לה תותי. שבוע אחרי החתונה, כשעודכנתי במצבה, סימסתי לה "היי תותי, איך חיי הנישואים"? והיא ענתה: "נהדרים! אבל אני רצה בין מיון למוקד עם כאבי גב קשים מהלחץ."
כמה ימים לאחר מכן רות סימסה: "סליחה על ההיעלמות, אני מאושפזת." ואחרי שבועיים סימסה: "אני משלשלת דם, יש דלקת במעי הגס, חיידק, והוא יקבע אם כן או לא אכנס למחקר. הפסקנו את הכימו כי הוא לא מיטיב ואני מחכה לתוצאות הבדיקות של הכבד כדי לדעת מה בהמשך. עוברים עליי ימים מאוד קשים, פיזית ורוחנית, ואני משתדלת. איך את"?
עניתי: "אני מחכה לפסדובלה"!
נלחמת או גוססת
אחרי שהופסק הטיפול הרפואי רות חיפשה ישועה ברפואה הלא קונבנציונלית. "היא שינתה את התזונה שלה לחלוטין בהדרכת נטורופתית, אמא שלה באה אלינו פעם ביומיים ובישלה לה אוכל מיוחד, היא נעזרה בדמיון מודרך ותטא הילינג," מספרת שרון. "היא האמינה שתצא מזה וברגעים מסוימים נאחזתי באמונה שלה, אבל ידענו שזה שעון חול, שהזמן קצוב.
"מיום ליום היא נחלשה. הזמנתי את החברות שלנו לבקר בבית החולים, נקבתי בתאריכים כדי שהן יעשו תורנויות והן באו בחמולה גדולה. זה היה נחמד, אבל ראיתי שהבלגן גם מכביד עליה."
בין האשפוזים, כשחזרו לדירתן, נהגו לפתוח את היום ב"ריקוד בוקר" מפני שבבוקר, כשרות התעוררה, הכאבים היו עזים מתמיד. "פתחנו את המערכת בפול ווליום, לקחנו מטאטא ורקדנו," שרון מחייכת, "עד שגם זה לא עזר וחזרנו לבית החולים. הייתה קפיצה ענקית ברמת הכאב וגם במרקרים. הציעו לה כימו בכדורים. רות סירבה וביקשה לנסוע להוריה, במגדים. רק אז הבנתי שהסוף באמת מתקרב."
בשבוע הראשון במגדים רות עוד הייתה ערנית והקפידה לרדת מהמיטה לשירותים ולצחצוח שיניים. היא סימסה לי: "היי סמדר אהובה, אני במצב פיזי ונפשי קצת צולע. החלטתי לנסוע להורים לתיקון. אם יתחשק לך טיול למושב. בשמחה." ואני, ברוב טמטומי, עניתי: "במושב נרקוד פסדובלה"?
לבית הוריה הגיע צד"לניק לשעבר. הוא סיפר לה שהחלים מסרטן בזכות חליטה של צמח שגדל רק בלבנון והביא לה אותו. "זה הכניס בה מוטיבציה והיא שתתה שלוש כוסות ביום למרות שהטעם היה מר נורא," שרון מעידה. "רות שאלה אותי 'אני נלחמת או גוססת'? ולא הייתה לי תשובה. רות סיפרה שהיא חולמת על התבודדות בקרוואן על שפת הים, אז נסעתי עם הוריה ושכרנו קרוואן והעמדנו אותו בחוף עתלית ובנינו שם זולה. היא ואני ואבא שלה וג'וק ישנו בקרוואן. היא שמחה שם, עד שהרגישה שזה קשה עבורה וחזרנו לבית הוריה."
עשיתן שיחת פרידה?
"לחצתי עליה לדבר ורות לא הסכימה. בשבוע האחרון לחייה הזעקנו למגדים את עו"ד אירית רוזנבלום מ'משפחה חדשה' והיא ערכה לנו צוואה ביולוגית."
מה זה?
"על פי החוק, במותה של רות צריך להשמיד את העוברים וכשהבנתי שהסוף מתקרב אמרתי לרות שאני לא מוכנה לוותר עליהם. הסברתי לה 11' העוברים הם הנכס היחיד ונלש. אירית הגיעה עד אלינו עם שני עדים והכל תועד וצולם. רות הורישה לאמא שלה את העוברים וביקשה שאני אשא אותם."
את לא חוששת שהעוברים עלולים לשאת את המטען הגנטי של הסרטן?
"אני מודעת לכך, אבל כיוון שזה לא משהו שיקרה מחר בבוקר, מי יודע איפה תהיה הרפואה כשאחליט לעשות זאת. אולי יוכלו לבדוק את העוברים. מה שחשוב זה ששמורה לי האופציה להביא לעולם את ילדיה."
בשישי בערב, האחות של ההוספיס בדקה את רות ואמרה שהיא לא תעבור את הלילה. "ראיתי שהנשימות שלה מתמעטות. ידעתי שזה הלילה האחרון שלנו ביחד. נכנסתי למיטה, שמתי את הראש, נתתי לה יד ודיברתי אליה. העיניים שלה כבר היו זגוגיות. אמרתי לה שהיא אהבת חיי, שאני מצטערת אם גרמתי לה איזשהו צער, ושאני מבטיחה לשמור על המשפחה שלה ועל ג'וק."
עכשיו, בגינה של בית הוריה במכבים, שרון ואני מרפרפות על תמונות החתונה. "הטקס שאת ערכת לא הקנה לנו שום מעמד," היא מספרת, "אבל כתבנו אצל עורכת דין מסמך המאשר שאנחנו ידועות ציבור ומנהלות משק בית משותף. מה זה אומר? שאני מוכרת כאלמנה."
בפוסט מרגש שהעלתה שרון בתום השבעה היא סיפרה על מאות האנשים שבאו לנחם. "הם העלו סיפורים וחוויות והעלו חיוכים בין הדמעות. הרג שתי שאני לומדת אותך מחדש והצטערתי שלא הכרתי אותך קודם. אני מנסה להתנחם במחשבה שאת כבר לא סובלת כי סבלת המון, יותר מדי, אבל נלחמת בשיניים עד הרגע האחרון. כי כזאת את."
היא צירפה לפוסט את הצילום האחרון שלהן ביחד. שתי כפות ידיים, זו על זו, וכתבה: "לפני שנה ישבנו ביחד ועשינו רשימת משימות שאנחנו רוצות להגשים. הראשונה הייתה להתחתן וקיימנו אותה. הנוספת הייתה לבנות בית עם חצר וגינה ולהקים משפחה. את, אני, שלושה ילדים, שני כלבים, עז ננסית ותרנגול. זה כנראה כבר לא יקרה."
