יש לא מעט אנשים המסתובבים מאתמול עם כאב ראש עצום. ואלה לא גיא גודס או שמעון מזרחי – אלא ג'ורדי ברתומיאו והיורוליג. משחק פתיחה חגיגי בין שניים מהמועדונים המפוארים באירופה הפך למשחק עם אווירה של שבתרבות ברעננה, עם כדורסל שיותר דומה לספורטק ברעננה.
למכבי ת"א יש פוטנציאל להיות קבוצת התקפה מעניינת, אבל גם סיכון ליפול ולהיות קבוצת הגנה רעה. וזה יכול להתרחש גם במקביל. אמנם אפשר לבוא בטענות לקלות הבלתי נסבלת בה קבוצה גדולה כמו מכבי ת"א מובסת, אבל אי אפשר עדיין לבוא בטענות לתיאום. עוד לא. אפילו שגיא גודס לקח רק פסק זמן אחד במהלך כל הקריסה בחצי הראשון.
יותר מדי מסירות בהתקפה ופחות מדי אנשים שרוצים לזרוק ולקחת את המשחק עליהם. כל קבוצה צריכה אחד כזה, את "ההוא שזורק". בעונה שעברה היה ג'רמי פארגו, העונה עדיין מחפשים. רק שעדיין לא צריך להיות מודאגים מהנרפות של פרמאר או השאננות של רוצ'סטי. או משיתוף הפעולה ביניהם שיהיה חייב לגדול, גם בדקות המשחק המשותפות. כן כדאי להיות מודאגים מההיעלמות של דווין סמית' – השחקן הכי חשוב בשנים האחרונות בקבוצה נותר על 6 נקודות בלבד.
ובכלל, מוקדם עדיין לנתח מקצועית את מכבי ת"א. אם כי אפשר לנתח אותה מבחינה חיצונית – ממבט ראשון, דווקא ביום שהיה אתמול, נדמה כאילו חסרה לה דמות כריזמטית, מלהיבה, שונה, חייכנית. דמות מיוחדת שהקהל יצליח להתאהב בה מהרגע הראשון. להסתקרן ממנה. מישהו כמו נייט האפמן.
בכל מקרה, עד שזה יקרה, אם וכאשר זה יקרה, מכבי ת"א תמשיך לחטוף במוסקבה וצסק"א תמשיך לנצח אותה במשחקים לא חשובים. נתראה במאני טיים.
בואו לדבר על זה בעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ' או בטוויטר.