ג'ורג' עובדיה במנדרינית

"הדרך הביתה" מדהים ביופיו, "מעבר לגבול הסכנה" משעמם ו"מהלך מנצח" נדוש

 

"הדרך הביתה"

 

על פניו, סרטו החדש של ז'אנג יימו הסיני, "הדרך הביתה", אינו אלא מלודרמה דוברת מנדרינית מבית היוצר של ג'ורג' עובדיה. אבל זוהי מראית עין בלבד, שכן סיפור האהבה סוחט הדמעות שהוא מגולל עוסק למעשה בצורך לשמר ערכים ישנים ולטפח את זכרם של מנהיגים רוחניים, כל זה בסין של היום הנתונה תחת שליטתה של כלכלת שוק אכזרית. אין זה מקרה, לפיכך, שהסרט נפתח בבקתתה של קשישה כפרית, שאת קירותיה מעטרות כרזות של "טיטניק" – דווקא הבלוקבסטר ההוליוודי הזה, שמייצג את הקשר בין קולנוע וקפיטליזם במלוא עוצמתו המרתיעה.

ישישה זו, בצעירותה, היא גם הגיבורה היפה של הסרט (ז'אנג זי-יי המבטיחה, תואמת גונג לי, שמפליאה כעת ב"נמר דרקון"), המתאהבת במורה המצודד שנשלח אל כפרה הנידח, בצפונה של סין, בשנות ה-50 המאוחרות, כדי להקים בו בית ספר. דווקא כאשר חיזוריה המהוססים מתחילים לשאת פרי, הוא נדרש לשוב אל העיר מטעמים פוליטיים, בעוד היא מלווה את עזיבתו בריצה כשבידיה קערה עטופה בצעיפה, ובה כופתאות מאודות המיועדות לו.

סיפור המעשה הזה – שהמשכו לא יחשף כאן – מובא על ידי בנם של זוג האוהבים, שטרם נולד אז, והוא מגיע עתה אל בית אמו כדי להשתתף בלוויית אביו, אותה מתעקשת האם לנהל על פי מסורת נשכחת: מסע רגלי ארוך שבו ינשא הארון על כתפי איכרים מקומיים, בדרך הארוכה המובילה מהעיר שבה נפטר האב ועד לכפר. סיפור מסגרת זה מצולם בשחור-לבן עגמומי וגרעיני, ההיפך הגמור מהצבעוניות הפיוטית שבה מובאת האגדה הרומנטית –דרכו (המשומשת משהו) של יימו להעיר על העבר האידילי מול המציאות המשתנה של ההווה.

כמו בסרטיו הקודמים של יימו ("הפנסים האדומים", "קיו ז'ו"), גם כאן ההתמקדות היא בדמות הנשית. היא מרכזו של סיפור האהבה הזה, כשדמותו של המורה הצעיר נמצאת רוב הזמן ברקע, או נעדרת ממנו לחלוטין. היא זו שמייצגת את כוחה המשתמר של המסורת, בעוד הגבר נוטל חלק בתהליכים ההיסטוריים החיצוניים: היעדרויותיו הממושכות של המורה, אף שאינן מוסברות לה, קשורות, כך אפשר להניח, לטיהורי מהפכת התרבות של מאו. טשטושן של ההתרחשויות הללו (דיוקנו של היושב-ראש הסיני, שמתנוסס מעל ללוח בבית הספר, הוא העדות ההיסטורית היחידה-כמעט) הופכים את "הדרך הביתה" מעוד קיטש רומנטי לכאורה לסרט שחוגג את העוצמה והעיקשות הנשיים מול ההיסטוריה "הגברית".

זהו סרט צלול, פיוטי ומדהים ביופיו החזותי, סרט מופשט כמעט שבמרכזו ניצבים אידיאלים טהורים: נאמנות למסורת ואהבה אינטנסיבית, תמימה ועמוקה. ואלה אינם מוצגים כאן כקלישאות, אלא כרגשות זכים, בעלי עוצמה, כמעט אבסטרקטיים.

 

"מעבר לגבול הסכנה"

 

מאז "סרטי ההרים" של לני ריפנשטאל הנאצית בשנות ה- 30, שפיארו את רוח אדם העל הגרמני, שב וחזר הקולנוע אל הפסגות המושלגות ומדוללות החמצן, שהדרך לכיבושן הביאה לידי מיצוי נשגב את ההתמודדות הבראשיתית בין אדם לטבע. "מעבר לגבול הסכנה" הוא עוד סרט טיפוס הרים שכזה, ויחסית לקודמיו – עליהם נמנים "חיסול בפסגה" האיסטוודי ו"סחרור מסוכן" עם סטאלון – הוא גם כובש את הפסגה. לפחות בכל האמור למידת השעמום ורמת הגיחוך.

הסיפור המופרך לקוח מסיוטי הלילה של פרויד. בעיצומה של העפלה, מטפס הרים צעיר (כריס או'דונל) נשמע להוראות אביו, ומשליך אותו מראש צוק כדי להציל את חייו ואת חיי אחותו (רובין טאני). שנים אחר כך, מוזמן הבן המיוסר, שנטש את עסקי הטיפוס, לסיבוב שני מול הטראומה כאשר האחות נלכדת במפולת שלגים בדרכה אל פסגת ההר השני בגובהו בעולם, והוא ממהר לעזרתה בראש צוות חילוץ.

הסרט, במקום להושיב את הצופה שלו על קצה הכסא, גורם לו לשקוע בנמנום. הבמאי מרטין קמפבל ("המסכה של זורו") מצליח אמנם לחלץ פה ושם איזו סצינה אפקטיבית, אבל הדיאלוגים כל כך נדושים, תפלים ומטומטמים, והדרמה הפסיכולוגית כה נמוכה ולוקה באמינותה, עד שאנחנו כמהים לכך שהשחקנים יסתמו כבר את הפה, ופשוט ימשיכו להתנדנד שם באוויר. הישוער? סרט שמעורר געגועים ל"סערה מושלמת".

 

"מהלך מנצח"

 

אמנם מקליד שורות אלו לא קרא את “The Luzhin Defence”, אחד מספריו הפחות מוכרים של ולדימיר נבוקוב, ש"מהלך מנצח" הוא עיבודו הקולנועי, אך קשה להניח שכוונתו של הסופר יליד סנט פטרבורג שב- 1940 היגר עם משפחתו לאמריקה, הסתכמה בשרבוטו של עוד דיוקן של גאון מעונה נוסח "ניצוצות" וחבריו, שסופו, להבדיל, אינו מאושר כל כך.

ג'ון טורטורו הוא כאן אלכסנדר לוז'ין, אמן שח שזוכה לשם בינלאומי בשנות העשרים המאוחרות של המאה הקודמת, המגיע לעיר קיט איטלקית כדי להשתתף באליפות העולם בשחמט שנערכת שם. הוא ילד פלא לשעבר, שמצא מפלט בלוח המשובץ אליו התוודע בזכות דודתו, ונפשו צולקה בגלל נישואיהם הלא מאושרים של הוריו, מות אמו שמרירותה איכלה אותה, ואחד ממוריו, שזיהה את הפוטנציאל הגלום בילד, וניצל אותו – לפני שנטש אותו – בשנים שבהן שימש כחונכו ומנהלו האישי.

כעת, ערב הטורניר, הוא נתקל בנטליה הרוסיה (אמילי ווטסון), בת למשפחה אריסטוקרטית גולה, שאמה משתוקקת להשיאה לרוזן צרפתי, אך לבה יוצא אל האיש התמהוני בחליפה המרופטת, לחרדתה של האם, כמובן. הקשר הרומנטי המתהווה הזה מטלטל את המאסטרו האפאטי, שחייו הוקדשו עד כה לאובססיה אחת ויחידה, ממנה הוא מתקשה להיחלץ: משחק השח. וכדי להפוך את הלחץ הנפשי שבו הוא נתון לבלתי נסבל באמת, צץ במקום אותו מורה מניפולטור מהעבר, כשהפעם הוא מלווה את יריבו העיקרי של לוז'ין בתחרות, רב-אמן איטלקי.

אי ההיכרות המוקדמת עם הרומן האלמוני יחסית של נבוקוב, שנכתב בשפה הרוסית וראה אור ב- 1929, אינה מאפשרת אמנם להעיד על נאמנותו של העיבוד למקור הספרותי, אך לא פוסלת קביעת עמדה ביחס לסרט עצמו, וזה, למרבה הצער, אינו מתעלה לרמה גבוהה במיוחד. שכן "מהלך מנצח", בבימויה של ההולנדית מרלן גוריס ("שושלת אנטוניה" הנפלא וזוכה האוסקר), נכשל, בראש וראשונה, בהצגת כוחו הפטאלי ההרסני של משחק השח, שמעביר את לוז'ין, בסופו של דבר, על דעתו.

סביר עוד להניח שהרומן (עליו הצהיר מחברו שמכל ספריו שנכתבו ברוסית, הוא זה שמקרין את החום הרב ביותר) נובר בתוך תודעתו המעורערת של אדם מבריק. אלא שהדרמה הנפשית מתורגמת כאן לאוסף של מניירות, ובגילומו המעצבן של טורטורו, לוז'ין הוא לא יותר מאשר קריקטורה של גאון מיוסר, המעשן בשרשרת, נע בצורה מוזרה, ומתנהג בעצבנות. מעין הטלאה של גיבורי "ניצוצות" ו"איש קטן ושמו טייט". לא ברור, על כן, מה באישיותו מושך את אותה בת אצולה רוסיה, העובדה הזו מרוקנת את הרומן ביניהם מתוכן רגשי, וממילא אין כאן חדירה לעומק דמותו של לוז'ין.

המעט שאפשר להגיד על דמויותיהם של המורה לשעבר ובן טיפוחיו הנוכחי מסתכם בהיותם של אלה "מאיימים" אלגנטיים, והתוצאה היא דרמה פסיכולוגית עמוקה (אפשר לשער), שנהפכה למעשיה רומנטית-תקופתית נוסטלגית ונדושה. המוזיקה של אלכסנדר דפלה יפהפיה, אבל סרטה של גוריס מותיר את הצופה מרוחק ומעט משועמם, ממתין למט הצפוי שבוא יבוא, והוא אכן בא, בסצינת סיום סנטימנטלית ומיותרת.