סליחה במשפחות

אח מטורלל, אחות מהוגנת ואמא שמחברת בין הקצוות. פרסום ראשון לסיפור של אליס מונרו שעדיין לא ראה אור בעברית

פעמים רבות חשבתי שאם נניח הייתי צריכה ללכת לפסיכיאטר, והוא בטח היה רוצה לשמוע קצת על הרקע המשפחתי שלי, אז הייתי צריכה להתחיל לספר לו על אח שלי, והוא, הפסיכיאטר, אפילו לא היה מחכה עד שאגמור ומיד מאשפז אותי.

 

אמרתי את זה לאמא; היא צחקה. "את קשה עם הילד הזה, ואל".

 

"ילד", אמרתי. "  גבר".

 

היא צחקה, היא הודתה בזה. "אבל תזכרי", היא אמרה, "אלוהים אוהב את המטורפים".

 

"איך את יודעת", אמרתי, "בהתחשב בזה שאת אתיאיסטית?"

 

יש דברים שלא היו בשליטתו. להיוולד למשל. הוא נולד בשבוע שבו התחלתי ללמוד בבית הספר, ואיזה מין עיתוי זה? הייתי מבוהלת, זה לא היה כמו בימינו, שילדים הולכים לפעוטון ולגן חובה שנים קודם לכן. הלכתי לבית הספר בפעם הראשונה וכל הילדים האחרים באו עם האמהות שלהם ואיפה הייתה אמא שלי? בבית החולים, יולדת. איזו מבוכה זאת הייתה בשבילי. באותם ימים דברים כאלה היו נגועים בלא מעט בושה.

 

זאת לא הייתה אשמתו שנולד ולא אשמתו שהקיא בחתונה שלי. חשבו על זה. הרצפה, השולחן, הוא אפילו הצליח להתיז על העוגה. הוא לא היה שיכור כמו שחשבו כמה אנשים, הוא באמת סבל מאיזו שפעת אלימה, שלמען האמת תקפה גם את הָארוֹ ואותי בירח הדבש שלנו. מעולם לא שמעתי על מישהו עם שפעת כזאת או אחרת שהקיא על שולחן מכוסה מפת תחרה, ופמוטי כסף ועוגת חתונה מונחים עליו, אבל אפשר לומר שזה היה מזל רע; אולי אחרים, כשתקף אותם הצורך, היו קרובים יותר לאסלה. וייתכן שכל אחד אחר היה משתדל קצת יותר להתאפק, אכן כן, כי אף אחד לא מיוחד כל כך, לא מרכז־היקום כל כך, כמו אחי הקטן. תקראו לו ילד טבע, אם תרצו. כך הוא קרא לעצמו בשלב מאוחר יותר.

 

אדלג על מה שהוא עשה בין היום שנולד ליום שהקיא בחתונה שלי, ורק אומר שהוא סבל מאסתמה וזכה להישאר בבית במשך שבועות רצופים ולצפות באופרות סבון. לפעמים שררה בינינו שביתת נשק, והייתי משכנעת אותו לספר לי מה קרה בכל יום ב'אחות גדולה' וב'הדרך לחיים' ובזאת עם גִ'י־גִ'י ופּאפּא דיוויד. ייאמר לזכותו שהוא זכר היטב את כל הדמויות ותיאר במדויק את כל הפיתולים העלילתיים, והוא קרא לא מעט ב'שער לארץ הספרים', הסדרה המקסימה שאמא קנתה לנו ושלימים הוא הוציא מהבית בחשאי ומכר בעשרה דולר לסוחר ספרים משומשים. אמא אמרה שהוא היה יכול להיות תלמיד מבריק אילו רצה. יש לו ראש על הכתפיים, לאח שלך, היא הייתה אומרת, הוא עוד יפתיע אותנו. היא צדקה, הוא הפתיע.

 

הוא נשאר בבית לצמיתות בכיתה י', אחרי שנקלע לצרה קטנה כשחָבַר לכנופיית העתקות שגנבה מבחנים במתמטיקה ממכתבה של מורה ונתפס. אחד השרתים התיר לו לחזור לכיתה אחרי שעות הלימודים כי הוא אמר שהוא עובד על פרויקט מיוחד. ואכן עבד, בדרכו שלו. אמא אמרה שהוא עשה את זה כדי לזכות בפופולריות, משום שסבל מאסתמה ולא היה יכול להשתתף בפעילויות ספורט.

 

ועכשיו. עבודות. עולה השאלה, אדם כזה כמו אח שלי - ואני חייבת לכל הפחות לתת לו שם, קוראים לו קאם, קיצור של קמֶרוֹן, אמא חשבה שזה יהיה שם מתאים לנשיא אוניברסיטה או טייקון נקי כפיים (מסוג הדברים שהיא תיכננה שיהיה בעתיד) - מה הוא יעשה, ממה יתפרנס? עד לאחרונה המדינה לא שילמה לך כדי שתשב בבטלה ותכריז שאימצת לעצמך אורח חיים יצירתי. תחילה הוא מצא עבודה כסדרן בבית קולנוע. אמא מצאה לו אותה, היא הכירה את המנהל, זה היה בקולנוע אינטרנשיונל הישן ברחוב בּלייק. אבל הוא היה צריך להתפטר, כי הוא לקה ב"אימת מחשכים". כל האנשים האלה שיושבים בחושך לדבריו צימררו אותו, כמה מוזר. האימה הזאת הפריעה לו רק בעבודה כסדרן, היא לא הפריעה לו ללכת לסרטים לבד.

 

הוא פיתח חיבה עזה לקולנוע. למעשה הוא בילה ימים שלמים בישיבה בבתי קולנוע ובצפייה בכל סרט פעמיים, אחר כך היה עובר לקולנוע אחר ויושב לצפות במה שהקרינו שם. הוא היה מוכרח לעשות משהו כדי להעביר את הזמן, כי אמא וכולנו האמנו אז שהוא עובד במטה חברת האוטובוסים גרייהאונד. הוא יצא לעבודה בזמן מדי בוקר וחזר ממנה בזמן מדי ערב, וסיפר לנו על הזקן הנרגן שמנהל את המשרד ועל האישה עם העקמת שעובדת שם משנת 1919 ואיך היא מתרתחת על הצעירות שלועסות מסטיק, מה אתם יודעים, סיפור צבעוני ומפורט, והוא היה הולך ומתפתח למשהו טוב כמעט כמו אופרות הסבון אם אמא לא הייתה מתקשרת להתלונן שהם מעכבים לו את המשכורת - בגלל טעות טכנית באיות שמו, הוא אמר - וגילתה שהוא התפטר כבר באמצע היום השני שלו.

 

טוב. בילוי בבתי קולנוע היה עדיף על בילוי בבתי בירה, אמרה אמא. לפחות הוא לא מסתובב ברחובות ומתרועע עם כנופיות פשע. היא שאלה אותו מה הסרט האהוב עליו, והוא אמר, "שבע כלות לשבעה אחים". את רואה, היא אמרה, הוא מתעניין בחיים בטבע, הוא לא מתאים לעבודה משרדית. אז היא שלחה אותו לעבוד אצל בני דודים שלה שהייתה להם חווה בעמק פרֵייזֶר. עליי להסביר שאבא שלי, של קאם ושלי, כבר לא היה בין החיים באותו זמן, הוא מת שנים קודם לכן, כשקאם עוד סבל מאסתמה וצפה באופרות סבון. המוות שלו לא שינה שום דבר, כי הוא היה כרטיסן בחברת הרכבת פסיפיק גרֵייט איסטֶרן כשתחנת המוצא שלה עוד הייתה בסקווֹאמיש, והתגורר חצי מהזמן בלילוּאֶט. שום דבר לא השתנה, אמא המשיכה לעבוד באיטוֹנ'ס כמו תמיד, חוצה במעבורת וממשיכה משם באוטובוס; אני הייתי מכינה את ארוחת הערב, היא הייתה מכתתת את רגליה חזרה במעלה הגבעה בחשכת החורף.

 

קאם ברח מהחווה, הוא התלונן שבני הדודים שלה דתיים וכל הזמן רדפו את נשמתו. אמא הבינה לליבו, אחרי הכול היא גידלה אותו להיות אדם בעל מחשבה עצמאית. הוא תפס טרמפים מזרחה. מפעם לפעם הגיע מכתב. בקשה למימון. הציעו לו עבודה בצפון קוויבק אם רק יצליח לגייס את הכסף כדי להגיע לשם. אמא שלחה לו. הוא שלח תשובה שההצעה ירדה מהפרק, אבל לא שלח בחזרה את הכסף. הוא ושני חברים החליטו לפתוח חוות תרנגולי הודו. הם שלחו לנו תוכניות, הערכות. הם היו אמורים לעבוד בכפוף לחוזה עם חברת פּוּרינה, ההצלחה הייתה מובטחת. תרנגולי ההודו טבעו בשיטפון אחרי שאמא שלחה לו כסף, וכמותה, בלב כבד, גם אנחנו. כל מקום שהילד הזה נוחת בו הופך לאזור אסון, אמא אמרה. גם אם היית קוראת על זה בספר לא היית מאמינה, היא אמרה. נורא כל כך, שזה מצחיק.

 

היא ידעה. הייתי הולכת לבקר אותה בימי רביעי אחר הצהריים - היום החופשי שלה - דוחפת את העגלה שקארן ישבה בה, ואחר כך טומי ישב בה וקארן הלכה לידה, לאורך לוֹנסדֵייל ופונה לקינג'ס רואד, ועל מה היינו מדברות בסופו של דבר? אני והילד הזה גמרנו, היא אמרה. אני מתכוונת למחוק אותו מהצוואה שלי. מה יֵצא ממנו אם הוא לא יפסיק להיות תלוי בי, היא שאלה. אני סתמתי את הפה, פחות או יותר. היא ידעה מה דעתי. אבל בכל פעם היא אמרה בסוף, "אבל היה נחמד כשהוא גר בבית. מבדר. הילד הזה תמיד הצליח להצחיק אותי".

 

או, "הוא היה צריך להתמודד עם לא מעט, האסתמה, ובלי אבא. הוא אף פעם לא פגע באף אחד בכוונה".

 

"דבר טוב אחד הוא עשה", היא אמרה, "אפשר באמת לקרוא לזה תפנית חיובית. הבחורה הזאת".

 

היא דיברה על הבחורה שבאה ואמרה לנו שהתארסה לו, בהמילטון, אונטריו, עד שהוא אמר לה שלעולם לא יוכל להתחתן כי הוא גילה לא מזמן שיש לו במשפחה מחלת כליות תורשתית קטלנית. הוא כתב לה מכתב. והיא באה לחפש אותו כדי להגיד לו שזה לא משנה לה. בחורה לא מכוערת בכלל. היא עבדה בחברת הטלפונים בֶּל. אמא אמרה שהוא שיקר לה מתוך טוּב לב, כדי לחוס על רגשותיה כשלא רצה להתחתן איתה. אני אמרתי שזה היה טוּב לב בכל מקרה, כי היא הייתה נאלצת לתמוך בו כל חייו.

 

אם כי אולי זה היה מקל קצת על כולנו.

 

 

אבל זה היה אז ועכשיו זה עכשיו, וכפי שכולנו יודעים הזמנים השתנו. החיים של קאם כבר לא כל כך קשים. הוא גר בבית מפעם לפעם, כבר שנה וחצי. השיער שלו דליל מלפנים, לא מפתיע לגבר בן 34, אבל ארוך עד הכתפיים מאחור, סבוך, מאפיר. הוא לובש מעין גלימה חומה מחוספסת שנראית כאילו היא עשויה יוטה (אז כך אמור להיראות לְבוש־שק, אמרתי להארו, כי לא אכפת לי לספק את האפר), ועל צווארו הוא עונד כל מיני שרשראות, מדליונים, צלבים, שיני אייל ומה לא. סנדלי חבלים לרגליו. חבר שלו מכין אותם. הוא חי על קצבת סעד. אף אחד לא מבקש ממנו לעבוד. מי היה מעז להיות חסר טקט כל כך? כשהוא מתבקש לכתוב במה הוא עוסק, הוא כותב כומר.

 

זה נכון. יש מהם עדה שלמה, והם מכנים את עצמם כמרים ויש להם בית בקיטסילאנוֹ, גם קאם מתאכסן שם מדי פעם. הם מתחרים בהארי קרישנות, אלא שאלה לא מזמרים, הם רק מסתובבים עם חיוך על הפנים. הוא פיתח לעצמו מין קול בלתי נסבל כזה, דקיק ומתוק עד מאוד ומונוטוני כל כך. הוא מעורר בי חשק לעמוד מולו ולומר, "יש רעידת אדמה בצ'ילה, 200 אלף איש מתו עכשיו, שרפו עוד כפר בווייטנאם, יש רעב כמו תמיד בהודו", רק כדי לראות אם הוא ימשיך לומר, "יפה מאוד, יפה מאוד", באותה מתיקות. הוא לא אוכל בשר, כמובן, הוא אוכל דגנים מלאים וירקות עלים. הוא נכנס למטבח פעם כשפרסתי סלק - סלק אסור להם, ירק שורש - ואמר, "אני מקווה שאת מבינה שאת מבצעת רצח".

 

"לא", אמרתי, "אבל אני אתן לך 60 שניות להסתלק מפה, אחרת אני בהחלט עלולה".

 

אז כמו שאמרתי, עכשיו הוא גר בבית מדי פעם, והוא היה שם באותו ערב יום שני שבו אמא הרגישה ברע. היא הקיאה. כמה ימים לפני כן הוא העביר אותה לתזונה צמחונית - היא תמיד הבטיחה לו שתנסה - והוא אמר לה שהיא מקיאה את כל הרעלים שאצורים בגוף שלה מאכילת בשר וסוכר וכן הלאה. הוא אמר שזה סימן טוב, ואחרי שהיא תקיא הכול, התחושה שלה תשתפר. היא המשיכה להקיא, והתחושה שלה לא השתפרה, אבל הוא היה מוכרח לצאת. בימי שני בערב יש להם מפגש שבועי בבית הכמרים, שם הם מזמרים ומבעירים קטורת או עורכים את המיסה השחורה, ככל שידוע לי. הוא לא חזר עד שעה מאוחרת, וכשחזר הוא מצא את אמא חסרת הכרה על רצפת חדר האמבטיה. הוא ניגש לטלפון והתקשר אליי.

 

"אני חושב שכדאי שתבואי ותראי אם את יכולה לעזור לאמא, ואל".

 

"מה קרה לה?"

 

"היא לא מרגישה כל כך טוב".

 

"מה קרה לה? תקרא לה לטלפון".

 

"אני לא יכול".

 

"למה לא?"

 

נשבעת שהוא ציחקק. "לצערי היא לא בהכרה".

 

התקשרתי לאמבולנס ושלחתי אותו אליה, וכך היא הגיעה לבית חולים בשעה חמש בבוקר. התקשרתי לרופא המשפחה שלה והוא הגיע לשם ויצר קשר עם ד"ר אליס בֶּל, אחד מרופאי הלב הטובים ביותר בעיר, כי הם החליטו שזאת הבעיה שלה, הלב. התלבשתי והערתי את הארו וסיפרתי לו ואחר כך הסעתי את עצמי לבית החולים לאיונז גֵייט. לא הרשו לי להיכנס עד השעה עשר. היא אושפזה בטיפול נמרץ. ישבתי מחוץ למחלקה בחדר ההמתנה הקטן והמכוער שלהם. היו שם כיסאות אדומים מחליקים, ריפוד זול ואדנית מלאה חלוקי אבן שעלי פלסטיק ירוקים צומחים בה. ישבתי שם שעה אחרי שעה וקראתי את ה"רידרז דייג'סט". את הבדיחות. וחשבתי זה המצב, זהו זה, היא גוססת. עכשיו, ברגע זה, מאחורי הדלתות האלה, גוססת. שום דבר לא יעצור או יעכב את זה כמו שמשום מה, ובניגוד לשכל הישר, אתה מאמין שיקרה.

 

חשבתי על החיים של אמא, עד כמה שהכרתי אותם. לעבודה יום־יום, קודם במעבורת ואחר כך באוטובוס. קניות במכולת רֶד־אנד־וַייט הישנה אחר כך בסופרמרקט סֵייפוֵויי החדש - חדש, בן 15! ביקור בספרייה ערב בשבוע, יחד איתי, והיינו חוזרות הביתה באוטובוס עם ערימת הספרים שלנו ושקית של ענבים שקנינו בחנות הסינית לפינוק. וגם ימי רביעי אחר הצהריים כשהילדים שלי היו קטנים והלכתי לשם לשתות קפה והיא גילגלה לנו סיגריות במתקן הזה שלה. וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאום ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כיסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספרייה, עניין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשיו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

 

כשהתירו לי להיכנס אליה היא הייתה כחלחלה־אפורה בפנים והעיניים שלה לא היו עצומות לגמרי, אבל הן היו מגולגלות מעלה ובעד החרכים נראו הלבנים. בכל מקרה היא תמיד נראתה נורא בלי התותבות, ולא הייתה מוכנה שנראה אותה כך. קאם עקץ אותה על זה. הן היו בחוץ עכשיו. אז כל הזמן, חשבתי לעצמי, כל הזמן, אפילו בצעירותה, היא ידעה שתיראה כך.

 

הם לא הציעו תקווה. הארו בא והביט בה וכרך את זרועו סביב כתפי ואמר, "ואל, את צריכה להתכונן". הכוונה שלו הייתה טובה אבל לא יכולתי לדבר איתו. זאת לא הייתה אמא שלו, והוא לא זוכר כלום. זאת לא הייתה אשמתו אבל לא רציתי לדבר איתו, לא רציתי לשמוע אותו אומר לי שאני צריכה להתכונן. הלכנו לאכול משהו בקפיטריה של בית החולים.

 

"את צריכה להתקשר לקאם", הארו אמר.

 

"למה?"

 

"הוא ירצה לדעת".

 

"למה אתה חושב שהוא ירצה לדעת? הוא השאיר אותה לבד אתמול בלילה ולא היה לו שכל אפילו כדי להזמין אמבולנס כשחזר ומצא אותה הבוקר".

 

"זה לא משנה. יש לו זכות. אולי את צריכה להגיד לו להגיע לכאן".

 

"הוא בטח עסוק עכשיו בהכנות ללוויה ההיפית שיערוך לה".

 

אבל הארו שיכנע אותי כמו תמיד, ואני הלכתי להתקשר. לא הייתה תשובה. הרגשתי טוב יותר כי התקשרתי, וגם קיבלתי אישוש לטענה שלי, כי קאם לא היה בבית. חזרתי והמתנתי לבדי.

 

 

בסביבות שבע באותו ערב קאם הופיע. הוא לא היה לבד. הוא הביא איתו מהבית הזה שבט שלם של כמרים־שותפים, או כך לפחות הנחתי. כולם היו לבושים כמותו, כתונת שק חומה והשרשראות והצלבים ושאר כלי עבודה מקודשים, לכולם היה שיער ארוך, וכולם היו צעירים מקאם בכמה וכמה שנים טובות, חוץ מזקֵן אחד, זקן מאוד, עם זקן אפור מתולתל ורגליים יחפות - במארס, יחף - ובלי שיניים. אני נשבעת שלזקן הזה לא היה מושג מה מתרחש סביבו. אני חושבת שהם נתקלו בו ליד החנות של צבא הישע והלבישו אותו בחלוק הזה כי הם היו צריכים איזה זקן בתור קמע, או בשביל תוספת קדושה או משהו.

 

קאם אמר, "זאת אחותי ואלרי. זה האח מייקל. זה האח ג'ון, זה האח לואי". וכו' וכו'.

 

"הם לא אמרו לי שום דבר מעורר תקווה, קאם. היא גוססת".

 

"אנחנו מקווים שלא", אמר קאם בחיוך צופן הסוד שלו. "כל היום עבדנו בשבילה".

 

"אתה מתכוון התפללנו?" אמרתי.

 

"עבודה זאת מילה מדויקת יותר מתפילה לתאר את זה, אם את לא מבינה מה זה".

 

נו כמובן, אף פעם לא הבנתי.

 

"תפילה אמיתית היא עבודה, תאמיני לי", אומר קאם, וכולם מַפנים אליי אותו חיוך שלֵו. הם לא מסוגלים לעמוד בשקט, כמו ילדים שצריכים ללכת לשירותים הם מתפתלים ומתנודדים ומתהלכים כה וכה.

 

"איפה החדר שלה?" שואל קאם בנימה מעשית.

 

חשבתי על אמא גוססת ומבעד לחרך עיניה - מי יודע, אולי היא יכולה לראות לפעמים - רואה את הקהל הזה של דרווישים חוגגים סביב מיטתה. אמא שאיבדה את האמונה שלה בגיל 13 ועברה לכנסייה היוניטרית ופרשה כשהתעוררה מחלוקת על כל עניין מחיקת שם האל מהמזמורים (היא הייתה בעד), אמא נאלצת לבלות את רגעי ההכרה האחרונים שלה בתהייה מה קרה, ואם היא חזרה אחורה בזמן אל תקופה שבה משוגעים פיזזו סביב בטקסים המטורפים שלהם, ובתוך כך מנסה לארגן את המחשבות הצלולות האחרונות שלה.

 

מזל שהאחות אמרה לא. הם קראו לרופא, והוא אמר לא. קאם לא התעקש, הוא חייך והינהן לעברם כאילו הם מתירים לו, ואז הוא החזיר את החבורה לחדר ההמתנה ושם, לנגד עיניי ממש, הם התחילו. הם הושיבו את הזקן במרכז כשראשו שחוח ועיניו עצומות - הם היו צריכים לטפוח על כתפו ולהזכיר לו איך עושים את זה - והם השתופפו במעין מעגל עקמומי סביבו, פונים פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, לסירוגין. אחר כך, בעיניים עצומות, הם התחילו להתנודד אחורה־קדימה ולהמהם אילו מילים חרש־חרש, אלא שלא את אותן המילים, נשמע כאילו כל אחד מהם קיבל מילים אחרות, ולא באנגלית כמובן, אלא בסוואהילי או בסנסקריט או משהו. המלמול הלך וגבר, הלך וגבר בהדרגה לשירה רועמת בציבור, ובתוך כך הם קמו על רגליהם, כולם חוץ מהזקן שנשאר במקומו ונראה כאילו נרדם בישיבה, והם התחילו מעין ריקוד־דשדוש שבמהלכו הם מחאו כפיים ולא בתיאום מוצלח. הם עשו את זה שעה ארוכה, והרעש שהם הקימו, אף שלא היה רם ממש, הביא לשם את האחיות מהעמדה שלהן ואת הסייעות ואת האחים ועוד כמה אנשים שכמוני חיכו, ונראה שאיש אינו יודע מה לעשות, כיוון שהמראה היה מופרך כל כך, מטורף כל כך בחדר ההמתנה הרגיל הקטן הזה. כולם רק בהו כאילו הם ישנים וחולמים ומצפים להתעורר. אחר כך אחות יצאה מחדר טיפול נמרץ ואמרה, "ההפרעה הזאת לא מקובלת עלינו. מה אתם חושבים שאתם עושים כאן?"

 

היא תפסה את אחד הצעירים וטילטלה אותו בכתפו, כי אחרת לא הצליחה לגרום לאיש מהם לעצור ולהקשיב.

 

"אנחנו עובדים כדי לעזור לאישה חולה מאוד", הוא אמר לה.

 

"אני לא יודעת לְמה אתה קורא עבודה, אבל אתה לא עוזר לאף אחד. אני מבקשת מכם לפנות את המקום. סליחה. אני לא מבקשת. אני דורשת".

 

"את טועה אם נדמה לך שהקולות שלנו פוגעים או מפריעים לחולים. כל הטקס הזה נערך בטונים שאמורים להגיע לנפש חסרת ההכרה ולנחם אותה ולעקור את ההשפעות הדמוניות מן הגוף. הטקס הזה בן 5,000 שנה."

 

"אלוהים ישמור," אמרה האחות, ונראתה המומה כפי שאולי הייתה. "מי האנשים האלה?"

 

הייתי חייבת לגשת להסביר לה, לספר לה שזה אחי ומה שאפשר לכַנות החברים שלו, ושאין לי שום קשר לטקס הזה. שאלתי על אמא, אם חל שינוי כלשהו.

 

"שום שינוי", היא אמרה. "מה צריך לעשות כדי לסלק אותם מכאן?"

 

"לפתוח עליהם צינור", אמר אחד האחים, וכל הזמן הזה הריקוד או הטקס לא חדל, והבחור שעצר והסביר חזר לרקוד גם הוא, ואני אמרתי לאחות, "אני אתקשר לבדוק מה שלומה, אני הולכת הביתה לזמן מה". יצאתי מבית החולים וגיליתי להפתעתי שחושך בחוץ. יממה שלמה בפנים, מחשֵכה לחשכה. בחניה פרצתי בבכי. קאם הפך את העניין כולו לקרקס למען טובתו שלו, אמרתי לעצמי, ואמרתי בקול כשהגעתי הביתה.

 

הארו הכין לי משקה.

 

"זה בטח יגיע לעיתונים," אמרתי. "ההזדמנות של קאם לתהילה."

 

הארו התקשר לבית החולים לבדוק אם יש חדש והם אמרו שלא. "היתה להם במקרה איזו בעיה עם כמה צעירים בחדר ההמתנה הערב? הם עזבו בשקט?" הארו מבוגר ממני בעשר שנים, איש זהיר, סבלני מדי עם כולם. פעם חשדתי שהוא נותן לקאם כסף מדי פעם בלי להגיד לי.

 

"הם עזבו בשקט," הוא אמר. "אין מה לדאוג לגבי עיתונים. לכי לישון."

 

 

לא התכוונתי אבל נרדמתי על הספה, אחרי המשקה והיום הארוך. התעוררתי לקול צלצול הטלפון והיום שהאיר את החדר. כשלתי אל המטבח כשאני גוררת את השמיכה שהארו כיסה אותי בה וראיתי בשעון על הקיר שהשעה רבע לשש. היא מתה, חשבתי.

 

זה היה הרופא שלה.

 

הוא אמר שיש לו בשורות מעודדות. הוא אמר שמצבה הוטב מאוד הבוקר.

 

גררתי כיסא וצנחתי עליו, מניחה את שתי זרועותי ואת ראשי על הדלפק. חזרתי לטלפון לשמוע אותו אומר שהיא עדיין במצב קריטי וארבעים ושמונה השעות הבאות יספרו את הסיפור, אבל בלי לעורר בי ציפיות גדולות מדי, הוא רוצה שאני אדע שהיא מגיבה לטיפול. הוא אמר שזה מפתיע במיוחד לאור העובדה שהיא הובאה לבית חולים באיחור והטיפול שהם העניקו לה בהתחלה לא השפיע עליה מאוד, אם כי, כמובן, העובדה שהיא בכלל שרדה את השעות הראשונות היתה סימן טוב. אף אחד לא הפנה את תשומת לבי לסימן הטוב הזה אתמול, חשבתי.

 

ישבתי שם עוד שעה לפחות אחרי שניתקתי. הכנתי לעצמי כוס קפה נמס והידיים שלי רעדו כל כך שבקושי הצלחתי למזוג את המים לכוס, אחר כך בקושי הצלחתי לקרב את הכוס לשפתי. הנחתי לקפה להתקרר. הארו יצא בפיג'מה שלו סוף־סוף. הוא העיף בי מבט אחד ואמר, "לאט, ואל. היא מתה?"

 

"המצב שלה השתפר. היא מגיבה לטיפול."

 

"לפי איך שנראית חשבתי הפוך."

 

"אני המומה כל כך."

 

"לא הייתי שם חמישה סנט על הסיכויים שלה אתמול בצהריים."

 

"אני יודעת. קשה לי להאמין."

 

"זה המתח," אמר הארו. "אני יודע. אתה מכין את עצמך לקראת משהו רע שעומד לקרות, וכשהוא לא קורה זאת תחושה מוזרה, אתה לא מרגיש טוב מיד, זה כמעט כמו אכזבה."

 

אכזבה. זאת המילה שנשארה איתי. שמחתי מאוד, למען האמת הייתי אסירת תודה, אבל מתחת לכל אלה חשבתי, אז קאם לא הרג אותה אחרי הכול, ברשלנות ובטירוף שלו ובזה שיצא ועזב אותה, הוא לא הרג אותה, ואני, כן, אני הצטערתי במקום כלשהו לגלות שזה נכון. וידעתי שהארו יודע את זה אבל לא יגיד לי מילה, לעולם. זה היה ההלם האמיתי עבורי, הסיבה שלא חדלתי לרעוד. לא השאלה אם אמא תחיה או תמות. אלא מה שהיה ברור לי כל כך לגבי עצמי.

 

אמא החלימה, מצבה השתפר מאוד. אחרי שקמה על רגליה מצבה לא הידרדר שוב. היא היתה מאושפזת בבית החולים שלושה שבועות ואחריהם חזרה הביתה ונחה שלושה שבועות נוספים ואז שבה לעבודתה, אחרי שקיצצה קצת במשרתה ועבדה מעשר עד ארבע במקום ימים מלאים, מה שמכוּנה מִשׂרת עקרת בית. היא סיפרה לכולם על קאם ועל החברים שלו שבאו לבית החולים. היא התחילה לומר דברים כמו, "טוב, הבן הזה שלי אולי לא מי יודע מה טוב בשום דבר, אבל אתם חייבים להודות שבלהציל חיים הוא די מוכשר." או, "אולי קאם צריך להיכנס לעסקי הנסים, הוא בלי ספק הצליח לחולל נס בשבילי." בשלב הזה קאם אמר, הוא אומר כעת, שהוא לא בטוח לגבי הדת הזאת, נמאס לו מיתר הכמרים וכל עניין ההתנזרות מבשר ומירקות שורש. זה שלב, הוא אומר עכשיו, הוא שמח שעבר אותו, גילוי עצמי. יום אחד הלכתי לשם ומצאתי אותו מודד חליפה ועניבה ישנות שלו. הוא אומר שאולי ינצל כמה מהקורסים למבוגרים, הוא חושב להיות רואה חשבון.

 

אני עצמי חשבתי אולי להפוך לאדם אחר משאני. אני באמת חושבת על זה. אני קוראת ספר שנקרא "אמנות האהבה". הרבה דברים היו נהירים לי כשקראתי בו, אבל אחר כך חזרתי להיות פחות או יותר אותו דבר. ומה כבר קאם עשה שפגע בי כל כך, בכל מקרה, כפי שאמר לי הארו פעם. ובמה אני טובה ממנו אחרי התחושה שלי בלילה שבו אמא נשארה בחיים במקום למות? הבטחתי לעצמי שאשתדל. קפצתי לשם יום אחד והבאתי להם עוגה ממאפייה — שקאם אוכל עכשיו בשמחה כמו כל אחד — ושמעתי את הקולות שלהם בחצר — עכשיו קיץ, הם אוהבים לשבת בשמש — ואמא אומרת למבקר כלשהו, "כן, כן, באמת, כבר הייתי מוכנה ללכת אל עולם שכולו טוב, וקאם, האידיוט הזה, בא ורקד מחוץ לחדר שלי עם כמה מהחברים ההיפּים שלו —"

 

"אלוהים, אישה," שאג קאם, אבל אפשר היה לשמוע שלא אכפת לו עכשיו, "חברֵי מסדר קדוש עתיק."

 

היתה לי תחושה מוזרה, כאילו אני הולכת על גחלים וממלמלת איזה לחש כדי לא להישרף.

 

סליחה במשפחות היא תעלומה בשבילי, איך היא מתעוררת או איך היא שורדת.

 

מאנגלית: אורטל אריכה

 

 

 

הסיפור לקוח מתוך הקובץ 'משהו שרציתי לספר לך וסיפורים אחרים', שראה אור במקור ב־1974 וייצא בחודש הבא בעברית בהוצאת מחברות לספרות