לא חשוב בן כמה הבחור - גם אם הוא בן 40 גרוש ועם שני ילדים, ברגע שאני אומרת שאני בת 30 אני רואה את המבט הזה בעיניים שכאילו אומר לעצמו "ברח הכי מהר שאתה יכול!". התפיסה המעליבה הזאת שברגע שבחורה עוברת את גיל 30 היא כבר בלחץ להתחתן ולעשות ילדים – עדיין משקפת את יחסם של בחורים רבים וחבל. אז נראה לי שאמשיך פשוט להגיד שאני בת 27 לעוד כמה שנים או שאחפש דווקא את זה שלא מאוים מהגיל ואפילו מתלהב ממנו.
לא נעים להודות אך פעם הייתי סבלנית וסובלנית יותר לאנשים בכלל ולגברים בפרט, אך לאחרונה אם מישהו רק זורק לי הערה ברחוב אני שואגת עליו כאילו אין מחר, למרות שבפועל כנראה שהוא בסך הכל רצה להגיד לי משהו נחמד. אין לי יותר כוח לאנשים שחופרים לי, ואני כבר לא מתביישת להגיד את זה בקול רם. אולי אני מצטיירת ככלבה, אבל אם זה המחיר לזה שלא אשמע יותר זיוני מוח, אז אין לי בעיה, שיהיה כלבה.
לא רציתי ילדים כשהייתי בת 27 ואני עדיין לא רוצה אותם בגיל 30. להיפך, דווקא העובדה שעברתי את גיל 30 רק מדרבנת אותי להשקיע יותר בקריירה שלי, ומרחיקה אותי ממחשבות על משפחה וילדים.
רציתי אהבה לפני גיל 30 ואני מודה שאני עדיין רוצה אותה גם עכשיו, אבל העובדה שעברתי את גיל 30 לא הופכת אותי לכלה משוגעת שתעשה הכל כדי 'לתפוס' חתן. לא, זה לא עובד ככה. גם היום כשאני יוצאת עם מישהו, אני מנסה לראות קודם כל אם הוא מעניין אותי, מושך אותי ואם יש לנו דברים במשותף. ולא, אני לא מדמיינת מיד איך השם שלי ישמע עם שם המשפחה שלו.
לאחרונה אני מרגישה שהאנג-אובר אחרי לילה ארוך של אלכוהול הפך ליותר ויותר קשה, והלילות הארוכים הופכים ליותר ויותר קצרים. עד לפני כמה שנים היה לוקח לי שעתיים להתגבר על האנג-אובר, ועכשיו לוקח לי יומיים. ולפעמים, רחמנא לצלן, אני אפילו מעדיפה להישאר בבית בפיג'מה ולראות סרט טוב מאשר לצאת לבילוי עם חברים – דבר שאין מצב שהיה קורה לי בגילאי ה-20.
שמתם לב לזה? פתאום הם מתחדשים בקרחת וכרס, ואת לא יודעת לאן להסתכל מבלי לראות בכל מקום גברים שנראים כאילו הם בגיל העמידה. אני לא יודעת למה זה קורה, אבל זה מדכא בטירוף. אני מבינה שאין מה לעשות עם הקרחת, אבל גבר – אם יש לך בטן משתפלת ואתה רק בן 31, אולי כדאי להתחיל להתאמן או להפסיק לאכול מקדונלדס באמצע הלילה.
כשאת צעירה ורווקה בת 22, גם כל חברייך ומכרייך כנראה כאלה, אבל עם השנים כמות הרווקים שמסביבך מצטמצמת, ועל הרווקים שעוד נותרו נלחמות הרבה מאד נשים.
להתכונן ליציאה עם חברות רק בשביל להגיע לבר שכל היושבים בו הם בני 22 זה אחד הדברים המבאסים שיכולים לקרות לרווקות בנות 30. לא מספיק שאנחנו כבר מרגישות זקנות, גם אין לנו כבר לאן לצאת מבלי שנרגיש כאלה עוד יותר. יש מקומות בעיר שמארחים קהל מבוגר יותר, אבל שם נדמה שכולם זקנים. איפה האמצע לעזאזל?
אומרים שאישה מגיעה לשיא המיני שלה בסביבות גיל 30, ו... וואו! זה בהחלט נכון. תמיד נהניתי מסקס, אבל היום זה עולם אחר. אני חרמנית יותר, גומרת פתאום מחדירה, מכירה טוב את הגוף שלי ויודעת בדיוק מה אני אוהבת. נותר רק הדבר הזה... נו, למצוא את הפרטנר הנכון כמובן!
השנה האחרונה לימדה אותי שליקום בכלל לא איכפת אם אני רווקה או בת כמה אני, זה פשוט לא כזה מעניין אותו, וכמו כל דבר בחיים - גם גיל הוא עניין של פרספקטיבה. יש אינסוף דרכים להסתכל על כל דבר, אז אני מזכירה לעצמי שאני לא במרוץ, שיש לי עוד המון דברים להספיק בחיים ושסך הכל אני עדיין נהנית להיות רווקה.