החיים דרך הגב

None

הישרדות / ה־4 בנובמבר חל השבוע ביום רביעי. השכנים שלי יצאו לעבודה ואני העברתי את הרכב לחניה הפנויה שהשאירו כדי לא לחטוף דוח.

 

זוכר ששמעתי את הציפורים מצייצות וחשבתי שהשנייה שבה ימלאו 20 שנה לרצח הכי משפיע במדינה הייתה צריכה אולי להיות מוצגת על מסכים בצמתים, כמו שעשו לאחרונה לפני תחילת שידור סדרת הריאליטי "הישרדות".

 

והניסוח המוצע? נשארו עוד 12 שעות, 23 דקות ו־30 שניות כדי להיזכר בערב ה־4 בנובמבר 1995, הרגע שבו רבין נרצח והמדינה השתנתה.

 

 

רוח בגב / ככה פחות או יותר קיבלה ישראל השבוע את הריאליטי מהונדורס, משולב עם זיכרון הריאליטי מכיכר רבין: הקוקוסים, הטראומות והמילים הקשות חזרו. אנשים נדקרו ערב קודם בראשון־לציון רבתי, והיה ברור גם שרצח פוליטי אפשרי, והוא לא פנטזיה. כי רבין ואנחנו "איטס אן אנפינישד ביזנס".

 

כי למרות שנרצח לפני 20 שנה, הוא עדיין סוחב אותנו כמו פצע טרי על גבו הירוי ואנחנו עדיין עסוקים בהישרדותנו, מקווים לקבל מיליון שקל למי שיישאר השורד האחרון ומחפשים בנרות פסלון חסינות נגד הדחה.

 

בבוקר ה־4 בנובמבר השבוע הלכו הילדים ברחוב שלי שמחים לבית הספר, ורק אוושת הרוח הסתווית חלפה בגבו של כל מי שזכר.

 

 

דיסק לא מוזיקלי / אבל עכשיו הרשו לי לרגע להתעסק בגב אחר, כלומר במרחב המחיה שבין האדם לבין עצמו.

 

כי כמו שהעולם השאנן סוחב את עצמו על גבו, כך עשיתי גם אני, עד שחטפתי לפני שבוע פריצת דיסק בגבי.

 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי. פעם כבר חטפתי פריצה באמצע חדר כושר, או בטיפוס 300 מדרגות אל מנזרי מטאורה ביוון, ועכשיו כנראה בגלל הרמה מיותרת של מזוודת ה־23 קילו כששבנו מרומא.

 

כי פריצת דיסק בגב לפי ויקיפדיה היא "פציעת מאמץ הנגרמת לדיסק בין־חולייתי בעמוד השדרה, בשל הרמת משאות".

 

הבנתם? לא חשוב. אנא עארף. זה בעיקר כואב ואי־אפשר לזוז. וזה כמובן לא דיסק במובן המוזיקלי של גלגלצ. הלוואי.

 

 

הסיבה / מה הכי מצחיק? שכיוון שהידיעה פורסמה ברבים, הגיעו אליי אינסוף איחולים חמים (תודה) והצעות מוזרות איך להבריא, מהזרמת דם מדמו של הנפרץ (אני) ועד ליוגה טיפולית ותפילות.

 

הוויכוח למה דיסק פורץ בגב מתאים רק למי שמאמין בתיאוריית דרווין, שהאדם מוצאו מהקוף. כי לפי התיאוריה הדרוויניסטית, הוא תמיד הלך על ארבע ואולי בין השאר הסקרנות לראות מה קורה למעלה (בעיקר בשמי התכלת) וסביבו גרמה לו להתיישר באופן שאינו טבעי.

 

אבל אם שואלים אותי, פריצת דיסק היא לרוב עניין נפשי פנימי; כמו שנשבר לך לפעמים ה־ז' מהחיים, ככה נשבר לך גם ה־ג' מהם.

 

תיאוריות קונספירציה / מוזר, אבל פעם קיבלה גם ללה, הכלבה שלי, פריצה בגב. מוזר, כי גם הרוצח ירה לרבין דווקא בגב. ומוזר מאוד היה לי לראות את עצמי נעזר במקל של מטאטא כדי ללכת בבית.

 

וכך, במשך שבוע דידיתי, סימסתי והתעלקתי על חברים וחשבתי שקשה להיות בן אדם, אבל עוד יותר קשה להיות גב.

 

למה? כי לפעמים מדברים עליך (מאחורי הגב).

 

מקללים אותך (רד לי מהגב).

 

וסומכים עליך מדי (תן לי גב). 

 

 

 

דם שלי אתה אחי / בלילה קיבלתי ממישהו סימוס כזה: דם שלי אתה אחי!

 

לרגע היססתי אם זה טוב או רע. אבל בסוף הבנתי שמדובר במשפט שכולו חמלה וכוונתו: אחי, אני איתך ואתה אפילו חלק מהדם שלי. בעיניי לא צריך לעסוק בחיפוש אחר האושר באופן אובססיבי, אבל כשהוא בא (אפילו במשפט קטן), למה לא להבחין בו?

 

 

שאלות בוערות / כל השבוע חיסלתי את כל סרטי "מהיר ועצבני" (את כל השבעה) וכמובן את סרטי רבין, שבהם הידהדה עדיין השאלה הרודפת אותנו מאז ועד היום: מי יותר האויבים שלנו? אנחנו מבפנים או אלה שמבחוץ?

 

ובספורט? היו שם דיונים טלוויזיוניים מצחיקים מרוב רצינות על מצבה של מכבי תל־אביב המדדה. אבל הכי מטריד היה הדיבור של שרת התרבות להקים תחנת רדיו אחות לגלגלצ, שתשלוט יותר על התכנים המוזיקליים של הזמרים הישראלים, בעיקר המקופחים.

 

אני בעד כמה שיותר תחנות מוסיקה ישראלית, אבל להגיד שכולם מקופחים זה לקפח את המקופחוּת. "המוזיקה המזרחית", מה שנקרא, חיה ובועטת כבר במרכז. פאר טסי ועדן בן זקן לא פראיירים. טונה, נאצ'י נאץ' והראפיסטים האחרים נשמעים ברקע. ואם כבר מדברים על קיפוח, אז צריך לדבר על הדרת נשים. כי בעשירייה הראשונה בהשמעות ברדיו השבוע היו תשעה גברים מכל העדות ורק שרית חדד אחת.

 

אבל מוזיקה היא לא דבר ממשלתי כפוי. מיוזיק איז פרידום (מוזיקה היא חופש). מי אמר את זה? מי לא?

 

 

אדם על הבמה / אדם על הבמה הוא כמו קוסם. הוא יכול אפילו לחבק מיקרופון מקולקל ולקבל על זה מחיאות כפיים היסטריות מהקהל.

 

אבל כשקורית לו פריצת דיסק לפני הופעה, כמו שקרה לי בבוקר של הופעה בקיסריה, נהיה לו משבר זהות. כי מי אני בהופעה בלי הגב שלי?

 

אז למרות שכולם הזכירו לי שאני קודם כל בן אדם ורק אחר כך זמר, ושהכי חשובה הבריאות, התעקשתי להופיע עם גב פרוץ. ורק אחרי שעתיים, בשיר "טלפני טלפני", כשמבפנים זה כבר כאב נורא ורק מבחוץ לא הראיתי שום דבר, בא לי לשכב עם בקבוק חם ושוקו.

 

אבל שבוע אחרי זה ויתרנו לצערי על ההופעה בנגב (באר־שבע).

 

 

תקווה קטנטנה / גשם זלעפות ירד ונהיה חושך מצרים בבתים של אלפי אזרחים מסורים ופראיירים ששילמו לחברת חשמל בזמן, אבל לא קיבלו ממנה אור (פעם הייתה סיסמת חברת החשמל: "יותר חשמל פחות עמל", ועכשיו היא צריכה להיות: "פחות חשמל יותר סקנדל").

 

ובלילה, כשהגשם כבר נחת ברמת־גן, קיללתי בכוסאומו חרישי את כאב הגב וקמתי לאט ויצאתי לחצר.

 

ואז לפתע קיבלתי רגע של תקווה קטנטנה כשהבחנתי בנמלה הרואית שסחבה ג'וק ענקי ורטוב על הגב שלה. "כי אם נמלה יכולה, אז למה לא אני?" חשבתי ושבתי מעודד לישון.

 

 

הוא הולך / הרגע סיימתי לתרגל שכיבה עם רגליים למעלה (כי ככה הלחץ על החוליות הכי חלש), ותוך כדי נזכרתי ברגע הכי משמעותי בחייו של אדם. איך אי שם בשנות ה־50, כשכוניתי ילדון למול עיני הוריי העולצים, התרוממתי מיוזמתי ממצב של זוחל על ארבע למצב של עמידה על שתי הרגליים והתחלתי ללכת.

 

"פתאום קם ילד בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת". איזה יופי של משפט שכתב (בערך) המשורר אמיר גלבֹע.

 

 

הרווח הנקי / הכי קשה היה להתקלח/ לשבת על האסלה/ לרקוד על פרקטים/ ובעיקר לראות יותר מדי חדשות רעות בטלוויזיה.

 

אבל עכשיו כבר ממש לא רע. הכאבים כמעט חלפו לגמרי/ השמש זרחה/ ואני כבר מפנטז על איך אני טס שוב על האופניים בגבעות.

 

אז אם קורית גם לכם פריצת דיסק, אל תיבהלו. קִראו לרונן ובוריס (הפיזיותרפיסטים הנפלאים), תיהנו מהמנוחה שנכפתה עליכם ודעו שבסוף כל פריצה יש גם משהו טוב.

 

מה? אני קיבלתי ים של אהבה, תשומת לב ורגש חם (אפילו מהשכן הזועף שלי).

 

ורק חבל שצריך פריצת דיסק בשביל לקבל ולזכות בכל זה.