נראה תהיה עונה שלישית ל"אימפריה". זה כל מה ששואלים אותי בזמן האחרון. ברור לי שהכל מאהבה, אבל זה כמו ששואלים "מה שלומך?" יותר מדי פעמים, עד שאתה מרגיש שאולי באמת משהו לא בסדר. לכן אכריז: כנראה תהיה עונה שלישית. למה "כנראה"? כי הדרך בין שתי הנקודות חלום–הגשמה היא ארוכה ומפרכת ורצופה מיליוני משוכות של כישלון.
שתי העונות הראשונות דרשו ממני חמש שנים, בהן כל מאמציי, חרדותיי וכוחות נפשי נרתמו למען "החלום" הזה. כשסיימנו ספרתי את עמודי התסריט של 51 הפרקים, ויצא שכתבנו כ־60 מילים יותר מאשר בתנ"ך. אם הסדרה לא הייתה מצליחה הייתי מת. אני מכיר יוצר שעבד על סדרה במשך תשע שנים וכשיצאה, הביקורות קטלו אותה והקהל לא צפה בה. בסלון שלו יושב ארגז עם 600 די־וי־די שהוא מחלק לחברים בחג. חלומות הם דבר יפה, אך לא כולם מבינים את מחיר הגשמתם.
xxx
ב־2005 התקבלתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים וכמו כל הבימאים, רציתי להיות שחקן. חלום שהוזן בעיקר מטקסי אוסקר ומתפקידים של שון פן בדמות מפגר. בתום שלוש שנות לימודיי הבנתי שעדיף לי להיות במאי, כי ממש־ממש קשה להיות שחקן. ממש.
כולם רוצים להיות שחקנים. חלק אפילו התנסו בזה פעם, ומישהו אמר להם שיש להם פוטנציאל. לפחות פעם ביום אני שומע: "גם אני יכול לשחק. זה לא כזה סיפור".
תחשבו על זה כך: נגיד שהתבקשתם למזוג מים מקנקן זכוכית לתוך כוס. לא בעיה, נכון? עכשיו דמיינו ש־200 אנשי צוות, ארבע מצלמות, 30 מיקרופונים, במאי, מפיק ותקציב של מיליון שקל מסתכלים עליכם בעת המזיגה. אסור לרעוד, אסור להתרגש, אסור לגמגם, אסור להתבלבל. בהצלחה. אה, וגם צריך להעמיד פנים שזה קל. הייתם מצליחים?
זרק לי השבוע איזה אחד: "למה צריך ללמוד משחק? הנה חברה שלך, חן אמסלם, לא למדה בכלל והיא שחקנית".
ובכן, בשבוע שפגשתי את חן היא הראתה לי תמונה שלה מגיל ארבע, עומדת על פודיום עם כתר בתחרות "מלכת החן" של מלון הים האדום באילת. ואז הראתה לי וידיאו שלה בגיל שש, רוקדת באפרוחי "הורה עפולה". ואז בתיכון, ב"פרויקט פריפריה" של האופרה הישראלית. ואז בלהקה צבאית של חיל הקשר. כשהשתחררה, עזבה בתוך יום את הבית ועברה לבד לתל־אביב, נבחנה ללימודים אצל יורם לוינשטיין, התפרצה בלי הזמנה לסוכנויות שחקנים והבטיחה להן שהיא הדבר הגדול הבא. כולם בעטו אותה החוצה, עד שזוהר יעקובסון – מהסוכנות הנחשבות בארץ – השתכנעה להמר עליה ושלחה אותה לאודישן לתפקיד של אבישג ב"זגורי". אני מכיר אותה שלוש שנים. לא זכור לי בוקר אחד שבו היא פיספסה חימום קולי. היא הולכת חמש פעמים בשבוע לחדר כושר, הוציאה הון על מורים פרטיים, וכל היום היא עסוקה רק בלקרוא מחזות. וזה יעני, "בלי ללמוד".
מבחינתי זה המינימום. מי שעושה פחות מזה ומצפה להצליח כשחקן – שיחשב מסלול מחדש.
xxx
שחקן זה מקצוע. מקצוע קשה מאוד. פיזית, נפשית ורגשית. זו אמנות ואין בה קיצורי דרך. רק אמונה ועבודה קשה. וגם אין דבר כזה "פרוטקציות". מי שבוכה על זה שאחר קיבל תפקיד "בגלל פרוטקציה", בוכה על עצמו. קנאה היא תכונה חשובה לאמנים, אבל לא כשהיא גובלת בחוסר מודעות עצמית. אף אחד לא יחתים בברצלונה את הבן של מסי אם הוא לא יהיה כדורגלן טוב בעצמו.
ועוד מיתוס: אף שחקן לא מקבל תפקיד "כי הוא מפורסם". זה תירוץ ששחקנים רבים משתמשים בו, כי להגיד לעצמם שהם פחות טובים זה הרבה יותר קשה. מניסיוני הדל, אלה ה"מפורסמים" הם לרוב גם הכי כישרוניים. בגלל זה הם מקבלים תפקידים. והופכים למפורסמים. וחוזר חלילה.
לדוגמה המשפט: "איך אתם זוכרים את כל הטקסטים בעל פה?" זו הדרך הכי טובה לגלות שהאדם מולך לא מבין כלום מחייו. ללמוד טקסט זה הכי בסיסי. זה עניין של כושר ולא של כישרון. יהיה זה נדוש כמו להגיד לעורך דין: "וואי, אתה בטח כל היום מסתובב בבתי משפט וצועק אובג'קשן!"
xxx
אנשים כותבים לי בפייס: "תלהק אותי. נשבע לך שיש לי את זה". תוכיחו. אני הכי בעד. הקאסט ב"אימפריה" הורכב רובו משחקנים שזהו להם התפקיד הראשון, אבל אני מבטיח: כולם עד האחרון מקצוענים.
זה שכתב לי בפייס בטח ישב אחר כך בסיפוק ואמר לעצמו: "הנה, עשיתי משהו כדי להגשים את החלום שלי". ממש לא. לא עשית כלום. רק העברת אליי את האחריות. איש לא יגאל אותך אם לא תעשה זאת בעצמך. ואל תיתן לי דוגמאות של כאלה שהלך להם קלף, ובמזל קיבלו תפקיד באיזו סדרה או סרט. אין לזה עתיד. הרי אדם, אם כתב ספר, זה לא הופך אותו לסופר. הוא פשוט אדם שכתב ספר. כשיכתוב כמה ספרים, אז ייחשב לסופר. קחו דוגמה מהמוזיקה: כל הזוכים של "כוכב נולד" לאורך השנים — מי שרד? רק אלה שהשקיעו והתחדשו והיו מקוריים.
ועל מקוריות יושבת העובדה המרה מכולן: יש סיכוי שגם אם תעבדו קשה — גם אם תלכו לכל השיעורים ופיתוחי הקול, תדקלמו את שייקספיר ברוורס ותסיימו "ניסן נתיב" שבע פעמים – עדיין לא תצליחו. כי זה לוטו אכזרי מאין כמוהו, ויכול להיות שכרגע העולם לא מעוניין במה שיש לכם להציע. ואני לא בא לדכא, אלא לפכח.
הנחמה היחידה היא שאם אתם כישרוניים באמת (ולא רק "מוכשרים"), אולי כשתהיו בני 45 יתגשם החלום. הרבה שחקנים פרחו מאוחר. לגילאים האלה נכתבים המון תפקידים, אבל אין שחקנים עבורם, כי הרוב פרשו. חלומם נבחן בשפל הארוך והם לא שרדו אותו.
לא אשכח שבשנה ב' בסמינר נכנס לכיתה במאי ידוע, ואמר שמתוך 19 החולמים שהיינו — אחד ייצא שחקן גדול, ועוד שלושה יצליחו יחסית. השאר יפסיקו לשחק או יהפכו מורים למשחק. אירוני, עצוב ונכון.
xxx
ה"חלום" הזה הוא מציאות מפרכת עם תהומות של חשש ופסגות זעירות של תהילה.
אני מכיר שחקנים ושחקניות בני 70 פלוס, שכל פרסי התיאטרון והקולנוע ממורקים אצלם בבית על מדף, והם עדיין לא מרוצים מהישגיהם. זה מקצוע של אלכוהוליסטים עם קיבה ללא תחתית. לעולם אין "מספיק". אין "די". אין "הצלחתי". תראו "איש חשוב מאוד" ותקבלו שיעור חינם על החלום הזה וכמה תחרותי ובודד הוא מותיר אותנו. כי אהבת החינם של הקהל אין בכוחה לעשותכם מאושרים. אתם תחלמו שהעולם כולו יסגוד לכם, ותפספסו את האדם לידכם בספה, שאוהב אתכם על מי שאתם באמת, ולא על דמות שגילמתם.
לכן בחרתי באחורי הקלעים. בחרתי להסתתר מאחורי המצלמה, מאחורי הטקסט, מאחורי מסך התיאטרון. משם אשלח פקודות אל שדה הקרב, בו ידממו החיילים הגיבורים שמוסרים נפשם כדי שתצחקו ותתרגשו; שמקריבים ליטרת בשר כל ערב כדי לספר לכם שבחיים האלה כולנו דומים.
xxx
ודבר אחרון: אל תתפתו ללכת לאודישנים דרך פייסבוק. מי שמפרסם – "הירשמו עכשיו לאודישנים ל'זגורי', 'גאליס' ו'הבורר'" – עלול להתגלות כשקרן. אין דבר כזה. אם במאי צריך שחקן הוא פונה למלהק, שפונה לסוכנות, שמציעה לו את שחקניה המתאימים. אין כזה דבר: "אודישן כללי למקרה שתתאים למשהו", ואם מבקשים מכם כסף – דעו מיד שיש סיכוי שמדובר ברמאי. אין אף פורמט – ריאליטי או דרמה – שגובה תשלום מהנבחנים לו. אז תשמרו על עצמכם ועל ילדיכם. לא להתפתות אל השווא. דעו להבדיל בין חלום – לאשליה.