המופע "עם הגב לים" התקיים ביולי האחרון, בקיסריה, במלאת שנה למותו של מאיר אריאל. לא שמעתי על אדם אחד שהיה בהופעה הזו ולא התרגש עד עמקי נשמתו. ההדים נמשכו שבועות ארוכים וכל מי שלא היה שם, בין אם הוא מעריץ מושבע של האיש, או סתם נהנה לזמזם את 'טרמינל, ז'ה טם אי לאב יו', לא יכול היה שלא להרגיש איזושהי תחושת החמצה קלילה שסירבה להתפוגג.
בדיוק לכל אלה מיועד הדיסק הנושא את אותו שם וכנראה שגם עם רוכשי הדיסק הזה המצב ישאר דומה - קשה יהיה למצוא אחד שלא יהנה, או יתרגש מההאזנה להופעה החיה אצלו בבית.
מאיר אריאל, אשף המילים, הותיר אחריו מורשת שירים מפוארת, ועם רפטואר כה מצוין ומכובד של שירים, קשה, באמת, ליפול בבחירת השירים. 15 השירים שנבחרו בקפדנות אכן מצליחים לעצב 50 דקות של התענגות על כל מילה וצליל. נשמר גם איזון הכרחי בין שירי "הדכאון" המפורסמים של אריאל ("נשל הנחש", "סיפור מותם של עלמה ועלם", "דוקטור התחכמות" ו"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ") לבין שיריו היותר "עליזים" ("סוף שבוע בכפר", "מכופף הבננות" וכמובן "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים"), כך שלמרות הטקסטים המטלטלים לפרקים ביאושם ("ואז במכונית שכורה, הרסתי לה את הצורה ועכשיו אני מתגעגע"), או אלה שמעוררים רצון מיידי לבכות ("היא נתנה לדעת לדעת, היא הפליאה להיוודע, ואני צמא דעת לגעת, עד לקצה הידיעה אל תוך הלא נודע"), אתה מסיים את ההאזנה לדיסק בתחושה רווחה יחסית.
שחר פגעה, גפן לא
לגבי בחירת המבצעים, המשימה הופכת להיות קצת יותר קשה, ולו בגלל שאת הרשימה הזו אריאל לא השאיר אחריו. לכן, במקביל לביצועים חדשים שמצליחים לרגש" כמו רונית שחר ב'ערב כחול עמוק', שללא הפאתוס של ריטה רק גורמת לו להשמע יותר טוב, וביצועים מתבקשים כמו דני ליטני ב'צבע אחר', או אהוד בנאי ב'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ', ישנם ביצועים מאכזבים למדי, כמו זה של אביב גפן ב'נשל הנחש', שמשהו בקול הילדותי שלו לא עושה טוב לטקסט המחוספס.
רגע מרגש נוסף נרשם כשאודי אריאל, הבן, עלה לשיר את 'ד"ר התחכמות': הוא נראה כמוהו, נשמע כמוהו והמילים מקבלות משמעות מצמררת ("אני לא מפחד למות, אני רק מת מפחד"). הופעתה של להקת תמוז, שהתאחדה במיוחד לרגל האירוע, היתה בוודאי מרגשת, אבל 'הולך בטל' ו'סוף עונת התפוזים' נשמעים באלבום ההופעה הרבה פחות טוב מן הגרסאות המקוריות.
יכולתי לייחס את זה לעוצמות של הופעה חיה שמתקשות כמעט תמיד לעבור בגרסאות המוקלטות, אבל אז הגיע השיר האחרון בדיסק, 'אגדת דשא', וסתר את ההנחה הזו: מדובר בביצוע חזק ומרטיט שנשמע נהדר גם בהאזנה בבית. הסיבה להבדל נעוצה אולי בעובדה שמדובר באחד מן השירים הישראליים ביותר שנכתבו כאן, שמצליחים לגעת גם באלה שהווי הקיבוץ זר להם לחלוטין. "כיוון שתרדמה עלי נופלת, שוב אין אני מצליח לאתר, של מי היד אשר עלי זוחלת ואת גופי הופכת לפסנתר", וכשהחבורה האדירה הזאת מתפזרת - שלום, יודית, אהוד וכל האחרים - נותר בך רק געגוע לאיש הזה, שהיה באמת הרבה דברים, אבל בעיקר אגדת טקסטים.