פריז, שבוע אחרי הפיגועים: "חוגגים כל הזמן"

בלי שום תכנון מוקדם, בכיכר רפובליק החלו לאחוז ידיים וליצור מעגל אנושי ענק. "זה זמן מעניין להגיע לכאן", אומר הברמן. שבוע אחרי מתקפת הטרור בפריז, שירי הדר עמדה בהלם מול תיאטרון הבטאקלאן, הצטרפה למתאבלים בכיכר רפובליק - וגם לחוגגים את ערב חגיגות הבוז'ולה

שבוע בדיוק עבר מאז מתקפת הטרור הקשה בפריז. שבוע מאז הפריזאים והעולם המערבי כולו איבדו מעט מהתמימות, ונעטפו בפחד ובחשדנות.

 

הדרך לפריז רצופה במחשבות מהססות. בדיחות ציניות שנזרקות מכל עבר ("ארזת לבד? מקווה שארזת גם שכפ"צ") ומצד שני הרגשה שחייבים להגיע לכאן, דווקא עכשיו.

לנסות להיות "תיירת רגילה" בזמן הזה, זו משימה מרתקת. הניסיון הראשון לשבת בשורה הראשונה של כסאות בית הקפה ולא לפחד עבר בהצלחה אבל הראה בצורה הברורה ביותר עד כמה שאר שוהי המקום מבוהלים וחשדנים אף יותר. כל ריצה של מישהו ברחוב מקפיצה את כולם, כל סירנה מעלה פרצופים מבוהלים.

עם זאת, ברגע שהמלצרית ניגשת עם חיוך מנחם ומדברת בשפה עם הצליל היפה בעולם, הקרואסון שמחליק בגרון והקפה המחמם אל מול הקור הפריזאי, מצליחים להשכיח הכל, ולו לכמה רגעים. לאופטימיות הזהירה הזו, מצטרפים גם חלונות הראווה המבשרים כי חג המולד מגיע והשמחה חייבת להישאר בעיר.

אתמול (יום ה׳) צוין בעיר ערב חגיגות הבוז'ולה, מסורת צרפתית עתיקה שחוגגת את צאתו לאוויר העולם של יין הבוז'ולה החדש והצעיר. המסורת נחגגת בכל מיני צורות אבל לכולן סאונד זהה של חליצת בקבוקי יין והרבה "גלינג גלינג" של השקת כוסות. ואכן, קדושת החיים הטובים כאן היא כידוע, ערך עליון.

 

אוחזים ידיים בכיכר

סיבוב באזור כיכר הרפובליק, שהפכה סמל לאירועי הטרור והנצחת הקורבנות, מראה עד כמה הצרפתים כואבים ויחד עם זאת מתעקשים להמשיך לחיות. בתי הקפה, המסעדות והברים מלאים, אבל הרחובות עצמם שקטים להפליא, מלבד רעש הסירנה שמגיח מדי פעם ומקפיץ את כולם. מרחוק זה נראה כאילו הכיכר מלאה בדוכנים. אבל כשמתקרבים מבינים שמדובר בעשרות אוהלים שנבנו על ידי צוותי התקשורת מכל רחבי העולם. צעד נוסף לתוך הכיכר כבר מכניס את המבקרים לאווירת השכול וזיכרון הנרצחים. מאות פרחים ומכתבים, נרות ופרטי הנספים מכסים את הרצפה. ואז, באופן ספונטני ובלי תכנון מוקדם, האנשים במקום אוחזים ידיים ומתחילים ללכת לאחור. תוך דקות ספורות נוצר מעגל אנושי ענק המקיף את הכיכר בשקט כמעט מופתי.

 

צרפתי ואמריקני ליד ספרדי, ישראלי ליד בריטי. כך נאסף המון של אנשים מכל העולם בלי להכיר אחד את השני, בצורה מקרית לחלוטין. אוחזים ידיים ומפגינים סולידריות של שלום, של אחווה אנושית.

הכיכר וגם כל הרחובות המקיפים את תיאטרון הבטאקלאן מלאים בזרי פרחים, נרות ואפילו בקבוקי יין ריקים לזכר אותם קורבנות, כדי להזכיר שגם הם - נהרגו בזמן שחגגו את החיים. השלט ועליו שמה של הלהקה שהופיעה בערב הנורא בשישי שעבר, "Eagles of Death Metal", עדיין שם. 

שבוע אחרי, מרבית המחסומים סביב הבטאקלאן הוסרו וניתן להתקרב לתיאטרון. קשה שלא לעמוד מולו בהלם ולדמיין את הזוועה שקרתה כאן רק לפני שבוע, אבל אז ממשיכים אל עבר העיר המוארת ומבינים שאין ברירה. צריכים להמשיך לחיות. "מצאתם זמן מעניין להגיע לכאן", אומר הברמן שמקבל אותנו לבר. "חגיגות הבוז'ולה? כאן חוגגים כל הזמן, לא צריך תירוצים".