שירה: "אפילו אותך ראיתי נשבר"

"לאלפי רסיסים/ כשהאור נפל וניתך בדמעות/ שלוש פעמים התרוממתי אלייך כבודקת/ שאתה באמת פה". שירה מאת בתאל קולמן

הַמְתנה

 

1.

אַתָּה מֵשִׁיב אוֹתִי רֵיקָם עַל בִּרְכֶּיךָ.

אֲנִי מְנַעְנַעַת אֶת רַגְלַי הַקְּטַנּוֹת

כְּמוֹ מְדַוֶּשֶׁת לְאָחוֹר.

מְקַשְׁקֶשֶׁת עַל כִּסֵּא כָּבוֹד שֶׁלְּךָ

מִלִּים מִלִּים מִלִּים

 

2.

חֲדַר הַמְתָּנָה דָּחוּס מְבַקֵּשׁ לִפְתֹּחַ חַלּוֹן -

מִתְפַּקֵּעַ מֵחֲלוֹמוֹת נָשִׁים הֲרוֹת חֲלוֹמוֹת מֻכּוֹת

אַכְזָבוֹת, נָשִׁים נִלְפָּתוֹת בִּזְרוֹעוֹת

אֲחָיוֹת מוֹתִירוֹת אַחֲרֵיהֶן שֹׁבֶל שֶׁל מַשֶּׁהוּ לִפְנֵי

שֶׁנָּגוֹז, כְּמוֹ רֵיחַ אוֹ שִׁיר אוֹ חֲלוֹם

 

השעה היפה

שֶׁקֶט מְעַפְעֵף בְּוִילוֹנוֹת הַבַּיִת,

אֲנַחְנוּ נִמְתָּחִים מִנְּקֻדַּת הַזְּרִיחָה

אֶל אֹפֶק שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם רַכָּה -

אוֹר מְפַשְׁפֵּשׁ בְּכִיסֵינוּ, בּוֹדֵק אַחֲרֵינוּ

כַּמָּה אֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לַדְּבָרִים עַצְמָם.

 

הַשָּׁעָה עוֹדֶנָּה יָפָה.

יְלָדִים בְּמִשְׂחָק אַחֲרוֹן עַל שְׁבִילֵי הֶחָצָץ נִמְשָׁחִים זָהָב,

הַשֶּׁמֶשׁ מַפְנָה אֶת גַּבָּהּ, מְקַפֶּלֶת קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶל בִּטְנָהּ וְשָׁבָה בְּדַרְכָּהּ הַמְּפֻתֶּלֶת לַמִּזְרָח.

 

וַאֲנִי כְּבָר מְגִיפָה אֶת הַיּוֹמְיוֹם,

פְּשׁוּטָה כְּמוֹ כִּכַּר לֶחֶם שְׁחֹרָה

פּוֹשֶׁטֶת אֶת שִׂמְלַת הַכֻּתְנָה הַדַּקָּה,

מַשְׁלִיכָה אָבָק שֶׁדָּבַק

אֶל סַל הַכְּבִיסָה.

 

אֲנִי מְשַׂרְטֶטֶת לַמַּיִם הַזּוֹרְמִים נְקֻדּוֹת אֲחִיזָה בַּגּוּף הַלָּבָן.

מַסְבִּירָה אֵיךְ וְהֵיכָן אוֹהֶבֶת שֶׁנּוֹגְעִים בִּי -

בַּשָּׁעָה הַיָּפָה בָּהּ גַּבִּי מֻפְנֶה אֶל הָעוֹלָם.

 

בין ייאוש לְמִקוֶה

*

שׁוּב יוֹרֶדֶת שֶׁבַע מַדְרֵגוֹת

כְּמוֹ יוֹרֶדֶת מֵאָה

עוֹד מַדְרֵגָה וְעוֹד

 

*

וְגַם עַכְשָׁו

אֲנִי מְקַוָּה אֱלֹהִים

לֹא לְקַוּוֹת הַפַּעַם

 

*

וּכְשֶׁעוֹלָה

אֲנִי סוֹפֶרֶת

שֶׁכֻּלִּי בַּחוּץ וְנִזְהֶרֶת

מְאֹד שֶׁהַמַּיִם הַנְּגוּעִים יֵצְאוּ אִתִּי.

 

*

חוֹזֶרֶת לְבֵיתֵנוּ הָרָצוּף אַהֲבָה שֶׁל שְׁנַיִם

שֶׁלֹּא יוֹדְעִים עוֹד מַה לַּעֲשׂוֹת בָּהּ,

עִם רָהִיטֵי-אֵין-יְלָדִים-בַּבַּיִת

וְשֶׁקֶט הַקָּטָן שֶׁמִּזְדַּחֵל לוֹ עַל אַרְבַּע וְקוֹרֵא "קוּ-קוּ"

מִתְקַשֶּׁה לְהַאֲמִין שֶׁהוּא עֲדַיִן כָּאן.

וַאֲנִי, פְּתַיָּה שֶׁכְּמוֹתִי, מְכַסָּה אֶת עֵינַי

 

*

אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁלִּי כְּבָר הִגְדַּשְׁתָּ

אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁל מַיִם-לֹא-חַיִּים.

 

*

כָּשֵׁר.

 

*

לֹא אֶשְׁכַּח

בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מְלֻכְלֶכֶת בַּמִּקְוֶה בִּרְחוֹב רוֹזוֹבְסְקִי שֵׁשׁ

אֲפִלּוּ אוֹתְךָ רָאִיתִי נִשְׁבָּר לְאַלְפֵי רְסִיסִים

כְּשֶׁהָאוֹר נָפַל וְנִתַּךְ בַּדְּמָעוֹת

 

שָׁלֹש פְּעָמִים הִתְרוֹמַמְתִּי אֵלֶיךָ כְּבוֹדֶקֶת

שֶׁאַתָּה בֶּאֱמֶת פֹּה.

 

בתאל קולמן (1985) ירושלמית ואמא לנטע ולשקד. משוררת, עורכת ועיתונאית. ספר שיריה הראשון "תהום להיאחז בה" ראה אור לאחרונה בהוצאת מוסד ביאליק וזכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2015.