הכל נשבר במשפחה
לקטר על ההורים או על בני הזוג שלנו — זה מותר, ואפילו כיף. אבל רגשות שליליים של הורים כלפי ילדיהם נחשבים עדיין לטאבו מוחלט. מחקר חדש מגלה שיש גם הורים שלא אוהבים את צאצאיהם, רואים בהם נטל וחשים שההורות גורמת להם בעיקר אכזבה ותסכול. סמדר שיר שוחחה עם המומחים ושמעה למה זה בסדר לא לאהוב את הילד שלך (רק לפעמים) ואיך גם בתחום הזה יש הבדל גדול בין אבא לאמא
במשך רבע שעה הקשבתי לפרץ הקיטורים של נועה (שם בדוי), שאמרה לי: "בעיניה אני כלום, אפילו לא סמרטוט. היא מותחת ביקורת על כל מה שאני עושה, משפיעה על התפקוד שלי בבית ובעבודה, אני מרגישה שהיא רודפת אחריי לכל מקום כדי שתוכל לראות אותי נכשלת ולהטיח בי: 'אמרתי לך?' מדי פעם אני מזכירה לעצמי שאני אמורה לאהוב אותה, אבל איך אפשר?"
בסיגריה השנייה הוסיפה נועה: "נמאס לי לטפל בה, נמאס לי להיות אחראית עליה, נמאס לי שכל שני וחמישי מזעיקים אותי לבית הספר".
רק אז נדלקה אצלי הנורה האדומה.
"אמא שלך לומדת?" שאלתי.
"אני מדברת על הבת שלי", השיבה נועה מבלי להניד עפעף. "אחרי שני בנים החלטתי שאני חייבת בת. נסיכה. שלוש שנים עשיתי הפריות מבחנה, לא בגלל סיבה רפואית, אלא כדי שאוכל לבחור את מין העובר. סבלתי, ירקתי דם, חלמתי על פיה יפה שתהיה לי חברה, ומה יצא לי? מכשפה". נועה, מתברר, אינה האם היחידה שלא מסוגלת לחוש אהבה כלפי בתה, אך היא בין הבודדות שהעזו לדבר על כך באוזניי, ובעיקר באוזני עצמה. כשהנחתי על השולחן את הספר החדש "הורות ללא מסכות – מה שלא מספרים לנו על גידול ילדים" של ד"ר דריה מעוז ודבש ניב (הוצאת "מטר"), וסיפרתי לה שבין דפיו היא תמצא את דמותה, היא סירבה להציץ בעטיפה. "צרת רבים היא נחמה לטיפשים", טענה. "מה יעזור לי אם אדע שאני לא המשוגעת היחידה?"
אחר כך ליכסנה אליי מבט, שאלה למה חשבתי שהיא מדברת על אמה ולפני שמצאתי את התשובה היא ענתה: "ברור, כיום זה באופנה ללכלך על אמא ואבא, במיוחד אם אתה זמר שמוציא דיסק או ציירת שמייחצנת תערוכה. ללכלך על הילד שלך, בשר מבשרך, זה עוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני חותמת לך – זה יהיה הטרנד הבא".
וזה בדיוק מה שדחף את ד"ר מעוז (סוציולוגית, אנתרופולוגית וסופרת) לערוך מחקר מקיף ולנפץ את קשר השתיקה. "מאז פרויד מותר לנו לדבר על רגשותינו כלפי ההורים שלנו, לכעוס עליהם ולנתח את הנזקים שהם גרמו לנו. זה לא אומר שאנחנו שונאים אותם, אבל זה לגיטימי לדבר בהם סרה", מסבירה מעוז. "בנתיב ההפוך, רגשות של הורים כלפי ילדיהם נותרו בגדר טאבו. אף אחד לא יעז לשבור את המיתוס של ההורה המושלם לילד המושלם. אמהות עוטות מסכות הרבה יותר מאבות. אפילו על כוס קפה עם חברה, אמא לא תחשוף את הדברים המורכבים שהיא אוצרת בתוכה".
וזה דבר רע?
"מאוד. אני מזכירה לך שגם דיכאון אחרי לידה היה נושא שלא דיברו עליו. ברגע שהציפו את התופעה ונתנו לה שם ואומרים לכל יולדת שכ־20 אחוז מהנשים חוות את מה שהיא מרגישה — זה מעודד אותה. היולדת מבינה שהיא לא יצאה מדעתה, מאיפה זה נובע ואיך מתמודדים עם הבעיה. אם את כל הזמן מצפה להרגיש רק שמחה, לאהוב עד בלי סוף את התינוק שיצא ממך ולאהוב את הילד השני בדיוק באותה המידה, בלי שום העדפה ובלי טיפה של אכזבה, את זו שכורה לעצמך את הבור של רגשות האשמה, שהם הרגש המרכזי של נשים שהופכות לאמהות".
אשמה וחוסר סיפוק
ההבטחה לשמור על אנונימיות מלאה עזרה ליותר מ־200 מרואיינים – נשים וגברים ממעמד סוציו־אקונומי בינוני, בגילאי 20 עד 80, דתיים וחילונים, הורים לילד אחד עד עשרה – להיפתח. גם אמהות שלא עובדות במשרה מלאה דיברו על רגשות אשמה ("יש לי ייסורי מצפון כשאני יוצאת מהמשרד למסיבה בגן, ויש לי ייסורי מצפון כלפי הילדים כשאני מתעכבת בעבודה ולא מגיעה הביתה להשכיב אותם"), חוסר סיפוק ("להאכיל, להלביש, לקלח, זה משגע, ואני לא עושה את זה בשמחה. לא כך דמיינתי. פעם הייתי מאוד עסוקה, אהבתי את העבודה שלי, מה קרה לי?"), מות התשוקה המינית ("הינקתי אותו יותר משנתיים, והסקס עם בעלי הלך ופחת. לא היה לי צורך במגע של בעלי, הייתי צריכה רק את הגוף של בני. לא יכולתי לאהוב שני גברים") ותסכול מתמשך ("כשהגדול נולד חשבתי: הנה, כלאתי את עצמי וזרקתי את המפתחות. זה לכל החיים. אין דרך אחורה. זה הלם מוחלט למי שרגילה להיות עצמאית. לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על התחושה שהכל נגמר. לא הרגשתי אושר, לא חיבור, לא ידעתי מה עושים עם המצב החדש, הוויתורים, הכל השתנה. לקח לי עשר שנים עד שהבאתי את הילד השני. בסוף מתרגלים").
"יחס דו־ערכי של אהבה־שנאה מאפיין הורים וילדים כאחד", אומר הפסיכולוג פרופ' עמירם רביב. "בעבר שמענו רק ילדים שמתלוננים על הוריהם, וכיוון שאלה ההורים היחידים שיש להם, הילדים למדו להסתדר איתם. אבל לגדל ילדים זו עבודת פרך רצינית. בשנים האחרונות אני פוגש יותר ויותר הורים שמלינים על ילדיהם, מעבר להתעצבנויות יומיומיות. הורים נורמטיביים, שעד כה הרגישו שאסור להם להתלונן על הילד מפני שבכך הם מפלילים את עצמם, מרשים לעצמם לדבר על כעס ואכזבה".
רביב מספר שמדי שנה הוא מציג לסטודנטים שלו את השאלה למה אנשים רוצים להיות הורים. "התשובה הרווחת היא אושר", הוא מעיד, "וכאב לשתי בנות נהדרות אני האחרון שאזלזל בה, אבל המציאות שונה לחלוטין. נכון, ילדים הם המקור העיקרי לאושר, אבל הם גם המקור העיקרי לתוגה. שיאי האושר בחייו של זוג ממוצע נרשמים בתקופה של טרום־הילדים ואחרי שהם עוזבים את הבית. כשתינוק נולד ולא נותן לך לישון בלילות זה אושר? ממש לא, אבל 'בשביל כבוד צריך לעבוד', אמר קזבלן. הורה צריך להשקיע. אם אתה משקיע וקוצר, אתה מאושר. אם אתה משקיע ולא קוצר, זו אכזבה נוראה".
בישראל, יותר מבכל מדינה אחרת בעולם, דוגלים ב"ילדים זה שמחה", אך מעוז מצטטת מחקרים שבדקו עד כמה פעילויות שונות משפיעות על חיינו לרעה וגורמות לנו תסכול, עוינות, חרדה ודיכאון. מחקרים אלה העלו נתון מפתיע – הטיפול בילדים דורג בקרב הורים כגורם ליותר תחושות שליליות מאשר כמעט כל פעילות אחרת, כולל עבודות ניקיון הבית. עוד מחקרים העלו כי ילדים פוגעים בשביעות הרצון מחיי הנישואים, ובאחרים נמצאו אצל הורים רמות גבוהות יותר של רגשות שליליים (חרדה, פחד, כעס, דיכאון ומתח נפשי) מאשר בקרב מי שאינם הורים.
אז למה אנשים רוצים להפוך להורים?
"בעבר, ילדים היו דבר פונקציונלי, הם עזרו בשדה ובמהפכה התעשייתית. עם השנים, ככל שהילדים הפכו לפחות מועילים הם הפכו ליותר מקודשים", אומר פרופ' רביב. "רוב הילדים גדלים לאנשים נורמליים שמסבים להוריהם סיפוק לא מבוטל, אבל הגיע הזמן להודות שיש ילדים שמאכזבים את הוריהם, לעיתים בגלל ציפיות יתר של ההורה שהילד לא אשם בהן. האמונה שילדים הם מאה אחוז אושר מאוד מסוכנת מפני שהיא יוצרת תסכול, שבסופו של דבר עלול לצאת על הילד. אפילו הילד הטוב ביותר רוצה להתנסות גם בדברים שלא מקובלים על הוריו. אבל רגע, אם רציתם לחנך אותו לעצמאות, אתם לא יכולים לדרוש שהוא יהיה רק צייתן".
איך זה מתיישב עם תופעת "האב החדש", זה שאומר "אנחנו בהיריון" ומנופף בדגל השוויון?
"אין שוויון", פוסק ד"ר עלי כ"ץ, פסיכולוג קליני החוקר כבר שלושה עשורים את נושא האבהות. "בשנים האחרונות התחולל שינוי משמעותי בתפיסה. כיום, כשבני נוער נשאלים איך הם רואים את עצמם כהורים, הם אומרים: 'נגדל את הילד יחד'. וזוגות צעירים אומרים: 'ברור שהאמא לא תישאר בבית', אבל השינוי קיים רק בציפיות. זה טוב שהוא קיים, אבל במציאות האמהות קורסות תחת הנטל הכפול של הורות וקריירה, וכשאני שואל זוגות במשבר מתי הנישואים החלו להתערער, הם מצביעים על הולדת הילד הראשון. האמא היא זו שנשארת בבית, מרגישה נבגדת ובודדה, והאבות רצים לקריירה ולתחרות כדי לדאוג לרווחת המשפחה".
כ"ץ מספר שכיום, בניגוד לעבר, הוא פוגש גברים מבולבלים. "מצד אחד מצפים מהגבר להיות אבא־אבא, ומצד שני מצפים ממנו להביא הביתה משכורת טובה. זה נורא בעיניי שנשים מקבלות פחות כסף מגבר על אותה עבודה, זה עוול שחייבים לתקן. מצד שני, אף אחד לא חושב על העוול שנגרם לגבר כתוצאה מכך. האבא חוזר מהעבודה ומרגיש שהילד 'לא רואה אותו' עד 'לא אוהב אותו'. הוא מנסה להתקרב לילד ולא מצליח. השינוי לגביו בבית הוא קוסמטי, הוא עוזר קצת במקלחת, אבל אילוצי הפרנסה לא מאפשרים לו להיות דמות מטפלת. איזו אינטימיות הוא יכול לקיים עם ילד שעוד לא למד לשחק כדורגל?"
נהנים יותר ופחות
המחקר של מעוז וניב העלה מסקנה מפתיעה: ככל שמשקיעים יותר בילדים – כך נהנים מהם פחות. נתון זה תואם מחקרים מחו"ל, שהראו כי הורים צרפתים, למשל, אשר מבלים פחות זמן עם ילדיהם, נהנים מהם יותר בהשוואה להורים אמריקאים, שמבלים עם ילדיהם יותר. נמצאו גם הבדלים מגדריים בין ההורים – אמהות דיווחו יותר מאבות על עלייה במתח ועל ירידה באושר כתוצאה מהמעבר להורות. זה קורה גם מפני שהן חייבות לג'נגל בין משימות רבות (מולטי־טסקינג) וגם מפני שרוב הטיפול בילדים מוטל על כתפיהן, בשעה שהאבות מבלים עם ילדיהם זמן מצומצם שהופך לאיכותי יותר.
"הורות היא המקום הכי פגיע והכי רגיש, אפילו יותר מזוגיות", אומרת אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית המתמחה ביחסים בין הורים לילדים. "כשהזוגיות משתבשת אנחנו מתנחמים בידיעה ש־50 אחוז מהזוגות מתגרשים ושזה קורה במשפחות הכי טובות. ילדים, לעומת זאת, הם משימת חיינו והפער בין הפנטזיה למציאות הופך לכישלון שלנו. בשנה האחרונה אני פוגשת יותר ויותר הורים שמוכנים להודות בחלקים הכאובים של ההורות. אמא לכמה ילדים אומרת לי: 'לאיקס אני לא מתחברת, לא מצליחה לאהוב אותו כמו שאני אוהבת את האחרים'. אבא אומר: 'אהבתי אותו מאוד עד שהתחלתי לחשוד שהוא הומו, ואני פוחד לחשוב מה ארגיש כלפיו כשהוא ייצא מהארון'. המקרים שהכי מזעזעים אותי הם משפחות שבהן לכאורה הכל בסדר".
מה זה "הכל בסדר"?
"משפחה נחמדה, מבוססת, פעם בשנה נוסעים לחופשה משפחתית בחו"ל ונהנים מאוד, והכל שגרתי ושקט עד שקורה לילד משהו מטלטל, כמו אהבה נכזבת או בעיה בבית הספר. כשהם מגיעים אליי מתברר שכבר שנים בני המשפחה גרים באותו הבית ומנהלים את חייהם בערוצים נפרדים, בלי שום קשר. זה לא שההורים לא אוהבים את הילד, אבל כבר מגיל עשר, תחילת גיל ההתבגרות, הם לא יודעים מה לעשות איתו ואין ביניהם שום חיבור".
לדבריה, יש לכך מגוון סיבות: "הילדים מחוברים למסכים, ההורים חוזרים הביתה מאוחר מפני שהם עסוקים בעצמם, הילדים מפחידים אותם, הם נחווים כילדים חכמים ששמים את ההורים בכיס הקטן, כאילו שהם לא צריכים אותם, וכשההורים מנסים ליצור קשר, הם חוטפים את ה'תפסיקו לחפור'. בעבר, אמא התלוצצה ואמרה: 'אתמול הרגשתי שעוד דקה אני שולחת את הילד לפנימייה', והיה ברור שמאחורי הבדיחה מסתתר הרצון שהילד ייצא מאחריותה. כיום יש יותר אפשור לקרוא לילד בשמו. ההורים אומרים: 'הוא לא מה שחשבתי, ציפיתי ממנו ליותר, הוא לא מספק את הסחורה'. זה עדיין לא נאמר בפרהסיה, גם בחדר הטיפולי זה נאמר בסודי סודות, אבל הורים לילדים נורמטיביים מלקים את עצמם: 'למה אני לא מתחבר לתפקיד האמהי־אבהי שלי', ומתלבטים בקול רם אם זה באשמת הילד או באשמתם".
פרופ' רביב טוען כי המוסכמות החברתיות קילקלו את ההורות. "בראשית הקריירה שלי כפסיכולוג אמא נכנסה לחדר ואמרה: 'הילד שלי לא בסדר, איך אפשר לעזור לו?' כיום אמא נכנסת ואומרת: 'הילד שלי לא בסדר, איפה טעיתי?' כשילדים מתפרחחים והסביבה שואלת: 'איזה חינוך הם קיבלו?' מאשימים את בית הספר ואת ההורים, או להפך, קודם את ההורים ואחר כך את בית הספר. קל מאוד להיסחף להאשמה עצמית, אבל המשוואה הרבה יותר פשוטה. אם יש לך טמפרמנט מתון ונולד לך ילד עם טמפרמנט נוח – אשרייך. אם את תזזיתית ומהירת חימה והילד שלך דומה לך, רוב הסיכויים שהקשר הזה יוליד הרבה מריבות וחיכוכים".
אז מה המסקנה?
"אם ילדיך יצאו מוצלחים אל תתהלל יותר מדי, ואם הם לא יצאו מוצלחים אל תתבייש, כי לא אתה בחרת את הגנטיקה".
ד"ר מעוז אומרת: "לחברה קשה מאוד להכיר ברגשות שנאה של הורים כלפי ילדיהם, ובעיקר של אמהות, מפני שעל פי מיתוס האם המושלמת, מצופה מהן לאהוב את ילדיהן תמיד, בכל תנאי, ללא חרטה. המיתוס הזה גורם לרוב הנשים להתבייש ברגשותיהן הקשים. שנאתן לילדיהן נחשבת לפתולוגיה ולמופרעות. לכן החברה מתעלת את שנאת האמהות לאגדות ילדים ומשליכה אותה על אמהות חורגות — הנזל וגרטל, סינדרלה, שלגייה — וכך נותרת האם הביולוגית חפה מכל רגש שלילי, מושלמת ומלאת אהבה".
50 שנה אחרי
הניכור כלפי הילד עלול להתחיל דקות ספורות אחרי הלידה. אם לבן סיפרה: "הוא דחה את החלב שלי כאילו אמר: 'אמא, את מגעילה אותי'. הוא ממש ירק את החלב בשאט נפש והקיא אותו עליי. זה היה מגעיל ומשפיל. הרגשתי שהוא שונא אותי". כיום בנה בעשור החמישי לחייו, אך היא עדיין לא השתחררה מתחושה זו והקשר ביניהם הוא "סביר", להגדרתה. גברים נוטים להתנכר לילדיהם בעיקר בשל תחושת היעדר כבוד, השפלה וזלזול וגם בשל תחרותיות שאב יכול לחוש כלפי בנו (כמו היחסים בסרט "הערת שוליים"), ואילו אמהות נוטות לפתח שנאה כלפי ילדיהן בעיקר בשל תנאי חיים קשים, דיכאון, חרדות וחסך אמהי בעברן.
רופאה, אם לשניים, התוודתה במחקר כי יש דברים קבועים שמוציאים אותה מדעתה. "אפילו הגדול, שהוא ילד נוח, אומר בבוקר: 'אני לא הולך לבית ספר, מה תעשי? תיקחי אותי בכוח?' אני משתגעת כשהם משקרים, כשהם רבים ביניהם, כשהם מרביצים אחד לשני או לי". גולשת שפכה את מר ליבה על המקלדת: "כל בוקר אני קמה עם כוונות טובות ורצון עז לאהוב אותו. מספיקות לי חמש דקות איתו כדי להבין שזה לא יקרה".
לדברי מעוז, "הורה שמצפה לאהבה מילדו רק משום שהוא העניק לו אותה צפוי להתאכזב. הורים רבים יגלו שילדים לא תמיד נוהגים בהדדיות. ילדים גם עלולים להבחין כי מתחת לניסיונות המלאכותיים של הוריהם להרעיף עליהם חיבה מסתתרים דווקא רגשות אשמה על אי־יכולתם לאהוב אותם".
האם העובדה שנשים וגברים אוזרים אומץ לדבר לראשונה על המר ועל העוקץ שבהורות, תשפיע על הילודה?
"אנחנו חיים בחברה ולדנית", אומרת אלי זוהר ניב. "בארצות־הברית אנשים יכולים להכריז: 'אנחנו בוחרים לא להיות הורים', והחברה מכבדת את החלטתם. בישראל, מי שיכריז על כך ייחשב לעוף נדיר ומוזר. רוב האנשים עולים על המסלול האוטומטי. כולם מביאים ילדים, אז גם הם יצטרפו ללהקה. בילדותי, לרוב המשפחות היו שני ילדים וזה היה סבבה. כיום רוב ההורים אומרים: 'שניים זה לא מספיק', הילד השלישי הפך לסטנדרט, ורבים מהם ממשיכים לילד הרביעי למרות שקשה להם עם שניים – לא מבחינה כלכלית, אלא מבחינה רגשית. הם לא עוצרים גם כשהקושי כבד מנשוא וליבי איתם ועליהם".
ד"ר כ"ץ מגדיר את ההורות הנוכחית פשע. "אנחנו דור שמזניח את ילדיו. בגיל שלושה חודשים שולחים את התינוק לפעוטון. ילד בגיל הזה לא צריך גן, הוא צריך אמא ואבא. זה קורה בגלל שהאם לא נשארת בבית, וטוב שכך, אסור להחזיר אותה הביתה, אבל הפתרון יתחולל רק בעוד דור או שניים, כשנבין שהדרך היחידה לגדל ילדים בעולם המודרני היא בשניים. אבא ואמא יחלקו ביניהם את הטיפול בילד, שכם אל שכם, מבלי שאחד מהם ייאלץ לוותר על התפתחות עצמאית".
ד"ר מעוז משוכנעת שמחקר כמו שלה, על אף השדים שעולים ממנו, מבשר תקווה. "הורות מודעת היא הורות יותר טובה. אם את שונאת את הילד שלך כל הזמן, זה לא נורמלי. זה לא בסדר שלילד יהיה הורה ששונא אותו. אבל אם מדובר ברגש שצץ וחולף, ואתה מכיר בו, לא רק שאתה לא אוהב את הילד שלך פחות, אתה אוהב אותו יותר. מה ההיגיון? מי שעסוק כל הזמן בהכחשות לא מסוגל לחוות את מנעד הרגשות שלו במלוא העוצמות".