מין פונקציונלי
אחת מהמיסקונספציות הכי גדולות של ימינו היא שצריך סיבה טובה בשביל להחליט שהגיע הזמן לעשות ילדים. יש מן ניסיון להפוך את הרגע הזה להירואי, להחדיר בו משמעות רבה יותר ממה שמגיע לו באמת.
נירית אלבוטיאנו
פורסם: 11.12.15, 07:29
מצפים שיגיע איזה סימן משמיים, שירד איזה מלאך ויתגלה בחלום כשהוא אוחז בידו האחת משחה נגד פריחה בישבן ובידו השניה חיתול משומש, עיניו טרוטות מעייפות ועיגולים שחורים בולטים תחתן והוא כולו זוהר בהילה קדושה וברצון קל למות, ותוך שעיניו נעצמות כי לא ישן לילה שלם ברצף כבר שבוע, הוא ממלמל "עכשיו זו העת".
יש לי תחושה שאם היינו שואלים את הורינו מה היה מערך השיקולים שהביא אותם להחלטה להתעבר היינו מקבלים הרבה יותר תשובות כמו ״רציתי שחופשת הלידה תתחבר לחופש הגדול״, ״נמאס לי לקבל מחזור״, ״רציתי לאכול גלידה בלי הגבלה״ או ״אתה נוצרת בטעות, מותק״ מאשר תשובות מתוסרטות על תחושת אמהות מפעפעת והחלום להחזיק תינוק חייכן ורך ביד.
ולכן, כשאני ובעלי החלטנו שהגיע הזמן לנסות, לא הייתה בהחלטה הזאת שום רומנטיקה או קסם. להיפך. זה היה הרגע בו סקס הפך למין, וספונטניות הוצאה לחלוטין מהמשוואה. אני זוכרת את עצמי יושבת מול לוח השנה עם עט ומסמנת עיגולים עיגולים - כאן שוכבים, כאן לא, כאן אפשר אבל אין טעם כי זה לא בתקופה הטובה.
מין הפך לכלי שרת להשגת המטרה וצומצם בהתאם לזמנים, לתנוחות ול(רחמנא ליצלן)פתחים המתאימים להתעברות.
כל כך נסחפנו לתוך עולמו של המין הפונקציונלי, המתוזמן, המיסיונרי, עד כי באחד הימים בעוד בעלי מכניס כלים למדיח ושוטף את הריצפה (סימן ברור שהוא מעוניין להזדווג) מצאתי את עצמי ממלמלת לעברו ״היום לא, אין טעם״, תוך שאני מוציאה את הבטן שהחזקתי בפנים בשבוע האחרון ומגדלת במהירות שיערות בית שחי עבותות. כבר בשלב מוקדם זה של ההריון (כלומר, לפני שהוא החל) מצאנו עצמנו עבדים לרצונותיו של התינוק שעוד לא נוצר, מה שיהפוך לאלמנט חוזרני בסיפור שלנו וכנראה עד שהתינוק (שעוד לא קיים) יגיע לגיל 18.
למזלנו, הכניסה להריון לא ערכה זמן רב ולכן מהר מאוד נזנח לוח השנה והעט המאוס. אני יכולה רק לדמיין לעצמי איך מרגישים זוגות שנאלצים לחיות עם מין מתוזמן לאורך חודשים רבים, ואפילו שנים. ועוד יותר מזה, אני יכולה רק לדמיין את התחושות לאור הצורך הישראלי הכפייתי ״לנצח״ בכל תחרות.
״אני ופשושי נכנסנו להריון די מהר״, אומרת מישהי ופותחת מבלי משים בתחרות סמויה בין היושבות לשולחן.
המירוץ להריון (צילום: shutterstock)
״איזה יופי״, אומרת אחרת מבלי להתכוון לזה, וממשיכה, ״אני ובובי בכלל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר, אבל כבר אחרי חודש הייתי בהריון״, היא מטילה את הקלפים על השולחן. וממש כמו במשחק פוקר מוצלח, מרימה השלישית באיטיות את כוס התה שלה, לוקחת שלוק ארוך ארוך, רועש, ורק לבסוף אומרת כבדרך אגב, ״אצלנו זה בכלל היה מצחיק״, מיותר לציין שאף אחת לא צוחקת, ״אני ופונץ׳ היינו ביחד רק יומיים ואז הוא נסע לנסיעת עסקים לחודש, וכשהוא חזר כבר הייתי בהריון אפילו שבכלל לא בייצתי ביומיים הללו!״, היא מחייכת בניצחון ואני תוהה אם התינוק שלהם יהיה סיני כמו השכן מלמעלה או הודי כמו השכן מלמטה, רק ימים יגידו.
גם זה רק הצעד הראשון בתחרות אינסופית בין הריוניות העולם, זו שלקח לה 7 שעות ללדת וזו שלקח לה שעתיים, והשלישית שבכלל התעטשה והוא כבר היה בחוץ. זו שהתינוק שלה התהפך בעצמו אחרי חודש, וזו ששלה כבר הלך בגיל שבועיים, והשלישית שהתינוק שלה סיים תואר ראשון עד גיל שנה. כאילו שזה משנה, כאילו שזה מעיד על משהו. מצידי הילד יכול להתהפך בגיל 3 ולהתחיל ללכת בגיל 5, זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהוא ילמד לדבר כמה שיותר מאוחר כדי להימנע ממצב בו אאלץ לספר לו שמה שהטה את הכף בסופו של דבר לטובת ילדים הייתה חופשה להוואי שנפלה בדיוק על היום הזה בחודש שבו את ממש לא רוצה לבלות בבגד ים כל היום (בניגוד למה שיעידו פרסומות למוצרי היגיינה נשית למיניהן.)
ואז אמרת לעצמך - אולי כבר נהרוג 2 ציפורים במכה אחת? ולרגע לא שקלת עד הסוף את ההשלכות של מעשיך. לא מדברת על הילד אלא על המוחיטו הנהדרים והפינה-קולדה שנמכרת בחופי הוואי במחיר שווה לכל נפש, אבל אסור לך לשתות אלכוהול למשך השנה הקרובה. דאמט.
נירית הינה תסריטאית חובבת, כותבת מערכונים מדופלמת וסטנדאפיסטית בפוטנציה. היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך). עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.