המדריך לחיים, פרק ב'

אחרי שנים של זוגיות חוצת יבשות, צופית גרנט כבר לא ישנה באלכסון. לאיתי סגל היא מספרת על הרגע שבו החליטו היא ובעלה לשעבר אברהם גרנט להיפרד, מה הכי הפחיד אותה בצעד הזה, מדוע לא חששה להיכנס כל כך מהר למערכת יחסים צמודה עם אהובה החדש, איש העסקים דוד חן, ואילו שיעורי הדרכה לחיים ילמדו בבית הספר החדש שפתחה. וגם: צפו בצופית עונה על כמה שאלות קשות במיוחד

הדבר הכי בולט בצופית גרנט הוא שהיא נוגעת. ממש נוגעת, שוב ושוב. מניחה ללא כל הכנה מוקדמת את כף היד שלה על היד שלי, לפעמים גם על הברך. אחרי ארבע שעות שיחה, קשה לומר שיש לזה חוקיות או קשר לנושא השיחה, אבל היד שלה תמיד תמצא את דרכה אליך, לרוב כדי לחנות שם שניות ארוכות. אין צורך להסמיק. זה לא אני, זו היא. לחלוטין. גרנט בנתה קריירה שלמה על הישירות שלה, על היעדר הבושה שלה לדבר על מה שלא מדברים. נראה שהמגע הפיזי הוא המשך ישיר לזה. פעם כמו פסיכולוג המהנהן בהבנה, פעם כמו כלב המסמן טריטוריה – היא רוצה להבהיר שהיא רואה שאתם שם, ומבקשת שלא תפספסו גם אתם את הנוכחות שלה.

 

"אני יודעת, אני נוגעת", צוחקת גרנט במבוכה כשאני מעיר לה על העניין. "אינסטינקט כזה. מעולם לא חלמתי להיות שחקנית. רציתי להיות רופאה או אחות. אני אוהבת לגעת באנשים, לחבוש להם, לטפל בהם, לתת להם, להחזיק אותם, לדפוק להם על הגב, לנקות להם נזלת, לנגב להם את התחת. אני אוהבת לטפל באנשים פיזית. אני מרחנית רצינית מאוד. אני מורחת את עצמי על אחרים, והם נמרחים עליי. גם אמא שלי הייתה כזאת".

 

אני מניח שזה פחות עובד עם זרים.

 

"זה נורא מצחיק כשזה קורה לי בחו"ל. אנשים ישר מתבלבלים ומתרגשים".

 

בימינו צריך להיזהר במי נוגעים, לא?

 

"איזה דבר מטורף זה ההטרדות האלה. כאילו, מה עובר על אנשים שהם עושים את זה? כמי שהייתה מוטרדת כל כך הרבה פעמים, אני חושבת לעצמי, איזה מפגרים. למה אתם שמים את עצמכם במקומות שאתם לא רצויים בהם? גברים סליזיים שאומרים לבחורה 'איזה תחת'? תכבד את עצמך. לא אותה אפילו. אבל בואו לא ניתמם ולא נהיה בדעה גורפת שכל הגברים חרמנים וכל הנשים מהממות. לא פעם נשים יכולות להיות מניפולטיביות וכשהקלפים לא נטרפים לטובתן, אז הן יהיו זונות. גם את זה אני מכירה. אבל באופן כללי גם נשים, גם גברים – תכבדו את עצמכם. תירגעו".

 

הפרידה

 

גרנט דווקא נראית רגועה מאוד. הדיבור עדיין אוטוסטרדה, הטמפרמנט עדיין צופית־גרנטי, כלומר לא צפוי, אבל משהו באופן שבו היא מדברת נינוח יותר, פחות מוחצן. אולי הגיל עושה את שלו, אולי סתם מוקדם בבוקר. לפני חודש חגגה יום הולדת 51. בשנה שעברה, קצת לפני החלפת הקידומת, הגיעו לקיצם נישואיה למאמן הכדורגל אברהם גרנט. היו שהופתעו, היו שזיהו את הבלתי נמנע.

 

בעשר השנים האחרונות, מאז שעזב גרנט את ישראל לטובת אימון באנגליה (ומאז בעיקר בגאנה), חיו השניים רחוק זה מזה. למעט שנה אחת, שבה הצטרפו צופית והילדים לגרנט בלונדון כשאימן את צ'לסי, הם ניהלו חיי נישואים בשלט רחוק. מהצד, הזוגיות שלהם נתפסה כמודל מעורר קנאה של פתיחות וקבלה. הוא את הפה הגדול שלה, היא את הבחירה לחיות רחוק מהבית. יותר מגרנט עצמו, היא הייתה הפה שלו בתקשורת. במשך כל 23 שנות נישואיהם הגנה עליו, נעלבה בשבילו, סגרה חשבונות עם מי שצריך. תמיד בטון פסקני, צודק, בלתי ניתן לערעור. אפילו לפני חמש שנים, כשהצהובונים באנגליה תפסו את גרנט יוצא ממכון עיסוי, צוטטה צופית בעשרות עיתונים בעולם כמי שמפרגנת לבעלה. "אסור לו כבר לקבל מסאז', מה קרה? מבחינתי הוא חייב מסאז' פעם ביום. ומשתי נשים, לא אחת".

 

אולי דווקא בגלל הסימביוזה שלהם, רבים הופתעו מפרידתם הפתאומית. כמי שהחליטו להתחתן אחרי שלושה שבועות של היכרות, נראה מהצד שבאותה מהירות הם גם פירקו את הזוגיות. "זה נכון ולא נכון", אומרת גרנט. "בטכניקה שלה היא קרתה מהרגע להרגע, אבל האמת היא שאברם כבר לא חי בארץ עשר שנים. זאת לא פרידה שנחתה עליי מעכשיו לעכשיו".

 

איך מחליטים להיפרד? מתי מפסיקים להילחם?

 

"באחת הפעמים שהוא חזר לארץ אמרתי לו, אברם, זה קשה לי ככה. לא טוב לי. אני נורא סובלת. אני בודדה. אני לבד. אני חיה לבד. מתנהלת לבד. אני כל שישי לבד. הילדים כבר גדולים ויוצאים ולא טוב לי. אני לא מאושרת. אני מאוד אוהבת אותך ואתה החבר הכי טוב שלי בעולם, אבל בחייאת. יש לך חיים משלך. בוא ניפרד בצורה הכי הוגנת שיש, הכי אוהבת, הכי חברית. ושכל אחד יקבל את הזכות להיות גם בזוגיות אחרת, זוגיות שאתה מתעורר איתה ונרדם איתה ואתה רוחץ איתה כלים ואתה הולך איתה לסרט ואתה מתבאס ממנה ורב איתה ומשלים איתה".

 

לקח לכם עשר שנים להגיע להחלטה הזאת.

 

"לא היה לי אומץ. אני באה מבית כל כך הרוס ומילדות כל כך קשה, שכל הזמן ניסיתי להילחם במקום הזה. לא יכולתי לדמיין את הילדים שלי חיים במין מערכת כזאת של פעם אצל אמא ופעם אצל אבא. אני חושבת שהידיעה שאפשר כבר להיפרד התעוררה אצלי כשדניאל היה בן 21 ורומי הקטנה שלי חגגה 18. אז אמרתי, או־קיי, די, הילדים שלנו כבר שני אנשים גדולים. כשאבא רוצה להיפגש איתם, הוא מרים להם טלפון. הם יכולים להחליט בלי קשר אליי ובלי קשר אליו למי הם באים ומה טוב להם. משהו במהות שלי לא היה מסוגל לשחרר את המקום הזה. באמת חשבתי שאברם ואני נזדקן ביחד".

 

בשיחות שקדמו לפרידתם, היא מספרת, הביע גרנט חשש מההשפעה של הפרידה על צופית. "כשנפרדנו אברם אמר לי, אני ממש מפחד שהפרידה הזו תזיק לך, כי אנחנו נורא מזוהים יחד. אמרתי לו, אברם, לא התחתנו בגלל תקשורת ולא ניפרד בגללה. אני לא מוכנה להיות מנוהלת מהמקום הזה, ממה אומרים עליי".

 

ובכל זאת, היא מודה, חלק מהקושי בקבלת ההחלטה הדרמטית היה קשור ברגשי הנחיתות שהיא מתמודדת איתם מאז ומתמיד. "לא ידעתי איזה מין בן אדם אני יכולה להיות בלי אברם גרנט מאחוריי. לא האמנתי שזה משהו שיכול לקרות ובשלום. נורא־נורא פחדתי מהמקום הזה".

 

גם את, צופית גרנט, האישה החזקה, העצמאית, הלא־רואה־ממטר?

 

"לא תמיד הייתי אישה חזקה ועצמאית. התחלתי קריירה מאוד מאוחר, בין היתר כי גידלתי את הילדים. לא הייתי ערב־ערב בתיאטרון למרות שהיו לי אופציות. גם היו שנים שהרווחתי מעט. במשך הרבה זמן הקריירה שלי הייתה משהו מאוד לא מובנה.

 

"לפני חמש שנים, כשחזרתי לארץ מצ'לסי, הבנתי את הצורך שלי, כאישה, להתפתח גם כלכלית וגם עצמאית. להיות קודם כל אישה שמסוגלת לעמוד על רגליה, גם אם יום אחד החיים שלה עם הפרטנר נגמרים. לא ידעתי אז לאן הקריירה של אברם תלך. לא ידעתי מה יהיה איתנו מבחינה כלכלית. הייתי חייבת להפריד את עצמי מהמחשבה הזאת. אני חייבת להיות בן אדם שיכול לכלכל את עצמו".

 

ורק כשהגעת למצב הזה איפשרת לעצמך לחשוב ברצינות על אופציית הפרידה?

 

"רק כשהגעתי למצב של איזושהי עצמאות, לא רק כלכלית, עצמאות פנימית, יכולתי לאפשר לעצמי לחשוב על דרך של פרידה. אגב, זה לא חד־צדדי. זה לא שאני רציתי להיפרד ממנו והוא לא. בסופו של דבר גם הוא חי המון שנים עם איזשהו כאב על זה שהוא לא מספיק נוכח בחיים שלי. היום יש לו הקלה במקום הזה".

 

אם צריך להסביר את הפרידה, אפשר לומר שאברם בחר במקצוע שלו על פני הזוגיות איתך?

 

"אם תשאל אותו, הוא יגיד לך שלא. אם אתה שואל אותי, אני חושבת שכן".

 

מעליב?

 

"לא. כי אברם עובד בתום לב והוא בסוף הולך עם היושרה הפנימית שלו, וזה בסדר. הוא אף פעם לא אמר שהוא יעשה משהו אחר. בדרכו שלו הוא תמיד היה נאמן למשפחה. אם קורה משהו למי מאיתנו הוא עוזב הכל, מוכר הכל, מתאבד עלינו. אבל בוא נהיה כנים. אתה יכול לשאול את השאלה הזאת אחרת. בסוף המשפחה עזבה אותו. בסוף הוא עשה קריירה מאוד־מאוד יפה והמשפחה אמרה, 'לא מתאים לנו ללכת אחריך ממקום למקום'. גם אני לא בחרתי בסוף ללכת עד הסוף עם הבחירות של הפרטנר שלי. הוא בחר במקום שהוא מוצא בו משמעות. ביטוי לאישיות שלו. מאוד קשה במדינת ישראל להיות מאמן כדורגל ולהרוויח במקום 200 אלף דולר, 200 אלף שקל. כשהוא מרוויח סכומים אגדיים והוא נותן לעצמו ביטוי ויכול להגיע לגביע העולמי, כמה אנשים מוותרים על כאלה מקומות?"

 

את מציגה את זה כאילו למשפחה אין משמעות בחייו של אדם.

 

"אני לא אומרת שלמשפחה אין משמעות. אבל כשאתה שואל אם זה מעליב שהוא בסופו של דבר בחר בקריירה ולא בי, אני לא חושבת שאני צריכה להיעלב יותר ממה שהוא צריך להיעלב. אני חייבת להיות הגונה כלפיו בעניין הזה. גם אני לא הלכתי אחריו, חוץ מהתקופה בצ'לסי, אבל זה לא היה מספיק. אין את מי להאשים פה. הוא לא יותר אשם ממני".

 

הרבה אנשים רואים בגירושים, בפירוק משפחה, כישלון.

 

"ודאי שהרגשתי כישלון, אבל זה בסדר גמור להיכשל. כישלון של יחסים זה חלק מהחיים. יש אהבה נורא גדולה ואז דברים משתנים. אני לא מרגישה ש־23 שנה התבזבזו. בניתי את עצמי. אברם בנה את עצמו. התפתחנו אחד ליד השני.

 

"הזוגיות עם אברם, המשפחה שהקמנו, הן התיקון שלי. אני באה מעולם הרוס שאני משקמת כל החיים. ילדה שעוברת התעללויות, כמו שאני עברתי, לא משתקמת לגמרי אף פעם. תמיד נשאר משהו ביסודות של הבניין שלה. רעידת אדמה יכולה להיות מסוכנת יותר לבניין שהיסודות שלו הם כמו שלי מאשר יסודות אחרים".

 

עם היסודות המעורערים האלה, אולי אף פעם לא היה לכם סיכוי להחזיק מעמד?

 

"אני בן אדם שלא עוזב, אני לא בן אדם שנפרד. לא עזבתי אף פנימייה שהייתי בה. אני לא בן אדם שעוזב חברים. אני לא בן אדם שיעזוב את הסוכנת. אני בן אדם מאמץ. אני בן אדם שהופך כל מקום לבית שלו. במובן הזה פרידה היא דבר קשה בשבילי".

 

הרבה זוגות שמתגרשים נגררים מהר למלחמות.

 

"זה לא ייאמן מה שקורה בין זוגות שמתגרשים. זה מזעזע. מלחמות על רכוש. נשים שחיו באיגרא רמא פתאום ירדו לבירא עמיקתא. וכנ"ל גברים. אני בחיים לא הייתי נלחמת באברם. בדיעבד, אני יכולה להגיד היום שהוא כנראה בדיוק כמוני. גם הוא לא היה נלחם בי. כי באמת אני הבן אדם הכי חשוב שיש לו בחיים. הוא חשוב לי לאין ערוך. אבל כשאתה לפני הגירושים אתה לא יודע את זה. אתה לא יודע ממה אתה נפרד. ואתה לא יודע מי נפרד ממך גם.

 

"מה שלוקח אצל אחרים שנים, חלוקת רכוש, נגמר אצלנו בתוך שבועיים. החלק השני של הגירושים עצמם – קבלת הגט – קרה שמונה חודשים אחרי. זה קורה ביום אחד, ברגע. כותבים מין קלף ואז את מקבלת דף שבו כתוב שאת גרושה. אחר כך את הולכת לשנות את זה בתעודת הזהות שלך, וברגע אחד את הופכת מנשואה לגרושה".

 

מוזר לך להסתכל על התואר הזה?

 

"לא. אבל יש לי הקלה בארנונה".

 

ההתאהבות

 

חוץ מהקלה במסים, גרנט גם הסתדרה על אהבה חדשה. זה קרה מהר מהצפוי, אפילו היא מודה, אבל הרבה פחות מהר ממה שנדמה לכם. את דוד חן, אספן אמנות, הכירה לפני הרבה שנים, כשהיה עוד חרדי ונשוי. "מעולם לא היה בינינו קשר חברי קודם. הוא היה מאוד חרדי והכיר אותי כמו שהוא הכיר עוד הרבה אנשים אחרים". המפגש המחודש ביניהם התרחש לאחרונה, אחרי שחן יצא בשאלה והתגרש. "אני לא אחת כזו שיוצאת לבליינד־דייטים. במקרה פגשתי מישהו שבאמת מתאים לי באופן מאוד מיוחד. הוא בא מעולם דתי וקבלי, מתוך מקום של זוגיות סימביוטית. אנחנו בני אותו גיל ויש משהו בדיאלוג בינינו שהוא נורא עמוק, מכיל ונוגע".

 

הקשר המחודש ביניהם התחיל כידידות. שיחות נפש, שבהן כל אחד סיפר על כאביו. שניהם היו אז גרושים טריים, הורים לילדים, שחיפשו אוזן קשבת. בהמשך גם הפכו לשותפים עסקיים בבית הקפה "שינדלר" שפתחו יחד ביפו – והפך בינתיים לגן אירועים. "לאט־לאט, פתאום, מצאנו את עצמנו מתאהבים מאוד. אנחנו שנינו אנשים מאוד טוטאליים. ובאמת הלכנו עם זה עד הסוף".

 

לא הרגשת שזה קורה מהר מדי? גם עסק משותף, גם זוגיות מחייבת.

 

"אנחנו לא עובדים ביחד בכלל. אני בעניינים שלי, הוא בעניינים שלו. זה לא משהו שנכנס הביתה. אתה יודע, ישר אמרו לי, וואו, כל כך מהר נכנסת לתוך סימביוזה ומחויבות כאלו. אבל האמת היא שהמון שנים הייתי לבד. המון שנים לא התעוררתי יום־יום ליד אותו בן אדם. זה היה נורא קשה. היום אנחנו חיים ביחד, הולכים לישון ומתעוררים ביחד. יש משהו בפרק ב' שהניואנסים בו אחרים. את בעיקר יודעת לדייק את הרצון שלך. אנחנו עסקאות חבילה. אני הבאתי את החיים שלי והוא הביא את החיים שלו. לו יש את המחויבות למה שאני הבאתי מהחיים שלי, לילדים שלי, לצרכים שלהם, למקום שלהם, ולי יש את המחויבות לדברים שהוא הביא – לטיפול בילדים שלו. לסובלנות. את מוותרת על כל מיני דברים. יכולתי להכיר מישהו גרוש עם שני ילדים גדולים ונשואים, אבל מה זה משנה. את לא בוחרת בנוחיות. את הולכת עם הלב, עם הרגש, עם האהבה".

 

האהבה שלהם איחדה כתובות מהר. בתוך זמן קצר עבר חן להתגורר בביתה של גרנט. "לאנשים זה נראה מהר. יש לי חברות שהתגרשו ולקח להן עשר שנים לחיות ממש יחד עם מישהו שוב. אבל גם אצלנו הייתה הדרגתיות. חיינו בבתים נפרדים, והילדים שלי נחשפו לאט־לאט לקשר. הוא איש קל, צעיר ברוחו ואוהב אותם מאוד. הילדים שלי כבר גדולים ומעריכים מאוד את הדרך שלי. אני לא חושבת שהם היו מעדיפים שאני אשכור איזו דירה ואיעלם להם מהבית וכל לילה אני אלך לישון במקום אחר כי קשה להם או כי הם קנאים לאבא שלהם. שיתפתי אותם בזה מההתחלה. הודעתי שיש לי אהבה ושאני רוצה ללכת עם זה ושיבינו שזה בסדר. בלי קשר לזה שאני הכי אוהבת את אבא בעולם וזהו. תשמע, גם אבא שלהם שיחרר והם שיחררו את הגירושים האלה עם המון הבנה. הם לא צרים עלינו. הם רוצים שיהיה לנו טוב".

 

אברם כבר פגש את בן הזוג החדש?

 

"לא".

 

תפגישי ביניהם?

 

"ברגע שהוא ירצה".

 

מי מהם?

 

"אברם", היא צוחקת. "ברגע שהוא יהיה מוכן לזה. סיפרתי לו על זה כשזה התחיל. נפגשנו באיזה מקום ואמרתי לו, חשוב לי להגיד לך: מתחילה לי זוגיות. אני לא חושבת שהיה לו קל, אבל זה בסדר. גם לי לא קל. לאף אחד מאיתנו לא קל".

 

העדת על עצמך פעם כאישה לא קנאית. תעמדי במבחן הזה גם כשייוודע לך שלאברם יש חברה חדשה?

 

"גם אם זה לא יהיה קל, אני אפרגן לו, אני אשמח בשבילו. אני לא אתן שום ביטוי לקנאה. מה פתאום? למה שתהיה לי קנאה? הוא לבד. אני רוצה שיהיה לו טוב".

 

הסליחה

 

מותר להאמין לה. גרנט תמיד ניהלה את חייה באופן חשוף ואמיץ. ליבה ופיה עושים רושם שווה. בכל הזדמנות היא דיברה בכנות על חייה: הילדות הקשה לצד הורים שזנחו אותה, נערותה הטראומטית בין פנימיות, ההתעללויות המיניות שעברה לעדותה על ידי שכן קרוב ומדריך בפנימייה, האח שאובחן כסכיזופרן, ואפילו הסרטן מסוג מלנומה, שאיתו התמודדה לפני כחמש שנים.

 

האישיות הפתוחה של גרנט הביאה אותה לפני ארבע שנים ל"אבודים", הדוקו־דרמה המצליחה של רשת (שחוזרת בחודש הבא לעונה חדשה), הידועה יותר כ"התוכנית שגורמת לאנשים למרר בבכי". גרנט, בניצוחו של עורך התוכנית דוד דרעי, מפגישה שם בין קרובי משפחה שלא התראו שנים או בכלל, והיא עושה את זה כמו שרק היא יכולה – בהזדהות ובהתמסרות מוחלטות.

 

בעבר הודתה שאחרי כל עונה של "אבודים", סירבה להמשיך. האנרגיה הרגשית שמושקעת בכל פרק רוקנה אותה. "הייתה תקופה כזאת שאמרתי 'נו מור'. היה משהו נורא קשה בתהליך ובעשייה. היה גם משהו במקביל שעבר עליי בתוך החיים שלי ובאיזשהו שלב עירבבתי הכל. השנה היה איזה רגע שפתאום הצלחתי להשקיף מלמעלה על כל החיים ולהבין שלי אישית אין שום עניין להפסיק עם 'אבודים'. כי 'אבודים' היא לא באמת תוכנית טלוויזיה בשבילי. היא ניצול של במה כדי להשתמש באג'נדות החברתיות שאני רוצה לקדם, כדי לעשות את הדברים שהכי מעניינים אותי בסופו של דבר: לגעת באנשים ולשנות להם באיזושהי צורה את החיים".

 

"אבודים" עוסקת לא מעט בתיקון. בהזדמנות להתפייס. בזה שאף פעם לא מאוחר. עם הורייך המנוחים זה הצליח לך?

 

"אמא שלי אהבה אותי מאוד, אבל לא גידלה אותי. בהרבה מאוד רגעים קשים בחיי היא לא הייתה נוכחת. באיזשהו שלב היו לי כעסים עליה. היא הייתה נורא נצרכת כזאת. היא איבדה את כל הכסף שלה. דאגתי לה לכל. אבל כשהיא חלתה, שני דברים קרו לי. האחד, הבנתי שאף אחד לא יטפל בה, אם אני לא אטפל בה כמו שצריך. והדבר השני שהבנתי הוא, שזה לא יכול להיות שאתה תעשה כל כך הרבה דברים למען אנשים אחרים, ולביתך לא תעשה. יש בזה טעם לפגם. זה כמו להיות פסיכולוגית ולגדל ילדים שאף אחד לא נוגע בהם ולא מטפל בהם ולא מחבק אותם. לא יכולתי שמישהו אחר יטפל בה. רציתי להיות לידה. לא רציתי שהיא תמות. רציתי לאהוב אותה. רציתי להתחבר אליה. ובאמת זה מה שקרה. ביום שבאתי ואמרתי לה שאני עוזבת את הכל, ישר הייתה לי הקלה. ובאמת, באותו רגע חזרתי להיות ילדה שלה, ילדה בת חמש כזאת. הרבה בזכות האופן שהיא אהבה אותי, היא לימדה אותי לאהוב. זה מה שהציל אותי".

 

עם אביך זה היה יותר מורכב.

 

"בגלל שאני יוצאת להרבה מסעות ב'אבודים' בעקבות אבות, אני חושבת על זה הרבה. עכשיו חזרתי מארגנטינה בעקבות אב שנטש לפני 32 שנה. אני, את התיקון שלי עם אבא שלי, לא הרווחתי. באשמת חוסר המודעות. אבא שלי לא עשה לי משהו רע. אבא שלי פשוט לא היה. הוא ויתר עליי".

 

אפשר לסלוח לאדם גם כשהוא כבר לא בחיים?

 

"אני סולחת לאבא שלי, אבל זה לא יחזיר שום דבר וזה לא יגרום לכך שאני אחשוב שהוא כן היה אבא טוב. הוא היה אבא שבגלל חוסר הנוכחות שלו עברתי המון התעללות. הוא אף פעם לא היה כתובת לבוא אליו ולהגיד לו 'אבא, תגן עליי', 'אבא, אני במצב מסוכן', 'אבא, מישהו נוגע בי', 'אבא, תציל אותי'. בתהליך שאני עשיתי, אני יותר מסולחת לו. באיזושהי צורה אני מבינה מה קרה לו בתוך החיים מולי, ומצטערת בשבילו. ובשבילי. ובשביל כל הסביבה שלו".

 

לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לקשר בין הילדות שחוותה גרנט לאמא שהפכה להיות לדניאל ורומי. לשניהם, היא מספרת בגאווה, יש את הכישרון להפוך לכוכבים בזכות עצמם, אם רק יחליטו. דניאל כסטנדאפיסט ורומי בזכות כישרון השירה והצילום שלה. יותר מכל דבר אחר, היא רואה בהם את ההישג הכי עצום שלה. "יש לי בבית שני בני אדם מאוד ערכיים, אכפתיים, אינטליגנטים וטובי לב. זה הישג ענקי. זה כל כך לא מובן מאליו בחברה כל כך צינית".

 

אם הם יבחרו במקצוע שלך, תרגישי צורך לגונן עליהם יותר?

 

"לא. אבל אני תמיד אדחף אותם להתפתח. זה לא מספיק להיות רק שחקן או זמר, אלא אם כן אתה עושה מה שביונסה עושה".

 

במשך שנים תיארת קשר מאוד סימביוטי איתם. מפחיד אותך היום שבו הם יעזבו את הבית?

 

"למה שאני אפחד? אני מפחדת רק מדבר אחד בחיים, שיקרה לאנשים האהובים עליי משהו ושאני אהיה חסרת אונים ולא אוכל לעזור להם. אני לא מפחדת להיות בודדה".

 

הרבה הורים מתקשים לשחרר.

 

"ברור. הרבה נשים עסוקות בלגדל ולגדל, עד שיום אחד הן פותחות עיניים ונזכרות שב־20 השנה האחרונות הן לא עשו שום דבר. כן, הן נסעו לטיולים, כן, הן לקחו את הילדים לחופשות נהדרות. אבל הן לא זכרו להתפתח באופן אישי. אני, ברוך השם, כל הזמן בונה לי את הדבר הבא. כל הזמן היום שלי מלא במשמעות".

 

התקווה

 

גרנט נכנסת לעשור השישי שלה בעיצומה של אחת התקופות הפוריות בחייה. בזמן שהרבה אנשים לא יודעים מה יאכלו בצהריים, גרנט יודעת איפה היא תהיה גם בעוד חודשיים. במקביל ל"אבודים", היא מריצה כבר שנתיים מופע יחיד, "דלתות מסתובבות", שבו היא מגוללת את סיפור חייה. על אף ילדותה הטעונה זה מופע די מצחיק, היא מבטיחה, "למרות שב־25 הדקות הראשונות אין אחד בקהל שלא בוכה".

 

בשנים האחרונות היא גם פעילה דומיננטית במרכז טל (מרכז לרפואה אונקולוגית אינטגרטיבית על שם טל יעקובסון ז"ל, בתה של הסוכנת שלה, זוהר יעקובסון, שנפטרה מסרטן לפני שש שנים) ומנסה לקדם בימים אלה הכרה בו מצד משרד הבריאות. ואם לא די בכל אלה, החודש היא גם משיקה את השלוחה הישראלית של בית הספר הבינלאומי The School of Life, שנועד לעזור לאנשים לתרגל שיעורים ששום מוסד השכלה לא מלמד (ראו מסגרת).

 

היא מודה בגאווה שהטלפון שלה לא חסוי ואינה מהססת לתת אותו למי שמבקש. היא לא מתביישת להשתמש בשם "צופית גרנט", אם נדמה לה שמדובר בתחנת צדק מקולקלת. על כניסה לפוליטיקה אין מה לדבר. נדמה שגרנט הייתה מעדיפה לבלות ערב עם שלמה שרף מאשר להיבחר לכנסת. עד כדי כך. "מאוד־מאוד כואב לי מה שקורה פה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה פוליטית. כואב לי איך שההנהגה שלנו מתנהלת. כבר לא מאמינה בהם. אני כל הזמן נלחמת למען חלשים, וזה פשוט לא ייאמן. להיות חלש במדינה זה העונש הכי גדול בעולם. נראה שהפוליטיקאים שלנו נלחמים על התפקידים שלהם בגלל יוקרה, כיסא, משכורות ופסיליטיז, ומתעסקים בכל כך הרבה חרא. ואיך הם פאקינג מתנהגים! איך הם צועקים אחד על השני ומשפילים אחד את השני מעל דוכן הנואמים. מה המסר שהם מעבירים? תעצרו! אתם ראי הנפש של העם הזה. כל הזמן שואלים אותי למה אני לא רצה לפוליטיקה. התשובה היא: אני פוחדת. אני נשבעת לך, אני בן אדם נקי. אני פוחדת שאני אעמוד על הבמה ויצעקו ויקללו, ואני פתאום אמצא את עצמי אומרת, 'כן, ואתה כזה וכזה'".

 

במקום לרוץ לכנסת, גרנט מעדיפה לרוץ בפארק הירקון. שומרת על כושר, מתחזקת, לא מזניחה. "היום, בגיל 51, בלי עין הרע, איכות החיים שלי יותר גבוהה ממה שהייתה לי בגיל 35. אני לא לוקחת כדורים. בגילי, אמא שלי הייתה כבר אישה חולה. עם כדור לסוכרת וכדור לכולסטרול וכדור ללחץ דם וכדור לתחת וכדור לאלוהים ישמור".

 

לא מוזר לך להיות בת 51?

 

"אני כל הזמן מרגישה את הפחד מהגיל. לא כיף לי עם ההזדקנות, לא מתה עליה. מצד שני, יש בי משהו שמאוד אוהב ומעריך את הבשלות שההתבגרות שלי הביאה איתה. כי עשיתי דרך ואני נותנת לעצמי ביטוי. כמו לנשים אחרות, לא קל לראות את עצמך. אתמול ישבתי בחדר עריכה ולא יכולתי להסיר את העיניים מאלה שמתחילים ליפול (היא מצביעה על הרווח שבין השפתיים ללחיים). מצד שני, אני חושבת שאני היחידה בטלוויזיה שיוצאת לימי צילום בלי איפור".

 

כהתרסה?

 

"לא. כשאתה יוצא לסרטים כאלה, אתה לא יכול להתעסק באיך אתה נראה. אני כבר יודעת שהטלוויזיה מגדילה את הגוף, אני תמיד נראית יותר שמנה בזוויות מסוימות".

 

כמה אכפת לך?

 

"אכפת לי רק ממה שאני חושבת. וכשאני לא עצמי, אז אני לא אוהבת את עצמי. כשאני עולה במשקל, למשל. לפני שלושה חודשים הגעתי למצב שהייתי כבר קרובה להיות מאוד מדוכדכת מזה, ברמה שלא בא לי לצאת. ואז נסעתי ועשיתי עשרה ימים צום וניקוי רעלים. רמת המודעות שלי לתזונה ולגוף ולשיטות בריאות אלטרנטיביות מאוד גבוהה".

 

מה עמדתך בסוגיית טיפולים קוסמטיים?

 

"אני אעשה אם צריך. אני למשל עושה בוטוקס במצח".

 

למה אחרי כל השנים עדיין קיימת אי־נוחות לדבר על זה?

 

"יש משהו במדינת ישראל, להבדיל נגיד מלוס־אנג'לס, שהוא טיפה יותר שמרני, פשוט ואינטימי. אני לא חושבת שזו בושה לעשות את הניתוחים האלה או לעשות בוטוקס, אבל אני גם לא חושבת שצריך לדבר על זה בראש חוצות. מי שלא מרגישה נוח לבוא ולדבר על זה בריש גלי, זה בסדר גמור. תשמע, להיות מוחצן זה מקצוע. לי אין בעיה לעמוד על במה, להרים קצת את החצאית ולהגיד: היי, תראו, אני עם מחטב. מה לעשות, התחת כבר קצת נפל. אבל זה שלי אין בעיה זה לא אומר שלכולם".

 

אולי זה הטריק שלך. את המבקרת הכי קשוחה של עצמך, מהחשש שמישהו יעשה את זה לפנייך.

 

"ממש לא. זה לא שאני מעדיפה לצחוק על עצמי או לבקר את עצמי. פשוט זה הבן אדם שאני. אני מדברת באופן גלוי על דברים. אני חושבת שאחד הכלים שבהם אני משתמשת במפגש שלי עם העולם הוא הסדקים שלי. אני עומדת, בן אדם חשוף, מאוד לא מושלם, מאוד לא מתיימר להיות מושלם, מאוד חשופה בחולשות שלי, בפחדים שלי, בכאב שלי. לא חסינה מפני כלום. אני נתפסת כאישה חזקה, אבל יש גם המון פגיעות בבסיס שלי כבן אדם, ויש אפילו דברים שאני כנראה לעולם לא אוכל להשתחרר מהם לגמרי. ככה אני מדברת וככה אני עושה אהבה וככה אני אמא. אני לא מתיימרת להיות משהו אחר. אני רוצה להיות אותנטית. לא אותנטית כקלישאה. להיות. פשוט להיות".

 

צופית עושה בית ספר

החודש תיפתח בנמל תל־אביב שלוחה של בית הספר הבינלאומי The School of Life , שהוקם על ידי הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון בלונדון לפני כשמונה שנים ומאז פועל בערים רבות נוספות בעולם. גרנט, יחד עם איש העסקים לוי קושניר, יעמדו בראש בית הספר שיציע שיעורים, הרצאות, מפגשים וסדנאות לקהל הרחב בנושאים מגוונים. "מלמדים במקום הזה את כל מה שלא מלמדים בשום מקום אחר", מכריזה גרנט. "למשל, איך לממש פוטנציאל, איך לשמר אהבה, איך לנהל שיחה או לעשות מינגלינג, איך לתקשר יותר טוב באהבה, איך מוצאים עבודה שאוהבים ואיך מאזנים בין העבודה לחיים".

גרנט, לצד מרצים כגל אוחובסקי, ד"ר אורלי אדלר, הסופר יוסי סוכרי ואחרים, תוביל כמה מהסדנאות המרכזיות. היא לא מתכננת להתעשר מזה, או לפחות לא זו הסיבה שהיא מאמינה בפרויקט. "זה לא שבן אדם מסיים שלוש שעות ויוצא עם דוקטורט, אבל זה יעזור לאנשים לפתוח איזה קובץ בראש שלהם, בלב, שהם בכלל לא ידעו שהוא קיים. ואם הם ידעו, הם לא ידעו איך להפעיל אותו. זה מיזם חברתי מרגש. אני מרוויחה בדברים אחרים שאני עושה פי עשרה. בזה ייקח עוד הרבה זמן עד שנרוויח. יותר מכל דבר אחר, אני מרגישה שזו מתנה שאני נותנת לאנשים, לקהל שלי".

itaisegal@hotmail.com