הקרב על יומנה של אנה פרנק

הציפורניים כבר נשלפו. שבעים שנה אחרי מותה, עומד יומנה של אנה פרנק במרכז מאבק משפטי. היריבים: צירת פרלמנט ואיש אקדמיה צרפתים שפירסמו אותו באינטרנט בטענה שזכויות היוצרים שלה כבר פגו. מצד שני, קרן אנה פרנק, שטוענת לבעלות על היומן: "הזכויות הן בכלל של אביה של אנה, שעיבד את היומן ליצירה"

שני ספרים, מנוגדים כל כך במהותם, הקשורים למלחמת העולם השנייה, עומדים בימים אלה במרכז מערכות משפטיות בינלאומיות — "מיין קאמפף" של אדולף היטלר ו"יומנה של אנה פרנק". הרוצח האיום מכולם מול קורבנו התמים, אחד מסמלי השואה האולטימטיביים.

 

ב־1 בינואר השנה, 70 שנה לאחר מותם של מחברי העדויות והיומנים האלה, אמורים הספרים לעבור לרשות הכלל, בהתאם לחוק זכויות היוצרים האירופי, המקנה לציבור הרחב גישה חופשית למסמכים, עם פקיעת זכויות היוצרים של בעליהם.

 

בעוד שהסכנה משימוש חופשי בכתבי ההסתה הגזעניים והאנטי דמוקרטיים של היטלר ברורה היטב כמעט לכל אחד, ומכאן גם ההבנה לצורך להגביל את תפוצת "מיין קאמפף", הסיבות להתנגדות להעביר את יומנה של אנה פרנק לרשות הכלל מעוררות קרב מלא יצרים ולא מעט שאלות.

 

זכויות הפרסום של היומן נשמרו עד כה בידי קרן אנה פרנק, גוף שהקים אביה אוטו ב־1963 ממקום מושבו בשווייץ. ראשי הקרן טוענים כי אין להתייחס למועד מותה של אנה לפני 70 שנה כאל התאריך הקובע את המועד שבו יפוג תוקף הבעלות שלה על זכויות היוצרים, שכן היומן, כפי שפורסם, עובד על ידי אביה אוטו, ויש לראות בו יצירה שלו. אוטו פרנק הוא האיש שעבר על כתב היד של בתו שנמצא בדירת המסתור, הדפיס את שהותירה אחריה, וגיבש את זכרונותיה לידי המסמך החשוב.

 

 

עורך דינה של הקרן, שמאיימת לתבוע כל מי שיעז להפר את זכויותיה, טוען כי מאחר שהגרסה האחרונה של היומן יצאה לאור ב־1986, שש שנים לאחר מות האב, בהתאם לחוק האירופי על ספרים שיוצאים לאור "פוסט מורטם", הזכויות נשמרות בידיה במשך חמישים שנה, כלומר עד שנת 2036.

 

"רק שלא ישכחו את השואה"

צירת פרלמנט ואיש אקדמיה צרפתים נטלו על עצמם את הסיכון המשפטי הזה ופירסמו ביום שישי האחרון, עם כניסתה של השנה האזרחית החדשה, באתרי האינטרנט הרשמיים שלהם את יומנה של אנה פרנק בהולנדית, שפת המקור שבה נכתבו.

 

חברת הפרלמנט היא איזבל אטר, מנהלת מוזיאונים וחוקרת ידועה, פעילה בארגוני שמאל המקורבים ל"ירוקים" ולמאבק על גישה חופשית של הציבור למקורות מידע. איש האקדמיה הוא אוליבייה ארטצשייד, מרצה למדעי המידע והתקשורת באוניברסיטת נאנט.

 

 

לפני חודשיים כבר העלה ארטצשייד את הנוסח הצרפתי של היומן לרשת, אבל מיהר להוריד אותו לאחר שקיבל איום בתביעה מצד ההוצאה לאור הצרפתית של הספר. עם הנוסח המקורי, ההולנדי, העריך איש האקדמיה שסיכוייו לזכות במערכה רבים יותר.

 

באתר האינטרנט שלו, "accordance.com — בלוג של מרצה מדעי המידע", העלה ארטצשייד, המציג את עצמו כפעיל למען זכות נגישות הציבור למידע, את הכתבים שבמחלוקת תחת הכותרת "היומן של אנה פרנק הוא מתנה". "ב־1945, נערה שעדיין לא מלאו לה 16, מתה מטיפוס במחנה הריכוז ברגן־בלזן פחות משלושה שבועות לפני שהמחנה שוחרר", הסביר שם ארטצשייד, 43, את מהלכו.

 

"היא השאירה אחריה יומן. את היומן שלה. ב־1.1.2016, שבעים שנה אחרי מותה של אנה פרנק, מאחר שחלף מספיק זמן מאז ומאחר שהדבר חוקי, יומנה הופך לרכוש הציבור. הוא שייך לכל אחד, וכל אחד יכול להעריך את חשיבותו. מאחר שהיומן מאפשר לא לשכוח לעולם מה שקרה ומעניק לקוראים רבים את היכולת להבין, אני משוכנע שאין מאבק אחר שיש לנהלו מאשר לשחרר את היומן לטובת הציבור. אין מחוות כבוד גדולה יותר משיתופו של היומן ללא הגבלות, ואין מקום ראוי יותר להעניק לו מאשר להפוך אותו לרכוש הציבור".

 

ארטצשייד גם מפרסם את תשובתו למכתב ההתראה ששיגר אליו עורך דינה של קרן אנה פרנק, ובו איום לנקיטת צעדים משפטיים נגדו. "דבר אחד חשוב לי", עונה איש האקדמיה לעורך דין, "שיצירתה של אנה פרנק תופץ בקרב הציבור הרחב, כדי שהטקסט הזה יזכה לתפוצה ולהכרה רחבים יותר מאלו שיש לו עכשיו".

 

 

ארטצשייד מאשים את הקרן בניסיון לעשות שימוש לרעה בזכות ההגנה על זכויות היוצרים. "לנוכח התגברות האנטישמיות ושלילת השואה, ומול עליית הימין הקיצוני במספר מדינות אירופיות, שעה ש'מיין קאמפף' הופך לרכוש הציבור, נראה לי שהאינטרס הכללי הוא להפיץ ברבים את היומן מבלי להעמיד בשאלה את עבודת הזיכרון והחינוך שמבצעת קרן אנה פרנק", כתב.

 

איזבל אטר מצדיקה את המהלך שלה בפחות רגישות היסטורית מעמיתה, איש האקדמיה. הדוברת שלה אף האשימה את קרן אנה פרנק בבצע כסף. "לומר כעת שהספר לא נכתב בידי אנה לבדה זה להחליש את המשקל שהיה לספר במשך עשרות שנים כעדות לזוועות המלחמה", טוענת אטר.

 

את פרסום יומנה של אנה פרנק באתר האינטרנט שלה עשתה חברת הפרלמנט הצרפתי תחת הכותרת התמוהה: "יחי אנה פרנק! יחי הרכוש הציבורי!". צירת הפרלמנט, בת 46, הסבירה שם, שמדי אחד בינואר, בחלוף שבעים שנה ממותם של אמנים שונים, האמנים המתים מעשירים את הרכוש הציבורי בעבודותיהם המשתחררות מהגבלות זכויות היוצרים, ו"כל אחד יכול להשתמש בהן, לתרגם אותן ולפרשן".

 

אטר מרימה את נס המאבק ב"הפרטת המידע" על ידי חברות כגוגל ואמזון, המשתלטות על מידע ופרסומים בשם הכלל. "בואו לא נהיה נאיביים, זה לא נעשה לטובתנו, עלינו להיאבק על הרכוש הציבור", היא מוחה. 

 

ביום שלישי שעבר, עוד לפני שראשי קרן אנה פרנק הספיקו להגיב בבתי המשפט על הפרסום, קבע בית דין הולנדי כי חלקים מהיומנים יכולים להיות מועתקים לצורכי מחקר מדעי. מעניין עכשיו כיצד יגיבו להחלטה נציגי הקרן.

 

פנים ושמות לקורבנות

"יומנה של אנה פרנק" הוא התיעוד המוכר ביותר ברחבי העולם של רדיפות היהודים בידי הנאצים. היומן, שזכה לאלפי מהדורות ותרגומים ברחבי העולם נכתב על ידי אנה, נערה יהודייה ילידת העיר הגרמנית פרנקפורט, שעברה לגור עם משפחתה בהולנד, סמוך לעליית הנאצים לשלטון.

 

לאחר כיבושה של הולנד בידי הגרמנים ותחילת שיגורם של יהודי הולנד למחנות הריכוז וההשמדה, הצליחו בני משפחת פרנק למצוא מסתור באגף אחורי של בניין המשרדים, שבו פעלה חברתו של האב, אוטו. במשך כשנתיים, בין קיץ 1942 לקיץ 1944 התחבאה המשפחה מפני הנאצים, כשאנה בת העשרה מתעדת את חוויות היומיום שעוברות עליה ועל קרוביה בשני יומנים נפרדים, עד להסגרתם לידי הנאצים בעקבות הלשנה של אחד משותפי אביה.

 

בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה נשלחה משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהצבא האדום התקרב למקום הועברו אנה ואחותה מרגוט למחנה הריכוז ברגן־בלזן, שם מתה בגיל 15 ממחלת הטיפוס, שלושה שבועות בלבד לפני שחרור המחנה בידי בעלות הברית.

 

אבי המשפחה, אוטו, הוא היחיד ששורד את המלחמה. עם סיומה חזר לאמסטרדם, מצא את יומניה של בתו והחליט לפרסמם, באנגלית, כדי להנציח את זכר בני משפחתו ואת הזוועות שחוו. הוא איגד את שני היומנים שכתבה בתו ליומן אחד, שנמכר עד היום ביותר משלושים מיליון עותקים. במדינות רבות "יומנה של אנה פרנק" הוא ספר הלימוד המרכזי לנושא השואה. הוא מעניק לקורבנות פנים ושמות, שהופכים את האימה לאישית, מובנת ונגישה.