אחד מסיפורי האגדות הנפוצים אחרי מלחמת ששת הימים היה על האלוף עזר ויצמן. סיפרו שמיד בשוך הקרבות נסע עם רעייתו ראומה לטייל בשטחים, והשניים הגיעו לשוק בחברון. אתר שוקק אדם וצעקות; המולת רוכלים מלוא העין. "תראי", החווה ויצמן בידו, "אלמלא יצאנו לגלות לפני 2,000 שנה, גם אנחנו היינו נראים כך היום". בינינו לבין עצמנו: כך ראו אותם אז כמעט כולם, ורבים גם כיום.
חלפו כמעט 50 שנה מאז אותה הערה שהייתה או לא הייתה. העולם השתנה, מיליונים נולדו, מיליונים מתו, ואט־אט השתנתה דעתם של יהודים־ישראלים רבים על שכניהם – אזרחי המדינה הערבים – גם אם בעיני חלקנו אנחנו נזר הבריאה, שליחי הקב"ה עלי אדמה; והם? הם לעולם לא יהיו כמונו.
אזרחי ישראל הערבים נבחנים מבחינתנו על פי שתי אמות מידה עיקריות: "הישראליות" שלהם וההתקדמות שלהם בתחומי חיים שונים, מהשכלה עד מעמד האישה. בשתי אמות המידה הללו עשו ערביי ישראל קפיצת מדרגה מרשימה. חלפו הימים שבהם הם ראו בשכניהם היהודים אויב ראוי למוות, וחלקם הגדול שואף להשתלב במדינה כישראלים לכל דבר. לא מעטים מבקשים להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי, מספר האקדמאים רק מטפס, תיכונים ערביים מחזיקים במקומות ראשונים בהישגים לימודיים, רבים עובדים כרופאים בכירים, אחיות ואחים ורוקחים — והם היום הלב והנשמה של ישראל החולה. חוץ מנציגיהם בכנסת שנדחפים לכל עניין מדיני ולא חשים שאין זה רצון שולחיהם, בשתי אמות המידה להשתלבות ראויים ערביי ישראל לטפיחה על השכם ולשירי הלל.
יש בתוכנו אמנם כאלה שסבורים שהם אינם שונים מאחיהם בשטחים ויעוטו אלינו ועלינו אם תהיה להם הזדמנות. אולי כן ואולי לא, אבל העובדה היא ש־68 שנים חלפו ולא קרה דבר כזה. מדי פעם סורח אצלם מישהו, הורג ורוצח, והם מכנים אותו "משוגע" או "פסיכי". ואצלנו? איך סיווגנו את עמי פופר, ושורפי הילד הערבי ביער ירושלים ורוצחי משפחת דוואבשה מדומא? סליחה ששאלנו.
לראש הממשלה בעבר, יצחק שמיר, מייחסים את האמירה שבזכותה כנראה ייזכר בהיסטוריה הציונית: "הים הוא אותו ים והערבים אותם ערבים". הוא טעה. השנים שחלפו מלמדות שלא רק הים השתנה, גם הערבים השתנו מאוד. מי שהשתנה כנראה פחות זה אנחנו. אנחנו נלחמים בטרור בשיטות ששימשו אותנו בשנות דור קודמות, נשארנו פחות או יותר באותו מקום מדיני, כלכלי וחברתי שהיינו בו לפני 20 שנה, ויהיו שיאמרו שמצבנו אף הורע: אנחנו טסים לשום מקום.
הרצח ביום שישי בתל־אביב מעיד בכל זאת על תמורה שחלה בהתייחסותנו לטרור: עצבינו נעשו רופפים יותר. כמעט בכל בית בישראל שאלו בארוחת השבת מדוע לא החזיקו האזרחים נשק בכיסיהם? מדוע המחבל פנה במרוצתו ימינה ולא שמאלה? איך זה שקנה פיצוחים והחזיר אותם והמוכר לא חשד בו והתנפל עליו? והיכן הוא מסתתר ומה הוא מתכנן כעת?
ברחוב הישראלי כבר מזמן, וכעת ביתר שאת, מסתכלים היטב האחד בפרצופו ובבגדיו של השני מחשש שישלוף פתאום סכין או מברג או תת־מקלע ישן שעדיין הורג. וזה בדיוק המתכון שמחפש הטרור: להשליט פחד בכל מקום, בכל זמן. פחד להיכנס לחדר המדרגות, ללכת ברחוב, לשבת בבית קפה. זו כוונתם ומטרתם של ארגוני הטרור למיניהם, ואסור לתת להם להגשים אותה. אבל מה יקרה אם יתברר שהרוצח הפעם אכן "פסיכי" ועשה את שעשה ללא קשר לגל הטרור הנוכחי? כל התיאוריות של הפרשנים המלומדים, גם שלי, יקרסו. וכמו שאמר בזמנו אלוף אהרון יריב: תצטרכו לכתוב מאמר חדש. √