מייק גרסון, פסנתרן וירטואוז, היה שם כשדיוויד בואי לקה בליבו על הבמה בגרמניה ב־2004 במה שסימן בדיעבד את סיום קריירת ההופעות שלו. "עשינו אז טור ארוך יחסית של שמונה חודשים. יכולתי לראות אותו מחזיק את הלב במהלך ההופעה אבל הוא סיים אותה כמו מקצוען ואז הזמנו אמבולנס. הוא לא אמר שום דבר מיוחד אבל היה ניכר שהוא סובל מכאבים. הוא נותח, שמו סטנט בלב והוא החל בתקופת החלמה".
ידעת שאלו ההופעות האחרונות בקריירה שלו?
"לא היה לי מושג. ידעתי שהוא צריך הפסקה אבל לא חשבתי שזהו, זה נגמר. אחרי שנה הוא התקשר ואמר, 'אולי נעשה עוד סיבוב הופעות?' עניתי לו שלפני הכל הוא חייב להרגיש מספיק טוב וחזק ושאף הופעה לא שווה את החיים שלו. נדמה לי שהוא קיבל את הצעתי. ב־2006 הצטרפתי אליו במופע שבו הוא שר את Changes עם אלישה קיז. וזהו, בדיעבד זו הייתה ההופעה האחרונה שלו".
גרסון היה שם גם כשבואי פירק את העכבישים ממאדים בהפתעה גמורה, על הבמה בלונדון 1973. "בואי פיטר על הבמה את העכבישים והחליט להשאיר רק אותי. זה נורא. אנשים היו בשוק. מצד אחד שמחתי שהוא בחר בי להמשיך איתו, מצד שני הרגשת נורא בשביל החברים. אבל חייבים להבין שבואי היה איש שכל הזמן חיפש איך לשנות את המוזיקה שלו, איך להביא צלילים חדשים. לכן הוא היה כזה גדול. אני די הרווחתי מהעניין. יצא לי להיות ביותר מחמש להקות שונות שניגנו עם בואי ולהכיר המון מוזיקאים טובים".
גרסון, בן למשפחה יהודית, התפרנס כנגן ג'אז בגריניץ' וילג' בניו־יורק כשבואי צירף אותו לסיבוב ההופעות האמריקאי של 'זיגי סטארדסט'. הוא המשיך איתו לאלבום ההמשך 'אלדין סיין' ועד 1975 ולאחר מכן בקדנציה שנייה מ־1991 עד הופעתו האחרונה של בואי ב־2006.
"אני בשוק", הוא אומר בשיחת טלפון מלוס־אנג'לס, "בכלל לא ידעתי שהוא חולה. הוא שמר על זה בסוד, רק משפחתו ידעה שיש משהו. אני כמובן מכבד את זה. זו מכה מאוד קשה עבורי. אהבתי אותו מאוד".
הייתם בקשר בשנים האחרונות?
"תמיד הקפדנו לשמור על קשר, בעיקר במיילים, מדי פעם טלפון. המייל האחרון ממנו היה לפני שלושה חודשים. אנשים יודעים שהוא היה מוזיקאי גאון, אבל מעטים מאוד יודעים עד כמה היה אדם נהדר, נעים, איש שיחה מרתק ומצחיק מאוד. זה בואי שיישאר איתי".
היית איתו גם בישראל ב־1996.
"זו הייתה הופעה שבואי זכר מאוד לטובה, הוא נהנה מאוד מהביקור אצלכם".
היה שלב שבישראל חשבו שהוא אנטישמי, בגלל ההצדעה ההיא במועל יד.
"זו כמובן טעות. בואי אף פעם לא אמר לי שום דבר שלילי על ישראל, להפך, אמר רק דברים טובים. הוא עשה אז כמובן טעות נוראית אבל זה היה בימים שהוא לא באמת חשב כמו שצריך".
היית איתו בקשר בתקופת הקשה של הסמים?
"בכלל לא, זה התחיל בדיוק אחרי שעזבתי ב־1975 ולא הייתי עד לזה. אני עצמי לא נגעתי אף פעם בדברים האלה. הייתי מודע לבעיות הסמים שלו, אבל אף פעם לא דיברנו על זה".
האלבומים האחרונים שלו לא שיחזרו את ההצלחה של ימיו הגדולים. הוא היה מאוכזב מזה?
"לא ממש. אני חושב שהם היו מעולים וגם אחרים חשבו ככה. זה עניין של עיתוי. האלבומים של בואי בסבנטיז הגיעו אחרי הביטלס ודילן, זה היה חלון הזמן המדויק כדי שהם יצליחו בצורה כזו. אני סבור שגם האחרונים ייהפכו עכשיו לקלאסיקה, אחרי שאנשים יחפרו בהם, יבחנו אותם לעומק ויבינו כמה הם טובים. בואי היה גדול בכל מה שהוא עשה".
מה תיקח איתך לספר הזיכרונות?
"הטור האמריקאי עם העכבישים. זה שוק עבורי כי הייתי עד אז נגן ג'אז ופתאום אני מנגן מול היכלים מלאים ובואי מביא את התופעה שהוא. זה היה הדבר הכי קולי בעולם אז. האיש היה גדול, פראי. אחר כך את העבודה על 'אלדין סיין', שהייתה כמו אוניברסיטה למוזיקה בשבילי. זה היה שיפט רציני של בואי, הוא עבר שם מהרבה עבודה של בס ליותר פסנתר ועבורי זה היה מאוד מרגש ונתן לי צ'אנס להראות מה אני יודע. לא הבנתי עד כמה אני שותף להיסטוריה באולפן, אבל אחרי שהאלבום היה גמור הבנתי מה יש פה. זו הייתה תחושה עוצמתית. הייתה גם הופעה מעולה כשהוא חגג 50 בהופעה במדיסון סקוור גרדן עם חברים כמו רוברט סמית' וגם דייב גרוהל. זה היה פנטסטי".
במה התבטאה הגאונות שלו?
"הוא פשוט ידע מה הכי טוב לעשות בכל דקה, בכל סיטואציה מוזיקלית. זה בלתי נתפס".
אתה חושב שאם היה בריא, היינו זוכים לעוד הופעות?
"קשה מאוד לדעת. הוא אמר לי בזמנו שהוא רוצה להיות אבא טוב לאלכסנדריה, הוא התרחק מעולם המוזיקה, ככה שאני לא בטוח עד כמה הוא היה חוזר לפעילות מלאה".
מתי נראה אותך בישראל?
"אני מאוד רוצה להגיע אליכם כדי לנגן עם אביב גפן בנשף הרוק במארס. ניגנתי איתו בעבר וזו הייתה חוויה. שמעתי שהוא חוגג 25 שנות קריירה והייתי שמח להצטרף לזה".