פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
התובעת רכשה את הקרקע שברחוב הנפח בחולון לפני 12 שנה במסגרת הליכי מימוש שנקט בנק לאומי נגד הבעלים הקודם. כעבור שבע שנים היא ביקשה למכור את השטח, אך נתקלה בהתנגדות העירייה בשל חובות ארנונה והיטלי פיתוח של כ-200 אלף שקל שלא שולמו מהתקופה של הבעלות הקודמת.
כדי להוציא את עסקת המכר אל הפועל, היא נאלצה לשלם לעירייה מכיסה ובמקביל היא הגישה תביעה נגד הכונס ובנק לאומי. היא טענה שהכונס הפר את חובותיו כמי שטיפל במכירת הנכס ובהעברת הזכויות, והבנק – כמי שמינה את הכונס לתפקידו – אחראי גם הוא למעשיו ולנזקים הגדולים שנגרמו לה בשל העיכוב בעסקת המכר והעובדה שנאלצה להוציא כסף רב מכיסה.
מנגד טען הכונס שהחוב לעירייה שייך ברובו לתובעת, שלדבריו לא העבירה לעירייה תשלומים שוטפים יותר מ-10 שנים. לשיטתו, ככל שהיה לו חוב, הוא כבר התיישן, מה גם שבהסכם המכר ביניהם כלל לא צוין שהוא חייב לשאת בתשלומי ארנונה על הנכס.
למרות טענות אלה ניסה הכונס להראות כי נשא בחוב הארנונה המלא באמצעות תדפיס ושובר לתשלום חוב ארנונה של 70,055 שקל, שלשיטתו מעידים כי שילם את מלוא החוב כבר בדצמבר 2004.
השופטת ליאת הר ציון סירבה לקבל את פרשנותו של הכונס לתדפיס העירייה, שכן מעיון במסמך ניתן להבין בבירור שהחוב – שמקורו לפני תקופת הכינוס – לא שולם.
"בחנתי את התנהגות הצדדים מהמועד שבו פנתה התובעת אל הכונס, הגשת כתב התביעה לבית המשפט ועד להגעה להסדר עם העירייה. לא מצאתי בנימוקי ההגנה מטעם הכונס כל הבהרה לשאלה מדוע לא פעל מול העירייה להמצאת אישור כפי חובתו בהתאם להסכם המכר", כתבה השופטת בפסק הדין.
עוד נקבע שהתובעת "התנדבה" לשלם לעירייה את החוב מתוך אינטרס לגיטימי להסדיר את העברת הזכויות בנכס ועל מנת שלא לסכל את העסקה, ולא מתוך אמונה שזהו חוב ששייך לה.
לפיכך, החליטה השופטת לקבל את התביעה נגד הכונס, שחויב להשיב לתובעת 198,455 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, והוצאות משפט בסך 25 אלף שקל. התביעה נגד הבנק נדחתה, והתובעת חויבה בהוצאותיו בסך 10,000 שקל.