יומן משט

ההתמודדות הקשה עם גלי האוקיינוס המטלטלים, ההפלגה המתוחה בסמוך למדינות אויב, קבלות השבת החגיגיות מתחת לפני המים, מתקני הבידור המפתיעים בשטח הצפוף והטקס המצמרר לזכר אח"י דקר, בדיוק במקום בו טבעה. מיוחד: רס"ר י', ראש צוות באח"י רהב, הצוללת החדשה של ישראל, כותב על המסע בן 27 הימים מהמספנה בגרמניה לנמל הבית בארץ, בין ים הצחוקים לגרון החנוק מהתרגשות

חמישי / 17.12.15 / יום 1

 

היום התחיל מאוד מוקדם, השכמה בשעה 4:00 בבוקר, התארגנות מהירה, לוקחים את שאריות הציוד (הרוב כבר העמסנו בימים הקודמים) ויוצאים למספנה. לאט־לאט ההכרה מחלחלת וההתרגשות עולה: היום זה קורה, חוזרים לארץ.

 

מגיעים לרציף ומתחילים את ה"הכן", קיצור של "הכן יציאה לים", תהליך שבו מכינים את הצוללת לקראת ההפלגה ובודקים את כל המערכות. עושים אותו לאט ובצורה מאוד מבוקרת כדי שלא נעשה טעויות, יש זמן.

 

לאחר ה"הכן", עלינו על מדי ייצוג לבנים. בשלב הזה באמת כולנו התרגשנו, התחושה ש"זהו, נגמרה התקופה בגרמניה" ושבקרוב נראה שוב את המשפחות, החברות והחברים, מדהימה. אחרי ארבעה חודשים שבחיינו בעיר קיל צמודים למספנה, כשכל יום ארוך סובב סביב הצוללת בשלל טיפולים ועבודות כדי שתהיה ברמה מבצעית גבוהה, התחושה עכשיו, רגע לפני ההפלגה, היא פשוט של שחרור. אנחנו מצטלמים בכל מיני זוויות עם הצוללת – על הסיפון, בגשר, ברציף עם החברים למחלקה, עם החברים לצוות – ודבר אחד דומה בכל התמונות: החיוכים הנרגשים של כולנו.

 

התחלנו את טקס הפרידה. עמדנו כולנו כגוש, כל צוות ההפלגה, על הרציף. אחרי שרשרת הנאומים, הברכות והתודות המתבקשות (והקצת מייגעות), בשירת ההמנון הרגשתי צמרמורת התרגשות – זכיתי לשיר את התקווה על אדמת גרמניה לבוש מדי צה"ל. לאורך כל ההמנון הבטתי בצוללת כדי לנסות לקלוט ולהפנים את גודל המעמד. זו הייתה תערובת של רגשות: גאווה, חשש חיובי לקראת ההפלגה, געגועים לארץ וכל אלה מהולים בשמחה. כל איש צוות הצדיע למפקד זרוע הים, ונכנסנו בזה אחר זה לצוללת. בעצם מרגע זה ועד ההגעה ארצה – כעבור 27 ימים(!) – לא ירדנו ממנה.

 

לא פלא שהתרגשתי. עד הגיוס לא היה לי שום קשר לים, ולא – זה לא בגלל שאני ירושלמי (בכלל, באופן מפתיע, הרבה מהיחידה ירושלמים). אחרי שנפלתי מקורס טיס, קיבלתי מיון לחובלים וצוללות. לא ידעתי כלום על צוללות, אולי רק מסרטים הוליוודיים. ככל שהתקדמתי בקורס למדתי שמדובר ביחידת לוחמים שעובדים עם הראש. שילוב מנצח. התמכרתי. כשחתמתי קבע ביקשתי להתקדם לצוללות החדשות, צוללות ה־AIP, המתקדמות ביותר, עם מערכת ההנעה החדשה – מערכת תאי דלק – שנותנות להן יכולות משופרות. רציתי את זה נורא, ביקשתי ואני כל כך שמח וגאה שבחרו בי.

 

האתגר הראשון: ההפלגה המאוד מונוטונית בתעלת קיל. שני נתבים (pilot) מפליגים איתנו בקטע הזה כדי להכווין אותנו בצורה בטוחה בין גדות התעלה הצרה. בשהות בגרמניה התפתחה עם הצוותים המקומיים חברות מקצועית נחמדה. גיליתי שזה נכון מה שאומרים על הייקים: היה יפה לראות כמה הם עובדים נקי ומסודר, והגרמנים מצידם גם נורא התעניינו בצורת העבודה שלנו. כשרצינו להאיץ בהם ושדברים כבר יתקתקו הם היו אומרים "ניין יאללה־יאללה, לאנגזם־לאנגזם" (לאט־לאט).

 

אז לאנגזם־לאנגזם, מתחילים להרגיש שגרת הפלגה.

 

שישי / 18.12.15 / יום 2

 

קמתי בשמונה בבוקר. הבטחתי לעצמי שאקום כל יום לארוחת בוקר, חשוב מאוד לשמור על מסגרת מסודרת בהפלגה ארוכה.

 

זה יום שישי ראשון בים. אולי זה נשמע מוזר, אבל יש אווירת יום שישי בצוללת: עשינו מסדר ניקיון גדול לקראת כניסת השבת וכולם התלבשו יפה, עם חולצה מכופתרת לבנה. עשינו קבלת שבת ב"אַפֵּר", אחד המדורים בין המרכז הטכני למרכז ידיעות קרב. פרשנו מפות להרגשה חגיגית, עשינו קידוש, שרנו זמירות של שבת, כולם השתתפו וזה היה מאחד ומיוחד.

 

הארוחה הייתה מצוינת: בקר עם ערמונים, בטטה ותפוחי אדמה ומגוון גדול של סלטים וגם קינוח מעולה. כדי למנוע צפיפות בפינת האוכל אנחנו אוכלים בשתי משמרות. רס"ר י' הטבח מאוד משקיע בנו, מגוון, משתדל ומתאמץ להפתיע אותנו כל פעם עם דברים טעימים שמזכירים את הבית. את עמדת הטבח הוא מאייש לבדו. מדובר באחד התפקידים הכי תובעניים בצוללת: כל ימי ההפלגה הוא מבשל, מכין שלוש ארוחות ביום ל־50 אנשי צוות, מפנק בין לבין בצ'ופרים מיוחדים כמו עוגות או נשנושים, וגם אחראי על תכנון האספקה, סופר כל גמבה וכל מלפפון, כך שתחזיק אותנו עד ישראל. הוא עובד לבד ומריץ את הכל, אבל אנחנו משתדלים לעזור – מקלפים תפוחי אדמה, קוצצים סלט. כלים, אגב, הוא לא עושה. זה עלינו.

 

שבת / 19.12.15 / יום 3

 

יום שבת טיפוסי, העבודה מתנהלת במשמרות של "תפיסת עמדות" כמו בשאר ימות השבוע, אבל בזמן הפנוי יש אווירה של שקט, שכל אחד מתחבר גם קצת לעצמו.

 

מצד שני, מתפתחות שיחות נפש בין אנשי הצוות. מדברים על החיים, על ההווי פה בהפלגה, על בנות הזוג ועל כל נושא שיכול לעלות כאשר יושבים הרבה זמן בחבר'ה יחד. הבידוד בצוללת מאפשר לנו באמת ליצור קשר פנים מול פנים אחד עם השני ולפתח שיחה שלא תלויה בכלום, דבר נדיר בימינו. מצחיק איך דווקא בכלי כל כך מתקדם טכנולוגית, דווקא שם, אנחנו מוצאים את האנושי.

 

הלג (נתיב תנועה מנקודה לנקודה) שאנחנו עוברים היום מאוד ארוך ככה שלא רואים התקדמות ממשית בדרך הביתה. אנחנו בדרכינו לתעלת דובר, נמצאים מרבית היום מערבית להולנד.

 

רביעי / 23.12.15 / יום 7

 

עברנו כמה ימים לא קלים. הים מאוד סוער, גלים של 6־7 מטרים עם משבי רוח חזקים. אנחנו נאבקים במזג האוויר הנוראי הזה שמטלטל את הצוללת מצד לצד, וכל גל שנשבר על הדפנות משמיע רעש עצום. ב־48 השעות האחרונות השינה נעשתה משימה קשה: הטלטולים מגיעים ל־45 מעלות והאנשים ממש מתגלגלים במיטות.

 

בסך הכל הצוות מתגבר על המצב: מנסים לשתות הרבה מים, אוכלים ארוחות יותר קלות ולפעמים גם לוקחים כדורים או משתמשים במדבקות נגד הבחילות. וכן, לפעמים כלום לא עוזר ומקיאים. אפילו שכולנו מנוסים בהפלגות, עדיין נשמרת ההפרדה: יש את ה "פְלֶטִּים" שלא משנה כמה שנים הם יפליגו הם יקיאו מכל דבר, אפילו במקלחת, ויש את ה"קילרים" ששום דבר לא מזיז להם. אבל בתנאים האלה אפילו הקילרים מושפעים. אני, תודה לאל, מצליח לאכול ולתפקד כרגיל. בינתיים משתדלים, ומצליחים יחסית, לשמור על חוש ההומור. אחרי ארוחת הצהריים, החבר'ה שוטפים את כלי האוכל ורוקדים בחרטום, כשהכלים עפים מצד לצד.

 

סדר היום שלנו מתנהל לפי משמרות. בין שמונה בבוקר לשמונה בערב יש משמרות של שלוש שעות ובכל פעם מישהו אחר "תופס" עמדה, ולכל אחד מאיתנו העמדה שלו כמובן. בלילה המשמרות מתמשכות על פני ארבע שעות. משמרות היום מכונות "א'", "ב'", "ג'" ו"משמרת כלב" פשוט כי המשמרת הרביעית נופלת בסבב כמשמרת נוספת מדי פעם.

 

אני משרת כראש צוות גילוי, ניווט וקשר בצוללת. התפקיד מכונה "עורך ראשי", וזה אומר שאני בעצם אחראי על מוצב הניווט, שבו מחלקה של 6־7 לוחמים, ואנחנו מבקרים ומתפעלים את מערכות הניווט והקשר בצוללת ומופקדים על בניית תמונת המטרות הצבאיות סביב הצוללת.

 

בין המשמרות אתה פנוי לענייניך. אנחנו קוראים ספרים, משחקים משחקי חברה (ריסק, רמי קוב וכן... גם צוללות) או רואים סרטים – אחד היתרונות בכך שאורך הצוללת החדשה 68 מטרים, ארוכה ב־10 מטרים מאחיותיה, הוא שיש יותר מרחב מחיה, ובחדר התדרוכים יש טלוויזיה גדולה שאפשר לצפות בה ביחד.

 

לפעמים שומעים מוזיקה: יש מערכת "בידורית" שמשמיעה ברמקולים בכל הצוללת שירים שאחד החבר'ה הביא על דיסק און קי (בנקיונות הולך חזק אייל גולן, ובשאר הזמן בעיקר קרן פלס). אנחנו אפילו עושים כושר – בזכות המרחב החדש גם הרווחנו חדר כושר עם הליכון, אופניים ומכשיר חתירה. כן, מצחיק, חתירה מתחת לים, אני יודע.

 

למרות גודלה של הצוללת, שטח המיטה לא השתנה. אני אישית ישן עם עוד 6 לוחמים, ואנחנו דואגים לשמור על הסדר במגורים ולומדים להסתדר יחד כך שאף אחד לא מפריע לשני. המיטה היא למעשה הפינה הפרטית שלנו. כל אחד תולה מעל הראש תמונות של המשפחה, של החברה (החברה שלי הכינה לי כרית עם תמונה של שנינו), וזה הדבר האחרון שאנחנו רואים מול העיניים לפני שנרדמים.

 

חמישי / 24.12.15 / יום 8

 

התחלנו שגרת הפלגת עומק. כל כמה שעות עולים לשַּנֵּר (להרים תורן מיוחד שמטרתו להכניס אוויר לצוללת), לשדר "אות חיים" ויורדים חזרה לעומק.

 

הייתה היום הרצאה של תא"ל עודד גור לביא. עודד היה בעברו מפקד שייטת 7, שייטת הצוללות, וגם הפליג על אח"י רהב הקודמת (צוללת מסדרת גל, לעומת אח"י רהב "שלנו", שהיא צוללת מסדרת דולפין). היום הוא כבר נמצא בהליכי שחרור לקראת הפנסיה. הוא הצטרף להפלגה שלנו כ"מפקד צל", המפקד הבכיר בשטח.

 

כחלק מפרויקט יפה בצוללת של הדרכות הדדיות, כל אחד יכול לבחור נושא שמעניין אותו ולהעביר הרצאה קצרה לצוות. עודד שעמד בראש הצוות האחראי להיערכות המדינית לאחר מבצע צוק איתן הרצה בנושא ההתמודדות מול העולם בנושא ההסברתי. ההרצאה הייתה מעולה, עודד דיבר איתנו על הכל ולא חסך בפרטים, דיבר בצורה מאוד גלויה ופתוחה והראה לנו את חשיבות הפן המשפטי במלחמות ולאחר מלחמות. הוא נתן מספר דוגמאות על פעולות שנעשו למניעת פגיעה בחפים מפשע עד רמת הסטת הטיל ממסלולו לאחר שנורה, כי גילו שיש אוכלוסייה חפה מפשע באזור. זה הדהים אותי.

 

עשינו הרצאות נוספות על דברים שמעניינים אותנו. המפקד למשל הרצה על צילום כי הוא נורא מתעניין בזה. סיפר לנו על מושגים בסיסיים בצילום ואיך מצלמים בצורה יותר מקצועית. אחרים הרצו על ה"ביטלס", על אומנויות לחימה ורופא הצוללת הרצה על גוף האדם.

 

כחלק מפעילויות הווי ובידור – שמכונים בצוללות "פלאברה" – ירדנו כל הצוות למדור טורפדו, חיברנו מקרן, הקרנו מילים לשירים ואקורדים ועשינו ערב שירה בציבור. חבר'ה שלפו גיטרות ואפילו טרומבון!

 

שישי / 25.12.15 / יום 9

 

האווירה בסך הכל מאוד טובה, תמיד יש משהו מיוחד בימי שישי. מוזר איך התחושה הזאת חודרת כל עומק צלילה, לא משנה כמה רחוקים מהבית. מרגישים שנגמר השבוע, הטבח מכין אוכל מעט שונה וישנה אווירה מיוחדת באוויר. אנחנו מקיימים מסדר ניקיון ארוך ואיכותי לקראת כניסת השבת, אנשים מתגנדרים ומתלבשים יפה. לוח מקלחות תלוי על דלת המקלחת (בצוללת המשוכללת מקלחת אחת, תאון נורא נורא קטן שהוא גם תא השירותים), ואנחנו מתקלחים בערך כל שלושה ימים כדי לחסוך במים.

 

שבת / 26.12.15 / יום 10

 

עברנו כמה "לגים" מאוד ארוכים ומיגעים שכמעט ולא רואים בהם שינוי והתקדמות ממשית. היום בפעם הראשונה התחלנו לנוע בנתוני תנועה מזרחיים, שזה אומר שבעצם מרגע זה ואילך נפליג רק מזרחה לכיוון ישראל.

 

ערכנו תחקיר מחלקה ראשון בהפלגה – סקרנו מה עברנו עד כה, העלנו לקחים ונקודות לשיפור ולשימור ובדקנו מה המרגש של כל אחד במחלקה. כחלק מהתרבות של הצוללנים, אנחנו תמיד מתחקרים, לא מסתירים ולא מטייחים. רצינו לדבר על הכל ברמה המחלקתית ולראות איך משתפרים כל הזמן. גם דאגנו להגיד מילה חיובית למוצב הניווט שתפקד מאוד יפה – החבר'ה התעלו על עצמם והתמודדו בימים הראשונים עם ניווט באזורים מאוד מסובכים עם הרבה מכשולים, שאנחנו לא רגילים אליהם בהפלגות שגרתיות.

 

שני / 28.12.15 / יום 11

 

סיימנו פרק ראשון ומאתגר – הפלגה באוקיינוס האטלנטי, שמבחינתי זה מטורף לגמרי!!! מדהים להסתכל במפה ולראות שאתה כל כך רחוק מהבית. האטלנטי "מתנהג" אחרת מהים התיכון, אזור הפעולה הרגיל שלנו. הוא הרבה יותר אגרסיבי. הזרמים באוקיינוס שונים ובגלל גודלו הגלים יכולים להתפתח על פני הרבה יותר שטח ולגבהים גדולים יותר. פגשנו גלי אוקיינוס ארוכים מאוד, גבוהים ומאוד־מאוד מטלטלים.

 

עכשיו אנחנו עוברים לפרק השני בהפלגה, שבו אנו נדרשים להפעלת הצוללת בצורה יותר חשאית ומבצעית. אנחנו נכנסים לים התיכון ועוברים קרוב למדינות שבאזור ולכן נמנעים מלעשות הרבה רעש כדי לא להיחשף. בהחלט יש מתח, בכל אופן יותר ממה שהיה עד כה בהפלגה.

 

במקביל, מתחילים לחוש קצת את עומס השגרה: שינה מקוטעת בגלל שצריך לקום בלילה לתפוס עמדה, לרדת, לחזור לישון וחוזר חלילה. איך יודעים בכלל במעמקי הים אם יום או לילה? בכל שעות היום דולקת בצוללת תאורה לבנה, כשמסתיים היום מחשיכים את הצוללת ומדליקים אורות אדומים של תאורת לילה - לפי שעון ישראל כמובן.

 

רביעי / 30.12.15 / יום 13

 

זו נקודת האמצע של ההפלגה. יום כמו כל שאר הימים, רק מרגישים יותר קרובים לסוף. יוצא לנו להפליג הפלגות רחוקות, ארוכות ומאתגרות אך לא בקנה מידה הזה. זו באמת הפלגה של פעם בשירות או פעם בדור, כשמגיעה צוללת חדשה. מבחינת התחושה בתוך הצוללת זה מרגיש אותו הדבר. מלכתחילה בנו אותה דומה לקודמותיה כדי שלצוות יהיה קל להתרגל אליה. שמעתי סיפורים מהאנשים שעשו את ההפלגה ארצה של אח"י תנין בשנה שעברה, והם הזהירו שזו הפלגה ארוכה מאוד ושהזמן לפעמים עובר לאט. לשמחתי, אני לא משתעמם לרגע. במסע כזה ההווי וההומור הם לא רק אמצעי מגבש, הם כלים לשמירה על השפיות שלנו.

 

חמישי / 31.12.15 / יום 14

 

אוטוטו סופ"ש שלישי בים. כל יום באים חבר'ה סקרנים לעמדת השו"ב (שליטה ובקרה) לראות איפה אנחנו בעולם, ליד איזה מדינה חולפים היום, מה המהירות שלנו ומה המרחק מהארץ. מתחילים לתכנן מה נעשה כשנגיע. חלק חייבים חומוס, אחרים מתים לבירה ויש את אלה שצריכים שינה טובה. ללא ספק כולנו כבר מתגעגעים.

 

הלילה נחגוג, מסכמים את שנת 2015 ופותחים את שנת 2016 בדרך כל כך לא שגרתית לאזרחים אבל מאוד שגרתית לנו, בפעילות מבצעית.

 

החבר'ה שאחראים על הפלאברה הפיקו ערב מושקע ומצחיק רצח! זה היה טקס "אנשי השנה" – הם בחרו "צוללן השנה", מצ'פר השנה וכו', והכינו מדליות לזוכים. בתואר "מנפיצן השנה" (כינוי בצוללות למי שמפיץ ידיעות לא בהכרח נכונות) זכה זה שהפיץ את השמועה שבגלל שראש הממשלה לא יכול להשתתף בטקס ההגעה שלנו, קיבלנו מברק שדוחים את הכניסה לנמל ביום. כל כך לקחנו ללב שאיימנו לקפוץ לים ולשחות לחוף ורק לא להישאר עוד יום בצוללת. מישהו אפילו זכה ב"אשת השנה". בצוות הצוללת אין נשים אבל בשביל הפלאברה כמה מהחבר'ה התחפשו והתמודדו על התואר. ולא, בחצות לא התנשקנו.

 

ראשון / 3.1.16 / יום 18

 

אתמול המפקד ועודד החליטו להכין לצוות ארוחת ערב מיוחדת בסגנון ישראלי שחסר מאוד לכולנו. המפקד הכין בצק ואפה פיתות שהיו רכות וטעימות. הם גם הכינו חומוס ביתי אסלי עם גרגרים ושמן זית וכולנו עברנו בחרטום ולא יכולנו לעמוד בפיתוי. ניגבנו חומוס עד שהתפוצצנו. היה ממש כיף פתאום להרגיש קצת טעם ביתי ומוכר.

 

בצוללת אין דיסטאנס כמו שרגילים אליו בצבא. אמנם קוראים למפקד "המפקד" אבל הוא בן אדם כמונו וחווים אותו בהפלגה שעות על־גבי שעות, יום־יום ולכן החוויה וההרגשה היא שונה. בלי קשר, מה שמייחד צוללת זה שכולם יודעים את מקומם ואת עבודתם. זאת הסיבה שאנחנו יכולים להתנהל בהפלגה על בגדים אזרחיים. מהמפקד עד אחרון החיילים, חווים את אותם קשיים וחוויות, ובאופן טבעי משתחררים אפילו עוד יותר בהפלגה כזו ארוכה.

 

שני / 4.1.16 / יום 19

 

הימים הולכים ונגמרים. השגרה היומיומית מעבירה את הזמן מהר מאוד, חלק לומדים למבחני הסמכה לעמדה הבאה בצוללת, חלק ישנים, חלק "קופצים לשקם".

 

לפני ההפלגה אחד הלוחמים מוגדר "אחראי שקם" והוא קונה מבעוד מועד שוקולדים, חטיפים ופחיות שתייה. לפני היציאה לדרך כל איש צוות נותן ל"אחראי שקם" כמה כסף שהוא רוצה, וזה בעצם הסכום שאותו בנאדם "טען" בשקם לצריכתו האישית. במהלך ההפלגה כל אחד רושם מה הוא צרך עד שהמכסה נגמרת.

 

מהיום בעצם נכנסים לשבוע האחרון של ההפלגה. במפות כבר ניתן להבחין בארץ, אמנם בסקאלה מאוד רחוקה אך במרחק שהוא כבר "בר השגה".

 

שישי / 8.1.16 / יום 23

 

ממש קשה להאמין שהגענו לשישי האחרון שלנו בהפלגה. אני זוכר שבתחילת הדרך הסתכלתי על כל היומן ואמרתי לעצמי "איך בא לי שיגיע כבר ה־8 בינואר" והנה הוא כבר פה.

 

המפקד עשה לי שיחה אישית כחלק משיחות אישיות שהוא עורך עם כל חברי הצוות. הייתה שיחה נורא כייפית ופתוחה. הבעתי בפניו את דעתי על ההפלגה עד כה, מה לדעתי טוב יותר וטוב פחות. הפחות טוב - הגעגוע שבוער בך. ויותר טוב - התמודדות הצוות עם מצב הים וההווי שדאגנו להקפיד עליו כדי שיהיו אנרגיות חיוביות. זה הרגיש טוב קצת להשתחרר ולספר את מה שיושב על הלב.

 

דיברנו גם על אור, החברה שלי. למפקד ולאור יש קשר מיוחד, היא מרגישה בנוח לפנות אליו ולסמס לו (כשאנחנו בנמל) ומצד שני הוא מרגיש מספיק פתוח איתה כדי לענות לה ולהזדהות עם רגשותיה. הניתוק הזה של החודש קשה לשנינו, בלי שיחות טלפון, בלי אפילו אסמס קטן. ברור לי כמה זה לא פשוט להיות בת זוג של צוללן ואני מעריך אותה מאוד. אור, אני מצדיע לך.

 

שבת / 9.1.16 / יום 24

 

סיימנו היום תקופה של fuel cell) FC) – טכנולוגיה חדשה בצוללת, שמאפשרת שהייה ארוכה יותר בעומק. אחרי שהיינו בעומק ברציפות סופסוף עלינו לשנר ולטהר קצת את האוויר שאנחנו נושמים כבר כמה ימים. ההתרגשות מתחילה לחלחל גם לחסינים שבינינו. נראה שגם הים מתרגש משובנו כי הוא ממש עלה ואנחנו חווים בימים האחרונים גלים של 6־8 מטרים.

 

מתחילים כבר לסדר את הדברים ולחשוב איפה "תקענו" את כל החפצים האישיים שלנו לקראת ההוצאה שלהם ביום שלישי. החבר'ה עושים כביסה למדי הייצוג הלבנים בזמן שאחרים מחברים את הסיכות והסמלים. כדי לחסוך במים כיבסנו את המדים הלבנים של כולנו ביחד. אני התנדבתי וגיהצתי לכמעט 20 לוחמים את המדים. בהתחלה אף אחד לא חשב על לכבס, לגהץ ולתלות את המדים הלבנים כי זה היה נראה כל־כך רחוק.

 

ראשון / 10.1.16 / יום 25

 

מוקדם בבוקר עלינו לשטח בדיוק בנקודה שבה טבעה הדקר. אני ועוד כמה חבר'ה, יחד עם עודד גור לביא והמש"ט היינו חלק מהכוח הטקסי. עלינו על לבן, ירדנו לסיפון הקדמי וערכנו טקס אזכרה מאוד משמעותי לכולנו. נכחתי מספר פעמים בטקס בהר הרצל, גם כצופה וגם כנציג היחידה, ואין ספק שהטקס בלב הים, בדיוק במקום טביעתה של הדקר, ובתזמון מושלם של אותו תאריך עברי – היה מרגש בכמה רמות. הנחנו זרים בים, קראנו ברכה מספר תהילים ונישאו נאומים.

 

עמדתי על הסיפון לבוש מדים של זרוע הים, מיישיר מבט לעבר האופק בשעת זריחה, מלא בגאווה שנפלה בחלקי הזכות המטורפת הזאת להתייחד עם הגיבורים שנפלו בדרכם ארצה. לאחר הטקס ירדנו לצוללת וצללנו לעומק צלילה מרבי. בעצם, היינו הכי קרובים שאפשר לאחינו במעמקים.

 

התרכזנו כולנו במרכז ידיעות קרב, המפקד נשא דברים על גודל המעמד ועל ההיסטוריה של שייטת 7, לאחר מכן ניתן זמן לכל אחד לדבר על מה שהוא רוצה. אנשים העלו דברים מבפנים. למשל הרופא שיצא איתנו להפלגה דיבר על המקביל שלו, שהיה רופא באח"י דקר. הוא סיפר שקרא עליו ושמצא הרבה קווי דמיון ביניהם ושזה מאוד ריגש אותו. יש משהו מאוד עמוק, תרתי משמע, להזכיר ולזכור את חללי הדקר בים – בעומק. לעבור בדיוק איפה שעבר אותו הצוות, ובשונה מאיתנו לא המשיך הלאה לארץ, לדעת כמה שהם היו קרובים־אבל־רחוקים.

 

שלישי / 12.1.16 / יום 27

 

בסביבות 4־5 לפנות בוקר נכנסנו למים הריבוניים של מדינת ישראל. המפקד הפציר בכל אנשי הצוות ללכת לישון כי מחר יהיה יום ארוך וקשה. אבל מרוב התרגשות, אף אחד לא הצליח לישון. נשארנו ערים, סידרנו הכל על המיטות, התקלחנו, התגלחנו והסתדרנו.

 

פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים, כלים ישראליים "עולים מולנו" בקשר בשפה העברית. עד עכשיו שמענו ודיווחנו רק באנגלית ובשפות נוספות. כל הכלים מסביבנו הריעו לנו והתקרבו כדי לראות אותנו.

 

התחושה בכניסה לנמל אדירה. הכל קורה בו־זמנית. אתה נחשף לעולם החיצון אחרי חודש שכמעט לא ראית אור יום, נושם אוויר צח, כל הקהל מריע ומוחא כפיים, יחד עם צמרת המדינה. לאחר מכן, בפגישה עם המשפחות ובנות הזוג זה הרגיש כמו חלום, לא נתפס. אתה מרגיש מרחף ולא מחובר לקרקע. להיות בצוות שמשתתף במסע הזה מתחילתו ועד סופו, לקחת חלק פעיל בדבר האדיר הזה, זו זכות וכבוד. זה להירשם בדפי ההיסטוריה. מבחינתי, אנחנו בני מזל.

 

מילון מונחים:

 

לֵג – נתיב תנועה מנקודה לנקודה.

 

לְשַנֵר – להרים תורן מיוחד שמטרתו להכניס אוויר לצוללת.

 

פָּלָאבְרָה – הווי ואווירה שמחה.

 

פְלֵטִים – אנשי חיל הים שמקיאים מכל דבר.

 

קִילֵרִים – אלה ששום טלטלה לא גורמת להם למחלת ים.

 

מִשְׁמֶרֶת כֶּלֶב – המשמרת הרביעית במהלך היום, משמרת נוספת שנופלת על אנשי הצוות לפי סבב.

 

מַנְפִיצָן – "רס"ן שמועתי" של הצוללות, מי שמפיץ ידיעות לא בהכרח נכונות. 

 

רס"ר י', בן 42, הוא ראש צוות גנ"ק (גילוי, ניווט וקשר) באח"י רהב