כפרה עליה

היא התגלתה בגיל 14 עם תפקיד הילדה בסרט "כפרה". עכשיו סירשה רונאן (איזה מין שם זה? תקראו!) מככבת בסרט המדובר "ברוקלין" וגם עושה היסטוריה קטנה, עם מועמדות שנייה לאוסקר בגיל 21

השחקנית האירית סירשה רונאן רק בת 21, וכבר הספיקה לצבור בגילה הפעוט שתי מועמדויות לאוסקר. הפעם הראשונה הייתה ב־2008, כשרונאן הייתה בת 14 ושיחקה בסרט "כפרה". השנה היא מועמדת על הופעתה ב"ברוקלין", מול שורת שחקניות מבוגרות ומנוסות ממנה. רונאן אולי תצא מהטקס שייערך בסוף החודש בהוליווד בידיים ריקות, אבל התפקיד שלה ב"ברוקלין" והמועמדות לאוסקר הקפיצו את מעמדה בבירת הסרטים, וחשפו אותה לקהל בינלאומי רחב.

 

"מזהים אותי עכשיו יותר", היא מתוודה. "בכל סרט שאני עושה יש לי צבע שיער אחר, אז אנשים לא תמיד בטוחה מי אני. הם פונים אליי ואומרים: 'את הבחורה שהיית בסרט עם הבחור ההוא וההוא?'"

 

"ברוקלין" שמגיע היום לבתי הקולנוע בישראל, מועמד לאוסקר גם בקטגוריית הסרט והתסריט המעובד הטובים ביותר. זהו עיבוד לרב־המכר של קולם טובין ורונאן מגלמת את אייליש, צעירה אירית המהגרת לארה"ב בשנות ה־50, בתקווה לעתיד טוב יותר. היא עובדת כזבנית בחנות כלבו ומתאהבת בשרברב ממוצא איטלקי. בשורה מהבית מחזירה אותה לעיר הולדתה, והיא מוצאת את עצמה נקרעת ומתחבטת.

 

רונאן מעידה שהתסריט של "ברוקלין" מאוד נגע בה. "הוא על ההיסטוריה שלי ועל אבותיי, ובעבודה על התפקיד נעזרתי בסיפורים ששמעתי מהסבתות שלי על החיים בשנות ה־50. זאת פעם ראשונה שאני מגלמת בסרט בחורה אירית. חשוב לי לחזור לאירלנד כמה שיותר, ולעבוד עם יוצרי קולנוע ושחקנים מקומיים, שאת חלקם אני מכירה. אין הרבה עבודה לשחקנים באירלנד, וכאשר מגיע הפרויקט הנכון כמו 'ברוקלין', אז אני קופצת על ההזדמנות".

 

אחת הסיבות שגרמו לרונאן להתחבר אישית לסיפור, היא העובדה שאייליש מאבדת למעשה את הבית שלה. "הסיפור הזה נוגע בכל מי שאיבד את הבית שלו ועבר לגור במקום אחר. בזמן שצילמנו את הסרט, בדיוק עברתי לחיות בלונדון, ויכולתי להזדהות עם התחושות של אייליש. גם אני חשתי געגועים לאנשים ולאוכל של אמא. התגובות הרגשיות שאני מקבלת מצופים מכל העולם פשוט מדהימות — אמהות שהבנות שלהן עברו לחיות באמריקה, מספרות לי מה הן חוות. צעירות שעקרו ליבשת אחרת, מספרות לי מה הן מרגישות כשהן חוזרות לבקר בבית שלהן.

 

"האמת, גם לי נשבר הלב כשחזרתי לאירלנד אחרי שעזבתי אותה, והרגשתי שהבית הוא כבר אינו אותו הבית. הגעתי למסקנה, שזה כבר לא יהיה יותר מה שהיה. תחושת האובדן היא מאוד חזקה ואמיתית. לכן העבודה על 'ברוקלין' הייתה תרפויטית מבחינתי. אף פעם לא שיחקתי בסרט שבו הסיפור השתלט עליי לגמרי".

 

שמה הפרטי של רונאן מסבך אותה לא אחת ויוצר קוריוזים מצחיקים. "קוראים לי סירשה. פירוש המילה הוא חירות. מחוץ לאירלנד, בעיקר באמריקה מתקשים לבטא את שמי ומעוותים אותו. קוראים לי סוורסה או סורסי או סוארז. למי שלא מדבר גאלית, קשה לבטא את שמי נכון".

 

רונאן, בת לאב שחקן, החלה לשחק בגיל תשע. "הוריי היו תמיד מאוד מעורבים בקריירה שלי וסייעו לי עם בחירת תסריטים. עד היום הם מתלווים אליי ומסייעים. וזה דבר נהדר".

 

מאז הפריצה והמועמדות לאוסקר של "כפרה", רונאן עבדה עם במאים מובילים כמו פיטר ג'קסון ("מבט מגן עדן"), פיטר וויר ("הדרך חזרה"), ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט") ואפילו עם ריאן גוסלינג, בסרט הביכורים שלו כבמאי – "נהר אבוד" השנוי במחלוקת. "זאת הייתה חוויה נפלאה ומדהימה, לעבוד עם ריאן. הוא בחור מאוד רגיש ואמיץ. לריאן חשוב מאוד הסטייל, והוא יצר סגנון קולי ואפל".

 

בימים אלה רונאן חיה בניו־יורק, מאחר שהיא משחקת החל מהחודש על במות ברודוויי ב"צייד המכשפות", מחזהו המפורסם של ארתור מילר.

 

לא מעט שחקנים ושחקניות שהחלו כמוך קריירה בגיל צעיר, נהנים למרוד ולהתפרע. איך את עושה רושם שאת נמנעת מפרובוקציות ומעללים?

 

"זה בחלט עוזר שרק אחד מההורים שלך הוא שחקן. טוב שבבית יש מישהי נורמלית כמו אמא שלי, שעוזרת להישאר עם רגליים על הקרקע. התופעה שעליה אתה מדבר מראה שאולי מופעל הרבה לחץ על השחקנים והזמרים האלה. ישנם מוסדות שמעודדים צעירים בשואו־ביזנס להיות חייכנים, חמודים, זוהרים ולעטות תדמית ורדרדה, אבל זה לא אמיתי, וילדים במציאות הם לא כאלה, והפער בין המציאות לתדמית יוצר בעיות. אני מעדיפה למשל מוזיקאים שבאים מרקע נורמלי, והם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמם כצעירים פרועים ומוקצנים".