מה ישראלי בעיניך?

רגע לפני ששוק הפשפשים ביפו הופך סופית למתחם בילויים ושופינג, חזרנו אל החנויות והאוצרות שהיו פה קודם • סיור עם איש הנוסטלגיה גיל פנטו, שבנה מהשיטוטים שלו מוזיאון ביתי לחפצים ישראליים מפעם

קופסת סוכריות חלודה וישנה עם האותיות צ־ד קראה לו להרים אותה מבין החפצים הישנים שהיו זרוקים בעומק אחת החנויות בשוק הפשפשים ביפו – וכך הכל התחיל. לפעמים כנראה זה כל מה שצריך כדי להתאהב – וגיל פנטו, שהיה עד אז צייד ראשים עבור חברות היי־טק ואיתר וגייס מנהלים בכירים, שינה בגלל קופסת פח אחת את חייו מהקצה אל הקצה.

 

הוא תמיד אהב כלי מטבח ישנים, אבל את היום שבו פגש בקופסת הפח – שזרקה אותו אל זיכרון ילדות בבית סבתו בקיבוץ חולדה, שבארון המטבח שלה נחה קופסה דומה – הוא לא שוכח. "משהו בפח, בעברית הישנה ובגרפיקה משך אותי. זו התמימות, הפשטות והשפה של פעם שגרמו לי להתאהב בנוסטלגיה הישראלית", אומר פנטו, שבעקבות אותו מפגש החל לאסוף חפצים מארץ ישראל של פעם. האוסף העצום שלו – שכולל קופסאות, שלטים, חפצים, כלי מטבח, רהיטים ומשחקים – הוא בעצם סיפורה של תוצרת הארץ טרם הקמת המדינה ועד שנות ה־70. אוסף שכולו זיכרונות של כל מי שגדל בישראל של פעם.

 

כבר 20 שנה שפנטו פותח את הבקרים שלו ברחבה בשוק הפשפשים, לשם מגיעה "הסחורה הטרייה". כדי להיות קרוב לשוק, הוא עבר להתגורר ביפו בבית ערבי בן מאה שנה, ובשנת 2012 פתח בו את Made in Eretz Israel – מוזיאון פרטי לנוסטלגיה מקומית ומקדש לתעשייה הישראלית של פעם.

 

המוזיאון הפך לעיקר חייו והוא מארח בביתו אירועים קטנים, נותן הרצאות על המטבח של פעם ועושה סיורים בשוק הפשפשים למקומות שהוא אוהב, ושבהם הוא מוצא את הפריטים שמרכיבים את האוסף הנפלא שיצר.

 

שוק הפשפשים הפך למקום חם בשנים האחרונות. מלונות בוטיק נפתחו לצידו, מסעדות וברים טרנדיים נאבקים על כל פיסה פנויה בו, וקבלנים שמריחים פוטנציאל לעשות קופה זוממים על הבתים הישנים וכבר מוסיפים קומות למבנים הקיימים. בין לבין מנסים גם הסוחרים הוותיקים, אלה שבגללם הגיעו כולם לסמטאות הקטנות, להמשיך לשרוד – למרות שזה הופך קשה מיום ליום.

 

יצאנו לסיור בשוק עם גיל פנטו, שכואב את כאבם של הסוחרים הוותיקים. "לאט־לאט נעלמים בעלי המלאכה והסוחרים של פעם, והשוק הולך ומאבד מהצביון שלו. הערך הכלכלי מאוד עלה, והסוחרים לא מסוגלים לשלם את השכירויות ונעלמים. גם חפצים מתחילת ימי המדינה כבר קשה יותר למצוא. הדברים השווים באמת יכולים להגיע מבני 85 ומעלה שעדיין גרים בדירות המקוריות שלהם, וזה עולם הולך ונעלם. היום עד שמגיעה דירה שווה לשוק – דירה אותנטית של אדם מבוגר שהלך לעולמו ושמר את החפצים שלו, זה כבר פעם בהרבה זמן. לפני 20 שנה, כשהיה המון חומר, לא היו כל כך הרבה אנשים שזה עניין אותם. היום כמעט אין חומרים אבל יש הרבה יותר אספנים ואנשים שמחפשים את הדברים האלו. גם למשפחות יש היום הרבה יותר מודעות, ולפני שבני המשפחה של הקשיש שנפטר קוראים למפני הדירות – הם אוספים את הפריטים הטובים. הסוחרים בשוק הבינו את זה, והמחירים עלו מאוד, וזו הפכה להיות משימה קשה מאוד למצוא דברים", הוא אומר.

 

מאורת הקסמים של זיוה

רבי נחמן 5

 

שוק הפשפשים הוא מגרש המשחקים של פנטו, והוא מוביל אותנו בין בעלי החנויות המיוחדות שעדיין מגיעה אליהן סחורה תקופתית. אחת מהם היא זיוה, שלה "מאורת קסמים" שבה היא מחזיקה בגדים משנות ה־40 ושנות ה־50 ועד שנות ה־80. בכוך אפל עמוס בפריטים אפשר למצוא שמלות צבעוניות מהסיקסטיז, ז'קטים שלבשו גברות העיר בשנות ה־50, ופריטים נדירים של גוטקס מהתקופה שתמי בן עמי עוד כיכבה על שערי המגזינים.

 

"גרתי בלונדון והתעסקתי באופנה ובגדים, אבל זה לא עניין אותי וגיליתי שאני הולכת לשווקים ואוהבת את זה בטירוף. מצאתי את עצמי אוספת בגדים ישנים שמצאתי, וכשחזרתי לארץ הבאתי המון דברים והחלטתי לעשות משהו שאני אוהבת. פתחתי את המקום שלי בשוק, שאז רק התחיל להתעורר ולפרוח".

 

את הבגדים משיגה זיוה מדירות שמפונות. "יכולים להגיד לי שאישה נפטרה וקוראים לי לבוא. אני הולכת ומחפשת את הדברים שאני אוהבת. אני קודם חוקרת איפה האישה הייתה קונה, איזה סוג של אדם היא הייתה ומה המידות שלה, ואם אני מבינה שיש סטייל, אני הולכת ופותחת את הארון. אם יש 2־3 פריטים שמרגשים אותי, אני מתמקחת על כל הארון, כדי שלא יידעו מה מהפריטים אני באמת רוצה. כל זה מתחיל להיות קשה מאוד, כי הדור הזה הולך ונעלם. היום רוב היד השנייה זה משנות ה־90, ואליי זה פחות מדבר", היא אומרת.

 

אם אתם מגיעים אל זיוה, כדאי שתראו לה שאתם מתרגשים, כי היא לא מוכרת לכל אחד. "אני צריכה לראות בעיניים של הלקוחות שיש להם את החיידק הזה. מי שאין לו את זה אני פשוט לא מוכרת. אני אומרת שסגור. אני מחפשת את ההתרגשות, ואם מישהו מתרגש כשהוא מגיע, זה מה שעושה לי את זה".

 

בין שאר הדברים מצאנו שם גם בגד תחתון ויקטוריאני בין מאה שנה, לצד ז'קט צהוב משנות ה־20 ופריטים נדירים משנות ה־70.

 

 

 

 

החנות של בוב

עולי ציון 13 

 

מי שמרגיש היטב את המחסור בסחורה הם סוחרי הרהיטים בשוק. בוב לוי, בן 73, עובד בשוק כבר 40 שנה. הוא התחיל בכלל בנעליים. היה מביא חלקים מאיטליה, תופר, מדביק ומוכר באזור שאוכלס על ידי סנדלריות קטנות ובתי מלאכה לנעליים. אבל לפני 30 שנה זה נגמר. "הכל היה שומם, ואפילו מדרכה לא הייתה. חיפשתי משהו שלא מצריך השקעה ויכול להתאים לאזור, אז נכנסתי לתחום הריהוט הישן", הוא מספר.

 

בשנותיו הראשונות היה השוק מוצף בסחורה. מפני הדירות היו מגיעים מדי יום עם מזנונים, כורסאות, ארונות וחפצים, אבל באותן שנים הביקוש לא היה גבוה – והמחירים היו נמוכים. מאז השתנה המצב, הביקוש אדיר אבל סחורה כמעט אין. בכל זאת, בביקור קצר בחנות שלו אפשר למצוא אוצרות לא מעטים. כורסאות ושולחנות משנות ה־50, מכשירי רדיו עתיקים, מנורות מתחילת המאה הקודמת ושידות שהיו יכולות לשמח כל חובב וינטג'.

 

בוב עצמו כבר לא כל כך אופטימי: "אנחנו נימחק כולנו בסוף, כי זה לא כלכלי להחזיק את זה. אין הכנסות, ומציעים לי לפנות כי רוצים לפתוח מסעדות ובתי קפה, אבל אני לא רוצה כי אני אוהב את הרהיטים ומנסה להחזיק מעמד בינתיים. המקום נהיה מבוקש ומחירי השכירות עלו, אבל כל העניין פה הוא החנויות שלנו, החנויות הישנות שאפשר היה למצוא בהן מציאות, אבל מה שקורה הוא שהחדשים נכנסים והחנויות, שנתנו את האופי לשוק, נעלמות".

  

הפינה של ניסים

רבי פנחס 16

   

ניסים איבגי (56) גדל בשוק. כשהיה ילד הוא הסתובב בין הסמטאות וראה את הסוחרים קונים ומוכרים, ומשהו מזה נדבק בו. כשגדל עזב לצרפת, אבל כנראה שקשה להוציא מהאדם את חיידק השוק – וגם שם מצא עצמו מסתובב בין חנויות למשכון וחנויות יד שנייה. כשחזר לארץ לפני 15 שנה, החליט להפסיק לשקר לעצמו ולעשות את הדבר שהוא באמת אוהב. הוא מצא מקום קטן בשוק והקיף את עצמו בריהוט, חפצים, תמונות ובגדים יד שנייה. "חיפשתי מקום פה כי הנשמה שלי היא פה בשוק, אבל השוק הולך ונעלם כי השכירות עולה ואנשים שעובדים ביד שנייה לא יכולים לעמוד בזה", אומר גם הוא.

 

ניסים ממשיך להתרגש כשמגיעה סחורה ישנה ואותנטית. "הפריטים הישנים משדרים משהו, יש בהם רגש. אם מחזיקים אופניים ישנים בכידון, מרגישים את הנשמה שלהם. היום גם אם תקנה אופניים חדשים ב־30 אלף שקל לא תרגיש כלום. אין נשמה. המוצרים של פעם יכלו להחזיק 50־60 שנה. היום מוצרים מחזיקים שנתיים־שלוש".

 

מה ישמח אותו למצוא? "דברים ישנים של ארץ ישראל, שמישהו יכול לקנות ולמחזר וליהנות מהם שוב. אני אוהב את זה, וגם אם אהיה מחוסר עבודה אמשיך, כי זו אהבה".

 

מה יהיה פה עוד כמה שנים?

 

"מעליי כבר מתחילים לבנות עוד כמה קומות למגורים. מציעים לי להשכיר את החנות, אבל מה אני אעשה עם עצמי? ובגיל שלי אף אחד כבר לא יקבל אותי לעבודה, אז אני בינתיים פה".

 

 

 

 

הבלגן של קדוש

עולי ציון 7 

 

אחד הוותיקים בשוק הוא יוסף קדוש. יותר מ־30 שנה הוא כאן, באותו מקום, משקיף על השוק ורואה אותו משתנה. הוא כבר בן 72 ועדיין מתרגש כשהוא מוצא משהו שהוא אוהב, כמו זכוכית גאלה שייצר האומן הצרפתי אמיל גאלה בתחילת המאה הקודמת, ושווייה כ־10,000 שקל.

 

את החנות הוא לא מסדר, בעיקר כי הוא לא רוצה שייכנסו: בגלל הבלגן גם הוא לא ממש יודע מה מסתתר בין מאות החפצים שנערמו עם השנים. לא פעם הוא מצא אוצרות כמו חשבונייה וקלמר עם הצבעים והעפרונות בפנים, ששימשו את אחד הילדים בתל־אביב של שנות ה־50. את הדברים שהוא מוכר הוא מוציא לשולחנות בחזית החנות – חפצים קטנים, מנורות, מסמכים, כרזות מתחילת ימי המדינה ועוד לפני.

 

בניגוד לרבים מהסוחרים, יוסף אוהב את מה שנהיה מהשוק. "פעם זה היה רק פשפשים, והיום זה גלריות ובתי קפה. יש עניין, אנשים מגיעים, וזה נהיה יפה", הוא אומר.

 

 

 

הסדנה של מושיקו

רבי יוחנן 6

 

למושיקו נהון הייתה חברת הובלות, וכשנגמר לו הכוח הוא מצא סדנה קטנה והתחיל לשפץ ולשחזר בה פנסים עתיקים מאוניות וכלי ים, וליצור מהם משהו חדש. "זו התרפיה שלי", הוא אומר. "אני נוסע לחו"ל ומחפש דברים, נותן להם את האינטרפטרציה שלי. אני מוכר בעיקר למעצבים ולאדריכלים שמחפשים משהו מיוחד".

 

מושיקו לא יודע איך זה יוצא לו ומאיפה מגיעה ההשראה להפוך, למשל, פנס דייגים לגוף תאורה שיכול בקלות לפאר דירה מעוצבת בתל־אביב. "אולי זה מה שנקרא כישרון. אני לומד לבד לעבוד, מתעניין ומחפש חומרים ומשנה טקסטורה. אבא שלי היה חובב בעלי כנף, והייתי עוזר לו לבנות את הכלובים. אולי שם זה התחיל".

 

 

 

החפצים של רפי

עולי ציון 20

 

את הסיור הקצר בשוק אנחנו מסיימים אצל רפי הושמנד (37) בחנות “תקופה, חפצים מתעוררים לחיים”, שאבא שלו התחיל באותו מקום עם בית מלאכה לציפוי מתכות, אבל אחרי שהמקום נשרף, והאב כבר החל לחוש בשינוי שמתחיל לעבור על השוק, הוא החליט לזרום עם השינוי ועבר למסחר בחפצים, כלים ורהיטים. רפי הבן גדל לתוך העסק, והיום הוא מחדש ומשפץ מקררים ישנים ומחזיר אותם לחיים.

 

"למדתי הנדסת מכונות, ואני אוהב להתעסק עם מכשירים. אם משהו לא עובד, אני חייב לנסות להפעיל אותו, וגם מצליח. אני גם אוהב את המוצרים הישנים כמו המקררים שהיו פה פעם, ואני מחדש אותם ומביא אותם למצב מכני כמו חדש. בצורה שלהם, בדרך שבה הם בנויים, בכל נגיעה ובכל חיבור – מרגישים את האיכות שלהם. זה רהיט, זה לא סתם מקרר, ואפשר לשים אותו בסלון – לאו דווקא במטבח".

 

המחירים, אגב, נעים סביב 5,000 שקל אחרי שיפוץ, ויש ביקוש. "המוצרים האלה ממסים אותי, אבל אני לא נקשר. כשאנשים נכנסים אני כבר יודע מי יאהב ויטפח אותם, ולכן אני נפרד מהם בשמחה".

 

גיל מסתובב בין החנויות כמו אב גאה, מציג אותן לפנינו בהתרגשות, ויש תחושה שאת הסיורים הוא עושה בכלל בשבילו. כאילו האורחים שהוא מוביל בסמטאות הם רק תירוץ להמשיך לחפש את הזיכרונות מישראל של פעם.

 

 

assi-h@yedioth.co.il