השאלה היומית: האם אתם מסכימים עם דבריו של המפכ"ל?

קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?

אמר את האמת | סמדר שיר

שום כלל וחוק לא קיימים בעולם השכול. כל אדם רשאי לעכל אותו ולהתמודד איתו בדרכו, מזווית הראייה שלו, בהתאם לסיבולת של חדרי הלב שלו, ואל לנו למתוח ביקורת או לשפוט. לפעמים עדיף לשתוק, מפני שדי באות אחת, מיותרת או שלא במקומה, כדי לפתוח את הפצע העמוק.

 

אבל כיוון שרזי ברקאי, אח שכול, אמר את מה שאמר, וכיוון שדבריו פגעו במשפחות שיקיריהן לא חזרו מהמלחמה, אני מצדיעה למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך שהבהיר, בטון נחוש ובמילים חדות: "יש הבדל בין השכול שלנו לשכול שלהם. בעוד אנו בחרנו לקדש את החיים ולתת להם משמעות, אויבינו בחרו לקדש את המוות". זו האמת לאמיתה. כל אמא ישראלית מגדלת את ילדיה לאהבה ויותר מדי אמהות מהצד השני מרדימות את עולליהן בשירי ערש על נקמה. אני רוצה להאמין שגם אמא פלסטינית מבכה את פרי בטנה, אבל חגיגות השמחה שמתפרצות בעקבות טבח רב־קורבנות מגדילות את הפער האנושי שביני לבינה.

 

עוד אמר אלשיך, "המסר הסמוי שלהם הוא שאין שום חשיבות לחיים וכי בלחיצת כפתור או שליפת סכין אפשר לעבור לעולם טוב יותר", ודבריו מקבלים משנה תוקף באינתיפאדה הנוכחית. אם בעבר שאהידים יצאו לעמל יום במטרה לשחרר את פלסטין, כיום הם לא נאחזים בערך או בסיבה. נערה שרבה עם אמא שלה או שבן זוגה שם לה ברז לוקחת סכין ומחליטה להפוך לגיבורה. איך בכלל אפשר להשוות בין זילות החיים ואכזריות לשמה לבין חייל ששומר על הבית ומגן על המדינה?

 

כשאצבעותיי רועדות על המקלדת אני אוזרת אומץ להוסיף: הלוואי שאתבדה. הלוואי שנתחיל לשמוע את קולותיהן של האמהות הפלסטיניות שמגדלות את ילדיהן לחיים בדו־קיום ובכבוד הדדי בארץ הזאת שרגביה רוו כל כך הרבה דם. שלנו ושלהם.

 

לכאב שפה משותפת | נחמה דואק

כמה יהירה אמירתו של המפכ"ל, רוני אלשיך, שיש הבדל בין השכול של היהודים לזה של הפלסטינים. כמה התנשאות טמונה במשפט הזה. אנחנו מקדשים את החיים והם את המוות. אנחנו בני אור והם בני חושך.

 

ובכן, גם אצלנו וגם אצלם יש אנשים שמקדשים את החיים וכאלה שמקדשים את המוות. צודקים אלה האומרים, שהתופעה בצד הפלסטיני רווחת יותר. גם נכון שהזעזוע שמובע בחברה הישראלית־יהודית על רצח פלסטינים רק בשל היותם פלסטינים, אותנטי ומטלטל. לעומת זאת, צעיר או צעירה שהורגים יהודים מכונים שאהידים והמעשים שלהם מועלים על נס. הגינוי, לא אחת, רפה מדי. יש כנראה אמת בכך שההסתה הפלסטינית עלולה להיות הטריגר שמובילה צעירים לפגוע ביהודים רק משום היותם יהודים. אבל, אחרי שהסכמנו על הנקודה הזאת, חייבים למתוח קו עבה ולומר — אמא שמאבדת את בנה, אב ששכל את בנו, ולא משנה צבע עורו, דתו, מוצאו או השתייכותו הפוליטית, חווים שכול נורא. כי אין דבר נורא יותר מלאבד ילד, גם אם פשע.

 

הזעקה של האם הפלסטינית לא מרה פחות מזו של היהודייה. אף אמא לא שולחת את בנה אל מותו. לא זו של הנער ששלף סכין וביקש להרוג חפים מפשע, ולא זו של הגבר שרק הלך לעשות קניות בסופרמרקט. זו גם זו מתפללות שבסופו של כל יום הילד הפרטי שלה ישן בשלום ובשלווה במיטתו.

 

אני מגנה בכל פה את המעשים הנפשעים של אלה ששולפים סכינים והורגים אנשים חפים מפשע. אבל לבוא ולהגיד שכאב של אם אחת, רק בשל היותה יהודייה, משלנו, גדול יותר מכאבה של אם פלסטינית, זה דבר שאני מתקשה להסכים אתו.

 

שני העמים חייבים להבין שנגזר עלינו לחיות זה לצד זה. ביחד. לצורך כך יש להפסיק את ההרג ולחזור לשולחן המו"מ. רק אז יימנע שכול וכאב מיותר של הורים.