יוסי ורפי

בגרון חנוק עלה רפי ויינשטוק לבמה לשיר, דקות ספורות בלבד אחרי שהתבשר שיוסי גרבר ‑ מגדולי השחקנים הישראלים ומי שהיה בן זוגו במשך שנים ארוכות ‑ נפטר, כי ההצגה חייבת להימשך. עכשיו הוא מדבר בגלוי על הקשר המיוחד והלא קונבנציולי שניהלו: היחסים הפתוחים, פער הגילים של יותר מ‑30 שנה, ההרהורים המאוחרים על הילדים שלא הביאו לעולם והאהבה הגדולה, שלא נקטעה גם אחרי שנפרדו

ב־19 בפברואר, יום שישי לפני שבועיים, ב־12 וחצי בצהריים, בדיוק כשרפי ויינשטוק התכונן לעלות על בימת המחזמר "אוויטה", נשם יוסי גרבר – בן זוגו במשך שנים ארוכות ואהבתו הגדולה – את נשימותיו האחרונות. ויינשטוק המתוח ניסה בינתיים להתעדכן במצבו של השחקן הוותיק והמוערך בן ה־82, זוכה פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, שהובהל לבית החולים שלושה ימים קודם לכן, במצב קשה, אחרי שעבר אירוע מוחי.

 

"צילצלתי ללירן, חבר טוב של יוסי, שוב ושוב, ולא הייתה תשובה", הוא מספר השבוע. "פתאום אלון, האחיין שלו, ענה לטלפון ואמר: 'תקשיב רפי, המצב של יוסי מאוד־מאוד לא טוב'. כמה דקות אחר כך הראה לי אחד האנשים מאחורי הקלעים, שלא ידע על הקשר שלי עם יוסי, את הידיעה שפורסמה בדיוק ב־ynet: 'השחקן יוסי גרבר הלך לעולמו'. מיד אחר כך הגיע האות שלי לעלות לבמה".

 

מה עשית?

 

"מה יכולתי לעשות? הייתי חייב להמשיך. אני הרי מחויב למורשת שיוסי הוא אחד מאלו שהנחילו לי אותה, שההצגה מקודשת. הוא הרי עלה לשחק גם אחרי שההורים שלו מתו. אבל מרגש אותי לחשוב שבלי שאף אחד ידע, שרתי על הבמה שיר לעילוי נשמתו של אהובי, עם המילים: 'שנינו יחד על גדת נהר, שם שירי אהבה נשיר לצלילי מיתר. נשימתי נעתקה בגלל אותה נשיקה, כי בשבילי זה חזק. הייתי איש מיואש שלא ידע אהבה, אך הכאב של חיי לפתע סר מעליי'".

 

הצלחת לשחק בכלל?

 

"נזהרתי מאוד לא להישבר ולנסות להיות בסצנה. שלא לפי הוראות הבימוי, שירי מימון הניחה פתאום בחום יד על הלחי שלי, והעיניים שלי התמלאו מיד דמעות. הזזתי את הראש והמשכתי בסצנה. כשסיימתי, פשוט התפרקתי. אחר כך אמרתי לעצמי שאני חייב להתעשת מהר, כי יש לי עוד מערכה. כשההצגה הסתיימה והגעתי לדירה של יוסי, כולם כבר חיכו שם — החברים, המשפחה. ישבנו, בכינו, צחקנו, שתינו ועישנו. הבית היה מלא באנשים שאמרו: 'כמה מוזר להיות כאן בלי יוסי'. אחר כך הנחנו את התמונה שלו ליד הכורסה שבה נהג לשבת, שנרגיש שהוא עדיין איתנו".

 

בשנים האחרונות יוסי סבל מבעיות בריאות קשות, בטח התכוננת לרגע הזה.

 

"דמיינתי אותו לעצמי, אבל תמיד חשבתי שכשזה יקרה, אומר לו: 'תודה על כל מה שעשית בשבילי' ואדע איך להתמודד. אבל לא משנה כמה חזרות עשיתי קודם, המוות שלו היכה בי — לא רק בבטן, אלא במכשיר קהה על העורף. זה גרם לי לדמם. ידעתי שזה צריך להגיע, אבל לא רציתי שזה יגיע לעולם".

 

 

פגוש את ההורים

 

כשנפגשו לראשונה גרבר היה בן 49, בסיומה של מערכת יחסים ארוכה עם התפאורן ואיש הבובות אריק סמית. ויינשטוק, אז בן 17, כבר שיחק בתיאטרון חיפה. הזוגיות שלהם נמשכה קרוב ל־20 שנה, אבל גם כשנפרדו, הוא ממהר להצהיר, לא נפרדו בעצם מעולם. החברות, הדאגה והאהבה ביניהם נותרו תמיד כשהיו.

 

ויינשטוק גדל בשכונת עולים קטנה מחוץ לחיפה, לא הרחק מבתי הזיקוק. הוריו, שהיגרו לישראל מרומניה שלושה חודשים לפני שנולד, העדיפו שיבחר במקצוע רציני. "אבא שלי עבד כמהנדס מכונות ורצה שאמשיך בדרכו", הוא אומר. אבל כבר כשהיה בן 16 התגלגל לאודישנים שנערכו אז בתיאטרון חיפה להצגה "הניצול", מחזה על חבורת ילדים בתקופת השואה, התקבל ושיחק בתפקיד הראשי. מאז נשאר על הבמה. "אני ויוסי הכרנו כששיחקתי ב'הניצול'", הוא מספר. "ידיד משותף שלנו אמר לי: 'יש לי מישהו להכיר לך', והביא אותי אליו. לא ידעתי במי מדובר, רק שאלתי בן כמה הוא. הידיד אמר: 'בן 40 פלוס', ואמרתי בסדר. ברגע שנפגשנו זיהיתי אותו, כמובן, גם מהתיאטרון וגם מ'הצריף של תמרי', אבל כשהבטתי בעיניים שלו, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה שנים.

 

"כבר באותו לילה ישנתי אצלו. למחרת הוא הגיש ברדיו את 'כל צבעי הרשת' ונסעתי איתו לאולפן. אני זוכר שהשתלטתי מיד על ספריית התקליטים ועזרתי לו לבחור מוזיקה לתוכנית. אחר כך הוא הוריד אותי בתחנת הרכבת לחיפה. כמובן מהר מאוד הוא הסביר לי איך הוא חי — שיש לו חבר ועוד חבר ועוד חבר, ואם אני רוצה להצטרף לעגלה, זה אחלה, הוא ישמח, אבל שלא אצפה שפתאום הוא יהיה רק שלי".

 

איך הרגשת עם זה?

 

"בהתחלה לא היה לי קל לעכל את הווייב, זה משהו שהייתי צריך להתרגל אליו. יוסי היה מאוד פתוח בצורת החיים שלו. בדרך כלל היו לו כמה ידידים במקביל. אני הייתי צעיר ובאתי עם דעות מאוד מרובעות, ואז יוסי אמר לי את מה שאמא שלו לימדה אותו: 'עדיף 50 אחוז בעסק טוב, מאשר מאה אחוז בעסק כושל'. הפתיחות הזאת אפיינה את כל היחסים בינינו, אבל האהבה הגדולה בינינו הייתה חזקה מכל דבר".

 

פער גילים של יותר מ־30 שנה לא הרתיע אותך?

 

"ממש לא. מעולם לא התאהבתי בגברים בני גילי, רק במבוגרים יותר. יצאתי עם בנות צעירות אמנם, אבל לא עם בנים. חוץ מזה, יוסי היה ילד. לפעמים, כשהיינו מדברים, הייתי רואה מולי ממש את הילד בן החמש משכונת מחלול, זה שעדיין מסובב את המנואלה של הפטיפון כשמולו הוריו המתגפפים, כמו בסצנה מסרט של פליני. זיכרונות הילדות היו תמיד מאוד חיים אצלו. כשהיינו הולכים יחד ברחוב הוא היה יכול להצביע על מקום כלשהו ולומר: 'פה נפלתי בגיל ארבע וקיבלתי מבעל המכולת סוכרייה'. הוא תמיד הוציא ממני את המבוגר האחראי, את האבא".

 

 

ויוסי, מצידו, לא חשש להסתובב עם נער צעיר כל כך?

 

"הוא נהג להתבדח שהוא פגש אותי בגיל שהוא כמעט פלילי, אבל זה לא הפריע לו ובטח שגם לא לי. מאוד אהבתי אותו ורציתי אותו וגם הוא רצה אותי. הייתה בינינו משיכה מיידית שהיה חבל לי לוותר עליה".

 

מה אמרו ההורים שלך על הקשר ביניכם?

 

"יום אחד, אחרי שנתיים יחד, אמרתי לו פתאום: 'אנחנו נוסעים להורים שלי'. 'הם יודעים מי אני?' הוא שאל, ואני עניתי: 'לא, אבל עכשיו הם יידעו'. אני זוכר שיוסי נלחץ ואמר לי: 'מה, אתה מפגר?! אבא שלך יהרוג אותי!' ועניתי: 'אל תדאג. הכל יהיה בסדר'. כשהגענו אליי הביתה רק אמרתי: 'שלום, הבאתי אורח לארוחת צהריים'. ישבנו כולנו לאכול. יוסי היה צעיר מאמא שלי בשנתיים. אבא שלי הסתכל על אמא שלי, אמא שלי הסתכלה עליי, ואז אמרתי: 'תכירו, זה יוסי, ואנחנו חיים ביחד'".

 

ואיך הם הגיבו?

 

"יוסי סיפר לי אחר כך שהוא כבר הכין את עצמו לבוקס בפנים, אבל אבא שלי שאל אותו רק: 'לבן או אדום?' יוסי ענה 'אדום', ואבא שלי אמר: 'מצוין, כי אנחנו הולכים לאכול הרבה בשר'. הם לא דיברו איתי כמעט על הקשר עם יוסי, אבל כדי לדעת מה שלומי, הם היו מתקשרים בדרך כלל אליו".

 

ההורים שלך ידעו לפני כן שאתה אוהב גברים?

 

"לא הסתרתי מההורים אף פעם שאני הומו, אבל היו לי גם חברות ואמא שלי תמיד קיוותה שזה רק שלב זמני. היא לא הבינה שאני עושה מה שבא לי. גם יוסי תמיד עשה מה שבא לו. הוא אף פעם לא שם לעצמו גבולות והצליח לאגד סביבו אנשים שהבינו את אורח החיים הפתוח שלו".

 

ומה אמרה אמא של יוסי על הזוגיות שלכם?

 

"אמא של יוסי מאוד אהבה אותי. הייתי חלק מהמשפחה. את כל הילדים של האחיינים שלו אני מכיר מאז שהיו קטנים. הייתי מעורב יותר בחיים של המשפחה של יוסי מאשר בחיי המשפחה שלי. כשהייתי בחוץ לארץ, אלון, האחיין שלו, והמשפחה שלו היו כותבים לי כמה הם מתגעגעים אליי".

 

עדינות וחמלה

 

הקשר בין גרבר וויינשטוק התקדם, כאמור, מהר מאוד. "בהתחלה עברתי לגור בדירה שלו ושל אריק. הם כבר נפרדו אמנם, אבל חיו עדיין באותה דירה. בשנה השנייה שלי בצבא אמא של יוסי נפטרה, ורק אז יוסי ואריק החליטו שעדיף שיוסי יעבור לגור איתי בדירה של אמא שלו. היה כבר צפוף מדי לשלושה בדירה אחת. כשחיים כמו יוסי, אם יש לך שותף לדירה שרעש מפריע לו – זאת בעיה".

 

ולמרות הפתיחות הגדולה שבה חי והתנהל, גרבר לא חשף בתקשורת באופן גלוי את היותו גיי. ויינשטוק טוען שלמרות הכל, חייבים לזכור שגרבר היה שייך לדור אחר. "הוא כיבד, אני חושב, את הרצון של אחותו המנוחה, שריקה הרמלין, שבעלה, יוסף הרמלין ז"ל, היה ראש השב"כ בשתי קדנציות. כל עוד הייתה בחיים, הוא שמר על עמימות וקיבל את דין המשפחה. אחרי הכל, הוא גם התבגר בתקופה שבה להיות גיי לא היה ממש מקובל. הציעו לנו אמנם לא פעם להתראיין יחד, אבל החלטנו לסרב. גם בגלל אחותו וגם בגלל שיוסי לא האמין כל כך בהגדרות. הוא ממילא פרץ גבולות. הוא היה נשוי בעברו לתקופה קצרה וגם נשים תמיד רצו אותו. הייתי עד לזה לא פעם. חוץ מזה, יוסי חי חיים מלאים יותר מעשרות גייז יחד. זה גם לא היה סוד. כולם ידעו שהוא גיי ושאנחנו זוג. שנינו לא יצאנו מהארון, כי מעולם לא היינו שם".

 

מה משך אותך ליוסי מלכתחילה?

 

"קודם כל, הגענו מאותו מקצוע. גם אני מצאתי בתיאטרון את המשפחה שלי ויוסי מאוד התחבר לזה. הוא אמר לי: 'לא פגשתי מישהו בגילך עם אהבה כזו לתיאטרון'. הייתי מתלמד, עם מעט מאוד ניסיון, והוא שחקן ענק, בעל שיעור קומה ומקור בלתי נדלה של סיפורים. אז עוד לא נסעתי לחו"ל ולא ידעתי שאבלה שם את רוב חיי. בשבילי, זה שהוא למד בלונדון, גר בניו־יורק ועבד בדרום־אפריקה, וסיפר לי איך זה לעבוד עם לורנס אוליביה ומרלן דיטריך וללמוד באותה כיתה עם אלברט פיני – היה עולם ומלואו. עם כל מה שעבר עליו, הדהים אותי בכלל שהוא הקשיב גם למה שאני אומר.

 

"היו לו גם קסם אישי עצום ומבט מהפנט, שרק הפך עמוק וחודר יותר עם השנים. אם הוא היה רוצה שתישאר איתו, הוא עשה הכל כדי שזה יקרה. מהר מאוד גם גיליתי את הלב הגדול שהוא התאמץ להסתיר. הוא היה תמיד ציני בהתחלה, אולי כדי לא לחשוף כמה הוא יכול להיפגע בקלות, אבל מתחת לגישה הסרקסטית הסתתר לב ענקי".

 

מעטה הציניות לא הטעה גם את גדודי החברים שליוו את גרבר כל חייו – בהם שחקנים שהופיעו לצידו ובני משפחה. "ליוסי הייתה יכולת לדבר עם כל אחד בגובה העיניים, בנושא שמעניין אותו ובדרך שגורמת לאחר תחושה שהוא הבנאדם החשוב ביותר לגביו ברגע נתון. התחברה לזה גם החיבה שלו לרכילות. הוא אהב להיות עם אנשים והייתה לו יכולת לאגד סביבו הרבה מאוד אנשים, שהמשותף להם הוא בעיקר שהם חברים של יוסי. הטלפון שלו צילצל כל שלוש דקות, לפעמים 80 פעם ביום. בהתחלה זה עיצבן אותי, אבל הבנתי מהר מאוד שככה זה, הוא חייב לתת את מלוא תשומת הלב לכל אחד".

 

מה עם ילדים משותפים, לא חשבתם אף פעם על האופציה הזאת?

 

"הטרנד של הומואים שמביאים ילדים הפך פופולרי כשיוסי כבר היה כמעט בן 70 ואז זה היה מאוחר מדי. הוא כבר לא ראה את זה קורה. אבל הוא כן הצטער לפעמים. הוא אמר לי: 'עכשיו אני מסתכל על כל מיני חברים שיש להם ילדים ועוברות לי מחשבות בראש איך הייתי מתפקד כאב'. אחר כך הוא תמיד היה מנחם את עצמו: 'אין לי ילדים, אבל יש לי הרבה חברים בגיל של הילדים שיכלו להיות לי'. זה לא היה תחליף, אבל את הצורך לטפל במישהו, להדריך אותו, להיות לו אוזן קשבת, את כל הפונקציות האלה הוא הגשים אצל הרבה אנשים צעירים אחרים שסבבו אותו ודאגו לו בדיוק כשם שהוא דאג להם".

 

הוא נתן לך טיפים על משחק?

 

"למדתי ממנו יום־יום. מה שהדהים והפליא אותי היה בעיקר חוסר הביטחון שלו כשחקן. בכל פעם שהוא עלה על הבמה, הוא עשה את זה בעדינות ובחמלה. הוא צבע את התפקיד במכחולים דקים, במשיחות עדינות, לא עם שפריצר. כמו האנשים שחורטים את כל התנ"ך על גרגיר חיטה".

 

איזה תפקיד שלו הכי אהבת?

 

"ב'ימי שלישי עם מורי' הוא גילם איש זקן, שהולך ודועך אל מותו מניוון שרירים. מילאתי דליים של דמעות באולם. ראיתי את ההצגה בחזרה הגנרלית כי הייתי חייב בדיוק לחזור לברלין, ואמרתי ליוסי בבכי: 'זה בדיוק מה שאני צריך לראות לפני שאני ממריא ולא יודע מתי אראה אותך בפעם הבאה?' הוא רק צחק ואמר: 'זה יקרה לכולנו בסוף, רפי, אל תדאג'".

 

ילד בחנות ממתקים

 

למרות הפריצה כנער פלא בגיל 16, החליט ויינשטוק ללמוד משחק באופן מסודר בבית צבי, שם נחשב להבטחה גדולה. הוא הופיע בתיאטרון (בין השאר לצד גרבר ב"הסוחר מונציה"), כיכב במחזמר "גריז" (לצד אקי אבני וצביקה הדר) ובסדרה פורצת הדרך "סטרייט ולעניין", שבה כיכב בדמות ההומו העברי הראשון על המסך הקטן. בסוף שנות ה־90 החליט לנסות את מזלו באוסטריה ובגרמניה, בעיקר במחזות זמר ("ישו כוכב עליון", "המהמר", עם המוזיקה של אלן פרסונס פרוג'קט). אז גם נפרד רשמית מגרבר. בין לבין הגיח להפקות בארץ, עד שחזר סופית לפני כשלוש שנים. הוא שיחק מאז במחזמר "צלילי המוזיקה", בד בבד עם הטיפול בגרבר, שסבל מבעיות בריאות קשות בשנים האחרונות ולמרות זאת המשיך לשחק כרגיל.

 

"הקשר בינינו מעולם לא הסתיים, גם אחרי שכבר לא היינו זוג", אומר ויינשטוק. "גם כשהייתי בחו"ל היינו מדברים חמש פעמים ביום. יוסי תמיד אמר לי: 'מבחינתי, אתה שלי'. אני יודע גם שכל מי שהיה איתו אחריי היה שומע עליי סיפורים. עם כל החיכוכים בינינו, היינו מחוברים כמו שתי אצבעות. הוא גם לא הפסיק להיות בן הזוג של אריק למרות שכבר לא גר איתו. עדיין יש להם חשבון בנק משותף. לנסות להבין מערכת יחסים כמו שלנו זה כמעט בלתי אפשרי".

 

גם כשהראייה של גרבר הלכה והידרדרה, עד לעיוורון כמעט מוחלט, ויינשטוק, כמו המשפחה והחברים הקרובים הרבים, לא עזב אותו. "בתקופה שהוא לא ראה, הייתי איתו המון, כי חלק חשוב בהחלמה שלו היה להישאר חיובי, אז אי־אפשר היה לתת לו לצנוח. היה לנו הרבה זמן לדבר, כי הוא כבר לא ראה טלוויזיה והיינו יוצאים הרבה לטייל או יושבים אצלו בבית, מחזיקים ידיים, שומעים מוזיקה ונהנים. הוא גם הגיע לתובנות חדשות פתאום. התחיל לזהות את הכוונות באמצעות האינטונציה של האנשים. שמע מיד מי מזייף ומי אומר אמת. הוא אמר לי: 'צחוק הגורל, הייתי צריך להיות עיוור כדי שייפתחו לי העיניים'".

 

לא היה לו קשה?

 

"זה לא שהוא לא התלונן. לפעמים, כשהוא היה מתעורר בבוקר, הוא היה מקטר כמו ילד קטן: 'אין לי כוח לחיות, למה אני לא יכול כבר למות. למה אני לא יכול להיות גדעון שמר'. בשבילו, השחקן גדעון שמר המנוח היה סמל לחיים מסודרים וטובים. אבל אחרי שהוא היה קם ושותה את הקפה שלו הכל היה משתנה. בעיקר בגלל העובדה שהוא היה מוקף כל הזמן באנשים והמשיך לשחק כל הזמן.

 

"גם בתיאטרון מאוד עזרו לו. הצמידו לו אנשים שיסייעו לו. התעקשו עליו כל כך. בשנים האחרונות לא לקחתי כמעט שום עבודות והייתי רק איתו. כשהיו לי צילומים והיה צריך להישאר עם יוסי, או לקחת אותו לבדיקות ולהוציא את הכלבה האני, החברים האחרים נרתמו באהבה. היה לנו חשוב שיהיה תמיד מישהו מוכר לידו, כזה שיודע איך הוא אוהב את הקפה, שיביא לו סיגריה כשהוא רוצה".

 

גרבר עבר כשבעה ניתוחים במטרה להביא לשיפור מסוים בראייה שלו, באחד הניתוחים האחרונים ניסו להציל את עינו השמאלית, אחרי שהימנית כמעט לא תיפקדה. "בהתחלה אי־אפשר היה לנתח את העין בגלל קטרקט, אחר כך בגלל פצע על הקרנית. כשניתחו אותו סוף־סוף, הוא פתאם אמר: 'יו, אני יכול לראות אותך!' ושנינו צרחנו בהתרגשות. היו לו משקפיים מיוחדים והוא חזר ללמוד טקסטים, בעיקר להצגה 'אופרה בגרוש', שבה הופיע בשנה האחרונה. לפני כן אנחנו הקראנו לו את הטקסטים והוא חזר עליהם. גם ככה, כל החברים הקרובים עזרו לו תמיד ללמוד את הטקסטים בעל פה".

 

הקשר האינטנסיבי שלך עם יוסי, גם אחרי הפרידה, לא פגע באפשרות שלך לפתח מערכות יחסים אחרות?

 

"ב־15 השנים הראשונות של האהבה שלנו, זה לא עמד בכלל על הפרק. כשהבנו שאני מעביר את כובד המשקל של הקריירה שלי לחו"ל, היו לי מערכות יחסים אחרות, אבל הן תמיד עמדו בצל האהבה שלי ליוסי. זאת גם הסיבה שהן לא החזיקו מעמד. כמה שבועות לפני מותו של יוסי באתי אליו עם חבר שהרגשתי שמשהו יכול להתפתח איתו, ויוסי מיד אמר לי: 'אתה לא רואה שהוא בחור טוב ואוהב אותך מאוד? לך על זה!'"

 

יש רגע שאתה זוכר במיוחד מהתקופה האחרונה שביליתם יחד?

 

"הרכבתי תוכנית של שנסונים לפני כשנה. בדרך כלל היינו עושים דברים כאלה יחד, אבל הוא כבר לא ראה והיה בלחץ בגלל הבדיקות, אז עבדתי בלעדיו. באיזשהו שלב קראתי לו לראות מה הכנתי והוא אמר: 'זהו, רפי, אתה כבר לא צריך אותי יותר. אתה כבר עושה את זה הרבה יותר טוב ממני'. התחלתי לבכות נורא ואז הוא אמר: 'אל תיקח את זה ככה. אתה פשוט מוכן'".

 

נשמע שהוא הכין אותך לפרידה המתקרבת.

 

"מצד אחד, הוא כל הזמן צחק שבגילו הוא לא קונה יותר בננות ירוקות, מצד שני, עשינו תוכניות לעוד שישה מחזות שרצינו להעלות יחד בעשר השנים הבאות. הוא אמר שהוא לא מפחד מהמוות. שהוא נגס בחיים בהנאה גדולה. טעם מכל דבר. יוסי היה כמו ילד בחנות ממתקים. המוטו שלו בחיים היה: ליהנות וליהנות ולמצות את ההנאה מכל רגע. הוא נהג לומר שיום שלא נהנית בו, לא צחקת ולא היית חושי או חושני בו הוא יום מבוזבז".

 

דיברתם על המוות?

 

"היו לנו כמובן שיחות על המוות. אבל כשהוא היה אומר לי: 'חבל, הייתי רוצה לראות מה יקרה איתך, איך אתה מתפתח', הייתי עונה לו: 'מה זאת אומרת?! אתה תמיד תהיה איתי, כמו שאתה אומר שסבתא שלך איתך, או סבא שלך, כמו שאמא שלך עדיין מלווה אותך".

 

הפרידה הסופית נערכה לצד מיטתו של גרבר, במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי אסף הרופא. "ליטפתי את ידו, עיסיתי אותה ארוכות, נשקתי למצחו נשיקה ועוד אחת, ואמרתי לו: 'אני משחרר אותך. זה בסדר, אתה לא צריך להישאר כאן כדי לשמור — לא עליי ולא על אף אחד אחר'. ואז אמרתי לו גם שהוא כל כך יפה, כי בשנים האחרונות הוא דאג שהוא כבר מקומט ומכוער, ושאני מאוד אוהב אותו, ותמיד אהבתי אותו, וכמו שנפגשנו בחיים נמשיך להיפגש גם בעתיד".

 

ויינשטוק מתנחם עכשיו, כהרגלו, על הבמה. "קודם כל יש לי הצגות ולשם מתנקזת עכשיו האנרגיה שלי. אני מביים עכשיו משהו בפרינג' ובחודשים האחרונים התחלתי לעבוד על ערב מוזיקלי שלי, רק אני וגיטרה, כמו שיוסי ביקש שאעשה. הדבר האחרון שיוסי היה רוצה זה שאתמוטט ואשבר. אני שומע אותו אומר לי כל הזמן: 'תאהב את עצמך, תאהב את עצמך, רפי'לה. תתעורר כל יום בבוקר ותשאל: מה עשיתי היום בשביל עצמי?' היה לי חשוב כל הזמן לרצות אחרים, אבל יוסי מעביר אותי עכשיו שיעור — להתמקד בעצמי". •

 

yoav-b@yedioth.co.il

 

 

 

יואב בירנברג