"הבנות שלי יגידו שאני וורקוהוליק, אבל אני הכי שם בשבילן"
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, נפגשה עם צעירות לפני גיוס ושוחחה איתן על הדרך לצמרת הבנקאות, על איך זה להיות מנהלת אישה, ועל איך משלבים בין הבית לבין קריירה תובענית • "אני צריכה ללמד את עצמי גם לא לעשות כלום כמו לראות חצי שעה טלוויזיה"
רועי ברגמן
פורסם: 07.03.16, 19:59
"כשבחרתי את העוזרת האישית שלי, שאלו אותי למה דווקא היא?", סיפרה רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי. "אמרתי שהיא באה אליי ואמרה שזה מה שהיא רוצה מהרגע שהגיעה לבנק. אמרתי שאם היא כל כך רוצה, אין מצב שהיא לא תצליח. זה קנה אותי. אדם שרוצה משהו ומתעקש, מגיע אליו. אם רוצים – זה אפשרי. אם לא הצלחנו בדרך אחת, נלך בדרך אחרת ונשנה קצת. בסוף נגיע למשהו שטוב לנו בו, שאנחנו נהנים בו. אסור לנו לוותר על זה".
את המסר הזה ביקשה רוסק עמינח להעביר במפגש עם קבוצת מדריכות של ארגון "אחריי!". בנק לאומי תומך בארגון, והמפגש הנוכחי תואם לרגל יום האישה. רוסק עמינח התבקשה לשתף את המדריכות הצעירות בכמה מהתובנות שצברה לאורך השנים. "זה מפגש מאוד מיוחד בשבילי", אמרה. "בדרך כלל אנשים מתעניינים בבנקאות וכלכלה, ופה נדבר על דברים שיותר מעניינים בעיניי".
"אחריי!" הוקמה לפני 18 שנה במטרה לטפח מנהיגות צעירה ולפתח מעורבות חברתית בקרב בני נוער מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. בארגון, אותו מנהלת ענבר הרוש־גיטי, משתתפים 6,500 בני נוער, מתוכם כ־3,000 בנות. בנק לאומי הוא השותף האסטרטגי הגדול של העמותה ב־14 השנים האחרונות.
בתחילת המפגש נשאלה רוסק עמינח על חייה ועל הדרך שעשתה עד שהגיעה לראשות בנק לאומי. "לפני חודש חגגתי יום הולדת 50", סיפרה. "אני נשואה ויש לי שתי בנות, האחת כמעט 19 והשנייה בת 16. אני מנכ"לית בנק לאומי כבר כ־4 שנים. לפני כן הייתי הרבה שנים בהנהלת הבנק וטיפלתי בלקוחות הגדולים.
רוסק עמינח. "הסוד הוא להבחין בין עיקר לתפל" | צילום: יובל חן
"נולדתי בתל־אביב למשפחה מאוד רגילה. חיינו 3 אחיות בחדר אחד. הקשר שלי עם האחיות מאוד קרוב, אנחנו משפחה חמה ואוהבת שמחוברת עד היום. בבית ספר הייתי ילדה מאוד שאפתנית, שבוכה כשהיא לא מקבלת 100. היום זה נראה לי נורא. בעצם כנראה נשארתי אותו הדבר אבל זה בא לידי ביטוי בצורות אחרות.
"הדרך הייתה מאוד קשה, אבל מאתגרת ומעניינת. אחד הדברים שמאפיינים את הדרך שלי הוא שהיה לי ברור שאפשר לעשות כל דבר. בסוף זה תמיד היה יותר קשה ומורכב ממה שחשבתי. שום דבר לא הולך בקלות. היה לי גם הרבה מזל, כנראה, כי בכל זאת דברים הסתדרו.
"הגעתי לאוניברסיטה בגיל 18 כעתודאית. למדתי ראיית חשבון וכלכלה והכרתי את בעלי, ראם. הלימודים היו מאוד קשים, בלי יום ובלי לילה. סיימתי את הלימודים בציונים מאוד גבוהים. חלמתי להיות מנהלת והסיבה שהגעתי לבנק לאומי היא שהסתכלתי בעיתונים וראיתי את גליה מאור, מנכ"לית לאומי לשעבר, שהייתה מנהלת אישה. אמרתי למישהו שהכיר אותה שאני רוצה להיות מנהלת גדולה כמותה והוא הכיר בינינו".
אמילי: האם בגלל שאת אישה בוחנים כל מה שאת עושה בקפדנות יתרה?
"את באמת שואלת? (צוחקת) זה מסוג התפקידים שאסור לעשות בהם שום טעות. אם עושים תזוזה אחת ימינה או שמאלה, מיד יהיה מי שיגיד רגע, מה הולך פה. זה בגלל התפקיד. כשמנהלים ארגון גדול שעם ישראל שם את הכסף שלו בו, אתה חייב להיות מאוד מוקפד. זה צריך להיות מדויק, תקין ונקי. זה בסדר בעיניי. האם יש הבדל בגלל שאני אישה? לפעמים אנחנו חושבים שכן. כשמסתכלים על כל הבנקים, נשים מושכות יותר תשומת לב מאשר גברים".
שיר: יש עוד דמויות שהיו משמעותיות עבורך בצעירותך?
"הערצתי את מרים בן פורת ז"ל שהייתה שופטת בבית המשפט העליון ואחר כך מבקרת המדינה. קראתי כל דבר שנכתב עליה. היא הייתה אישה מדהימה. היום אני מסתכלת על הקנצלרית אנגלה מרקל. מה שהיא עושה נראה לי כל כך קשה. מעניין אותי לראות איך היא עושה את זה".
"הייתי בכל אסיפות ההורים"
סברין: עושה רושם שהמגדריות עדיין חזקה בעולם. אחרי מה שהשגת את עדיין מרגישה את הצורך להוכיח?
"יש הבדל מגדרי מעצם זה שככה אנשים מרגישים. אני גדלתי והייתי במקומות שזה לא הפריע לי. אנחנו שונות מגברים בעבודה? בראש שלי זה לא משנה. אני מתעלמת מזה. זה גם תלוי בסוג האנשים שאתה מסתובב איתם. עבדתי חלק גדול מהקריירה שלי עם אישה, אבל גם כשהיו לי בוסים גברים זה לא הפריע לי. להפך, הייתי שומעת משפטים על כך שנשים יותר מוכשרות.
"אני מאוד אוהבת לעבוד עם נשים. 60% מהעובדים בבנק הם נשים. יש משהו שונה בין נשים וגברים בעשייה. נשים מביאות את היכולת לשלב הרבה דברים ביחד. לתפקוד חד־ממדי גם יש יתרון, כי הוא נותן פוקוס, אבל נשים יכולות לשלב, גם בית וגם עבודה. יש לזה גם מחיר הפוך. בעבודה אני מאוד זמינה לבית, אבל באותה מידה זמינה לעבודה כשאני בבית, וזה לא טוב. אני כל הזמן בשליטה על הכל. הבנות שלי יגידו שאני וורקוהוליק, אבל מצד שני אני הכי שם בשבילן".
ענבר: אז מה הסוד שלך?
"הסוד הוא להבחין בין עיקר לתפל. כמות הבעיות והנושאים שיכולים להגיע אליי בשעה אחת היא עצומה. הכי הרבה אני צריכה להתמקד בסינון של מה דחוף ומה לא. יש הרבה דברים שמרגיזים אותי אבל לא חייבים לטפל בהם באותו רגע. זה נכון גם לבית. הילדות כבר גדולות אבל הייתי בכל המסיבות שלהן, בכל הזריקות ובכל אסיפות ההורים. למה? כי זה חשוב לי. אני לא עושה איתן שיעורים או לומדת איתן למבחנים כי זה אינסופי וזה גם יוצר חיכוך שמפריע. אתה מחליט מה כן ומה לא, מה חשוב לך לעשות.
"בסוף אין באמת סוד. כשאתה קם בבוקר וחושב איך תצליח, זה הסיפור. גם היום אני אומרת שאם היה לי יותר זמן הייתי עושה גם את זה וגם את זה. אני גם ג׳ינג׳ית באופי שלי ורוצה להשיג הכל. אבל אני אומרת לעצמי שאי־אפשר לייצר יותר זמן אז צריך להשקיע אותו במה שחשוב.
"אין ארוחות חינם, זה קשה. לפעמים הילדה מגיעה מבית הספר בלי מצב רוח ואת לא שם וזה צובט את הלב. לפעמים החיים הם לא תאריכים של אסיפות הורים או מסיבות שקבועים מראש. לפעמים אני עוזבת הכל וחוזרת הביתה, אבל זה לא תמיד ככה. ולפעמים זה גם הפוך ויש דברים דחופים בעבודה כשאני בבית ואני צריכה לעזוב הכל וללכת לעבודה. תמיד יהיו נקיפות מצפון מה נכון. אלו שאלות קשות ולא תמיד יש תשובה. אל תוותרו. תעשו משהו שממלא אתכן בעבודה, ובטח אל תוותרו על ילדים ומשפחה".
ענבר: האם מנשים שיוצאות מוקדם כדי לטפל בילדים יש ציפייה לעבודה בערב בבית? האם יש ציפייה שונה מגברים?
"כיוון שאנחנו רוצות לצאת מוקדם כדי להיות עם הילדים, הציפייה לכך שנשלים שעות בעבודה מהבית היא רק שלנו מעצמנו. אנחנו מרגישות שלא נתנו מספיק למקום העבודה. בדור שלי רוב הגברים לא הוציאו ילדים משום מקום. ככל שעוברות השנים הגברים יותר מעורבים".
"יש מחירים שמשלמים"
זר: האם יש משהו שאת מרגישה שכאישה מוסיף או מפריע לך בתפקיד?
"רוב הזמן הייתי צריכה להחביא את זה שאני רגישה. זה לא משהו שחשבתי שאני צריכה להתגאות בו. כשהפסקתי להסתיר את זה, גיליתי שיש הרבה אנשים שנדהמו לראות שאני רגישה, נעלבת ולוקחת ללב. כשהייתי צעירה ממש לא שמתי את הרגישות שלי על השולחן. הייתי אותו הדבר גם בבית וגם בעבודה. ניהלתי כמו שאני. היום אני יודעת שאני חזקה. גם היום אני לוקחת ללב, אבל היום אני יודעת להגיד שזה חלק ממני. אצל גברים זה פחות. הם ישנים יותר טוב מאיתנו בלילה".
סברין: איך מתמודדים עם אמהות ונשים שבאות אלייך עם קשיים?
"זה לא קשור להיותך אישה אלא להיותך מנהלת. כשבא אלייך עובד עם בעיה את מזדהה איתו. אני חושבת תמיד שאם קורה משהו, הבית קודם לעבודה. אם מישהו צריך ללכת הביתה, אז הוא ילך הביתה גם אם יש ישיבת הנהלה חשובה. אני רואה בזה חשיבות גדולה. אם יש טקס או מחלה או כל דבר אחר שהמנהל צריך להיות בבית, אז הוא יהיה בבית. זה נכון גם אצלי. זה לא אומר שבכל פעם שהילד בוכה, העובד ילך הביתה. אבל אם העבודה לא מספקת מקום למשפחה ולצרכים האישיים – זה לא פועל. זה לא קשור לנשים וגברים. יש הרבה גברים שצריכים את זה".
ענבר: יש משהו שעשית כדי לשמור על עצמך לאורך כל השנים האלה? לשמור על השפיות?
"השעות שהייתי עם הבנות שלי היו בעיני שעות בשביל עצמי. יש מחירים שמשלמים, ואז מגיעים לגיל 50 ואני צריכה ללמד את עצמי לא לעשות כלום. בסוף מגיעים למצב שצריך להגיד לעצמך בוא תראה שעה טלוויזיה. אני לא יודעת איך המכשיר הזה נראה. אחרי כל כך הרבה שנים שאין לך מקום לסיכה ביומן פתאום נוצרת חצי שעה פנויה ואני לא מכירה את זה. זה כמו ילד שלומד ללכת. אז התחלתי לראות סדרה, וזאת סדרה אחת בלבד שאני מרשה לעצמי לראות — 'האישה הטובה'".
השתתפו במפגש: ענבר הרוש־גיטי, סברין חוג'יראת, ורד עלמה, אביטל גטהון, זר מיארה, אמילי לבנבך, כריסטינה קרבץ, שיר חסון וחן זיסאנו