אשרי המאמין

יותר משהוא ספרות יפה, 'שירה גאולה' של נועה ירון־דיין הוא מדריך חינוכי, ברסלבי, מיסיונרי

שירה גאולה // נועה ירון־דיין - עם עובד - 319 עמ'

 

פגישה עם ספרה השני של נועה ירון־דיין היא אירוע פחות ייחודי, פחות תקדימי, פחות נוצץ. ב־2007, כשהתפרסם ספרה הראשון, 'מקימי', ירון־דיין הייתה שם בולט וייצוגי ביחס לתופעה חברתית רחבה יותר: הגל המסוים של חזרה ישראלית בתשובה נוסח שנות ה־90 והאלפיים. היום, סיפור המהפך שהיא מייצגת - המעבר מקיום טלוויזיוני, חילוני, לחיי מצוות אורתודוקסיים - נראה הרבה פחות חד ודרמטי. כיפות, שביסים והרהורי אמונה ותשובה הם מראה מוכר בתוכניות מציאות, בטלוויזיה תיעודית, בסדרות דרמה, ברדיו המדבר והמזמר, בסרטי איכות. כלי התקשורת המרכזיים, החילוניים לכאורה, הלכו והפנימו לאורך שנות האלפיים עולם דימויים ומטבעות לשון דתיים. השפה והרעיונות של חסידות ברסלב, שאיתם ירון־דיין מזוהה, הם מקור השפעה ברור ומתפשט בחברה החילונית והדתית, בספרי עיון ובתרבות פופולרית (כפי שתעיד סדרת המערכונים הפופולרית 'כמעט שבת' ב'ארץ נהדרת').

 

'שירה גאולה' מתמקד בדור הבנים של חוזרים בתשובה כמו ירון־דיין. הגיבורה והמספרת שלו, ששמה שירה גאולה, היא נערה שנפלטה מחיי המשפחה החרדית. הקוראים פוגשים אותה אחרי שהסתגלה לחיי הרחוב בירושלים. כמו מדריכת תיירים כפולה, היא מציגה לקוראים את עולם החוקים שנגדו התמרדה כתלמידה וכבת - ומנגד, את הטריקים ושיטות ההישרדות בעולמם של נערים שבאבניקים כמוה, "חתולי אשפתות מיומנים" כמו שהיא מכנה את חברתה הטובה.

 

הסיפור נמסר בגוף ראשון, בלשון עבר, בסגנון וידויי מוחצן. "האמת", "מודה" ו"תכל'ס" הן מילות פתיחה שכיחות לאורך הספר. שירה גאולה היא דוברת אמת: ביחס לעצמה, לדמויות שהיא פוגשת, למסגרות שהיא מכירה. הדמויות עצמן מתוודות בפניה: בעל פה, במכתבים. לאורך הסיפור היא מוצגת במפורש כמי שאולי תהפוך לסופרת, כבעלת נפש אמן: מאז התייתמה מאב, היא כותבת יומנים. קיומו של הספר, פעולת הסיפור עצמה, מבהירים שמדובר בעלילה של גאולה עצמית, גילוי עצמי, מימוש עצמי.

 

גיבורות מהסוג של שירה גאולה מעוררות הזדהות והתגייסות. נשים מחוספסות עם לב זהב. זונות, אלמנות צעירות, מתאגרפות, מוכרות גפרורים. גם בלב הזוהמה, הייאוש, חיי ההישרדות - משמרות בנפשן פינה נסתרת של תום, טוהר, אמונה. הן לוחמות ומתענות בשמנו מול השיטה. מעוררות תקווה וזעם מוסרי.

 

ירון־דיין משתמשת באופן כפול, שמרני וביקורתי, בדמות כזאת, ובמסלול הסיפור המלודרמטי שהיא קשורה אליו. קל להצטרף לדמויות שמקיפות את הגיבורה, מטיפות לה, קוראות לה לחזור לתלם ולבית שממנו ברחה. ומצד שני, הספר משקף התבוננות ביקורתית בחיי חוזרים בתשובה: חוסר הגמישות, רגשי הנחיתות ביחס לחרדים מלידה, התביעות הבלתי אפשריות מהילדים (הגיבורה נזכרת בהוריה, החילונים לשעבר, מתחילים לדבר באופן טבעי, בלי מסיכות, רק אחרי שהילדים הלכו לישון).

 

'שירה גאולה' הוא לא ספר אנין. להפך, המטרה המובהקת שלו - מעבר לשחזור ההצלחה המסחרית של 'מקימי' - היא לגייס, לשכנע, להוביל. הקוראים שלו מתבקשים להתמסר מראש לחוקי המשחק הספרותיים והאידיאולוגיים שלו. במובן הזה, מדובר בספר יעיל ומעורר הזדהות - בהנחה שמוכנים, כמו הגיבורה שלו, להשעות את חוסר האמון ואת החשדנות כלפי התוכן המיסיונרי שלו.

 

לא שיש ברירה. הסיפור בנוי על לולאות של עלילות גאולה ומהפכים. קרע משפחתי, סיפור אהבה ואפילו קווים ברורים של סיפור פשע ומתח - נדחסים למבנה של ספר מסע. הגיבורה בורחת מצעיר אלים. מצטרפת כטרמפיסטית להרפתקאות של שלושה ברסלבים, חוזרים בתשובה ותיקים וטריים, שילמדו אותה מחדש מהי אמונה ומהי נאמנות עצמית. בנסיעות שלהם בין ירושלים, כפר־סבא והר מירון, כל דמות כזאת חושפת בפני הגיבורה את רגעי המשבר וההארה הדתית שלה - ומאלצת אותה, לפעמים באופן ישיר, לתעד את הסיפור, לגאול אותו, לתת לו צורה.

 

החשיפה לדמויות כאלה, להווי חייהן, היא החלק הייחודי והמושך ב'שירה גאולה'. אבל הספר יוצר לא פעם תחושה בוסרית, לא מעובדת מספיק. מסירת הסיפור בגוף ראשון מבליטה לפעמים משהו מוגבל ולא אמין בדיבוב הגיבורה, בייצוג של שני הקטבים באישיותה, הצעיר והמבוגר, המנוסה והנאיבי, הפיוטי והגס. ירון־דיין לא מצליחה לעבור באופן חלק בין התבטאויות כמו "בסוף כמו תמיד מצאתי את עצמי בחזרה בכיכר... מחכה כמו נידון למוות בהוצאה להורג" - לאבחנות כמו "אמהות אוהבות לישון טוב בלילה מתוך ידיעה ששום דבר מהפכני לא עובר על הילדים שלהן. שכולם ישנים במיטות הקטנות שלהם וחולמים חלומות קטנים על חיים קטנים שאין בהם שום עוקץ". בלא מעט רגעים ניכר שמישהו שעבר מזמן את גיל ההתבגרות יושב ומקליד את השורות, בנחת, בין ארבעה קירות ("תמיד הייתי מחוץ לגדר, בלתי נראית. הייתי שונה, הייתי בסיכון").

 

'שירה גאולה' אמנם בנוי במתכונת סיפורית, אבל לא חייבים להתייחס אליו רק בקנה מידה של "ספרות יפה". אפשר לקרוא בו כמדריך חינוכי, רוחני, ברסלבי, בעטיפה סיפורית פופולרית. בעוד עשור, יכול להיות ש'שירה גאולה' יסמן תופעה רחבה יותר, שכבר שנים מורגשת בתחום ספרי העיון והיהדות (וגם בסיפורי מסע ניו־אייג'יים באנגלית): ספרות שמטשטשת את קווי הגבול בין פרוזה אמנותית ואינדיבידואלית - לספרות מוסר, מסורתית, מוסרנית. גם אם לא מדובר בספר חשוב מבחינה ספרותית - הוא מייצג רגע תרבותי משמעותי. הספרות הישראלית משתנה, וגם קוראיה. •