"באתי לקחת אתכם הביתה"

כשד"ר יורם קליין, מפקד היחידה לחילוץ פצועים בחו"ל, שמע ברדיו על הפיגוע באיסטנבול, הוא ידע שתוך שעות ספורות ינחת שם. עכשיו, כשפצועות האירוע כבר מאושפזות אצלו במחלקת הטראומה בשיבא, הוא משחזר את השעות הקשות על אדמת טורקיה ובדרך לארץ. "כל הזמן עברה לי בראש המחשבה שאולי קיבלתי החלטה שתוביל למות פצוע. רק כשנחתנו נשמתי לרווחה"

מיטה מול מיטה שוכבות ענבל מרום־שור ורותם שורץ שנפצעו קשה בפיגוע באיסטנבול, גופן שבור וכואב והן עדיין לא לגמרי מעכלות את שעבר עליהן בשבת בבוקר בלב איסטנבול, לאחר ארוחת בוקר טעימה ושמחה עם השותפים למסע הקולנרי לטורקיה. בני משפחתה של ענבל נעים בין השבעה בקבוצת שילר על מות יוני שור, בעלה, לבין מיטתה בבית החולים שיבא וטיפול בשני ילדיהם, בני שבע ועשר.

 

רותם (32), שיצאה לטיול עם אמה יהודית שריג (58), ביקשה השבוע לראותה. אביה, צביקה, סירב. "זה עוד לא הזמן. זה קשה מדי נפשית ופיזית", הסביר לה. ד"ר יורם קליין, מנהל יחידת הטראומה בשיבא, שם מאושפזות הפצועות, לא התנגד עקרונית למפגש כזה, אבל הוא מודע לקושי הלוגיסטי שכרוך בכך: "בינתיים זה לא יצא לפועל, כי יהודית נמצאת בזמן מאוד קריטי. הוצאנו לה את צינור ההנשמה ולא בטוח שלא נאלץ להחזירו". עכשיו מחכים שהיא תתאושש מפגיעתה האנושה כדי שיוכלו להוציא אותה מטיפול נמרץ ולאשפז אותה לצד בתה. "כמעט חצי מהיחידה תהיה עם פצועות הפיגוע", אומר ד"ר קליין (51), האיש שטס עד טורקיה כדי להביא אותן לכאן בשלום.

 

נו, טסים לבריסל?

את ההודעה על הפיגוע שמע בשבת אחר הצהריים, כשנסע באוטו עם בתו בת ה־16. "שמעתי לראשונה בחדשות שהיה פיגוע בטורקיה ואמרתי לעצמי, רק שלא יקפיצו אותי לשם. בכל זאת, שבת עם הילדים". אבל כמפקד יחידת היט"מ – יחידת טראומה למבצעים מיוחדים, המורכבת מרופאים בכירים, פרמדיקים בכירים ואחות טיפול נמרץ, שכפופה ליחידת החילוץ 669 ותפקידה העברת פצועים קשה מחו"ל – ידע שיש סיכוי סביר שזה יקרה. ואכן, בסביבות השעה חמש הגיע הטלפון שביקש ממנו להכין צוות.

 

 

"התקשרתי לאנשים, לברר אם הם יכולים להגיע, ותוך כחצי שעה אירגנתי את הצוות הצבאי שייצא בעת הצורך. לכל מבצע כזה יש חלוץ - אנשים שיוצאים במטרה לבדוק את התנאים שבהם נמצאים הפצועים ואת הצרכים הנדרשים לפינויים. בסביבות שבע בערב הוחלט בחיל הרפואה שאני אצא כחלוץ המשלחת הצבאית, הן בגלל המומחיות שלי כרופא טראומה והן כמי שמכיר את יכולות היחידה. כעבור שעה הייתי בנתב"ג, השארתי את האוטו שלי בחנייה בשדה, עליתי על המטוס הפרטי שהועמד לרשות מד"א, שבו היו שלושה רופאים נוספים, מנכ"ל מד"א ושתי חברות של ענבל. בשמונה וחצי בערב המראנו לאיסטנבול.

 

"תוכנית הפעולה שלנו הייתה לעבור בין שלושת בתי החולים שבהם מאושפזים הפצועים, להעריך את מצבם הרפואי ואת בטיחות העברתם לארץ. בשדה התעופה קיבלו את פנינו אנשי 'הסהר האדום' והם אלו שלמעשה אירחו אותנו. אני משתדל לא להיות פוליטי, אבל זו נקודה למחשבה לכל אלו שבטוחים שאנחנו לא זקוקים לאף אחד ולא צריכים להתחשב באף אחד. ב־2006 מד"א הפך לחבר מן המניין בארגון הצלב האדום הבינלאומי והודות לכך הסהר האדום, ארגון ההצלה הארצי של טורקיה, שאף הוא חלק מאותו ארגון בינלאומי, מחוייב על פי חוק לעזור לנו. אנשיו חיכו לנו בשדה, הסיעו אותנו לבתי החולים הפזורים ברחבי איסטנבול ופתחו לנו שם דלתות. הרשיון הרפואי שלי אינו תקף בטורקיה, ואם לא הייתי מלווה על ידי אנשי הסהר האדום, השאלה הראשונה שהיו שואלים אותי הייתה בשם מי אני מסתובב בבית החולים שלהם".

 

מאז הנחיתה על אדמת טורקיה בשבת בלילה ועד יום ראשון בחמש לפנות בוקר הסתובבו ארבעת הרופאים הישראלים בין פצועי הפיגוע ושוחחו על מצבם עם עמיתיהם הטורקים. "הם שיתפו איתנו פעולה באופן מלא. לי, כרופא ישראלי, אסור לבדוק את הפצועים ובוודאי שלא להעיר הערות על הטיפולים והניתוחים שעברו. המשימה שלי היא רק להעריך אם בשלב הזה ניתן להעביר אותם לישראל.

 

"שלוש פצועות היו בבית חולים פרטי, שלרופאיו היה ניסיון מועט בטיפול בפצועי טראומה קשה. שתיים מהן ביקשו להישאר שם, בעיקר בשל החשש מהטילטולים בטיסה. גם הצוות הטורקי לא התלהב מהמעבר מבית החולים לשדה התעופה ומהטיסה. ניסיתי לשכנע את הפצועה הקשה מבין השתיים, כיוון שחשבתי שצפויים לה עוד שני ניתוחים, אבל היא הייתה בהכרה מלאה וקיבלה את החלטתה באופן צלול לגמרי. היה לי מאוד חשוב לא לפגוע ברגשות הטורקים ולא להגזים בניסיונות השכנוע. הייתי חייב ללכת בזהירות בין הטיפות. בסופו של דבר אביה הגיע והוא ששיכנע אותה לטוס לארץ.

 

"בבית החולים האוניברסיטאי של איסטנבול אושפזה יהודית שריג, הפצועה הקשה ביותר, והיא קיבלה שם טיפול מדהים. היא הייתה מונשמת וללא הכרה, והרופאים הטורקים פסקו שהיא לא תעמוד בהעברה לישראל. אני חשבתי שהיא חייבת להגיע לארץ, כי המצב שלה עלול להידרדר, והייתי צריך לפלס את דרכי ברגישות רבה. היה לי הרבה יותר קל אילו יכולתי להעביר את דעתי למשרד החוץ והם היו נותנים הוראה לבית החולים בעניין פינוייה של הפצועה, אבל לא היה לי עם מי לדבר.

 

"ישבתי עם הרופאים הטורקים, שדאגו דאגה אמיתית לפצועים, ופירטתי באוזניהם את יכולות ההעברה שלנו. דיברתי בטלפון עם המנתח הבכיר שניתח את שריג והסברתי שהיכולות שלנו מאפשרות להגיב על כל סיבוך שחלילה יקרה במהלך הנסיעה הביתה. בסוף הצלחתי לשכנע וקיבלתי אישור להטיס אותה. לאחר כמה שעות עודכנתי שגם הפצועה השנייה מוכנה לטוס חזרה. למרות שבסיכום הכללי שעשיתי לעצמי גברו היתרונות של החזרת הפצועים הביתה על החסרונות, כל הזמן ישבה לי בראש המחשבה, מה יהיה אם משהו יקרה ומצב אחד הפצועים ידרדר, שאולי קיבלתי החלטה שעלולה להביא למות פצוע".

 

במהלך הריאיון מגיעות החדשות על הפיגוע בבלגיה, וד"ר קליין מראה לי הודעת ווטסאפ שקיבל מחבר ליחידה הצבאית, רופא מרדים שהיה איתו באיסטנבול, "נווו, טסים לבריסל?" "לפני שיצאתי לטורקיה שאלתי אותו אם הוא זמין", מספר קליין, "והוא שלח לי תמונה של המדים שלו מקופלים בכוננות יציאה. כאלו אנחנו, אנשי הטראומה".

 

ביום ראשון, בתשע בבוקר, נחת בשדה התעופה באיסטנבול מטוס שמשון של חיל האוויר. על המטוס היו עמית להבי, מרדים בכיר ברמב"ם, שלומי ישראלית, כירורג בכיר ומנהל בית החולים אלישע, עדי נמרוד, מנהל המערך לטיפול נמרץ באיכילוב, אח, אחות ופרמדיקים, כולם אנשי מילואים של היט"מ. תוך פחות משלוש שעות התקין עליו הצוות הלוגיסטי של יחידת 669 ערכת טראומה, שכוללת ארבע עמדות טיפול נמרץ ועמדת חדר ניתוח. הטורקים לא הרשו לאנשי המשלחת הצבאית לצאת מסביבת המטוס והם המתינו להגעת הפצועים.

 

כשהודיעו לרופאים הישראלים בבתי החולים בעיר שהמטוס מוכן לקליטת הפצועים, יצאו לדרך חמש ניידות טיפול נמרץ שהעמיד הסהר האדום. "קטע ההעברה באמבולנס הדאיג אותי הרבה יותר מאשר הטיסה לארץ", מודה קליין. "במטוס אנחנו יודעים להתנהל מצוין, אבל באמבולנס אין לי כוח אדם וציוד שלי ואין לי זכות כרופא לעשות שום דבר, הכל נמצא בניהול טורקי. אני התלוויתי לאמבולנס שהעביר את יהודית שריג, והנסיעה הזו הורידה ממני כמה שנים טובות. כל הדרך חשבתי שאולי קיבלתי החלטה לא נכונה והייתי צריך להשאיר אותה בבית החולים הטורקי. הרי אם מצבה ידרדר, ידיי קשורות ואם אעשה משהו כרופא אשב בכלא הטורקי. מול העיניים רצו תמונות מהסרט 'אקספרס של חצות' על אמריקאי שנתפס בטורקיה כשניסה להבריח חשיש ונשלח לכלא. פניו של פול סמית, הסוהר בסרט, לא הרפו ממני. דמיינתי איך אני וחבריי הרופאים מבלים שם. לא שכחתי שטורקיה איננה מדינה אוהדת".

 

בדרכם באיסטנבול עברו הרופאים הישראלים ליד מלון מרמרה. ד"ר קליין לא יכול היה להישאר אדיש ללוגו המנצנץ: במאי 2010 עקב אחר הטיפול שניתן בארץ לפצועים הטורקים מהאונייה "מאווי מרמרה", שעשתה את דרכה עם ציוד לעזה ונהדפה על ידי לוחמי שייטת 13. במהלך ההשתלטות על האונייה הותקפו החיילים על ידי הנוסעים בסכינים ובמוטות ברזל. במהלך העימות בין הצדדים נהרגו תשעה מנוסעי האונייה ו־20 נפצעו וכן נפצעו עשרה חיילי צה"ל.

 

"בראש עברה המחשבה, שבדיוק כמו שהטורקים הגיעו למחרת אירוע המרמרה עם מטוסים צבאיים ולקחו את הפצועים שלהם בחזרה לארצם, כך אנחנו עושים עכשיו אצלם. כשהתלבטנו איך אני מוציא מבית החולים את יהודית שריג, דיברנו בינינו ואמרנו בצחוק, 'נחטוף אותה כמו אז, במרמרה', כשרופאים טורקים באו ולקחו את הפצועים בלי להתייעץ איתנו בכלל ולנו היה אז ברור שאנחנו לא מתווכחים איתם, למרות שידעתי בוודאות שהיו מספר פצועים שהטיסה סיכנה אותם. אני חש גאווה להיות שייך למערכת שמעמידה אותו כוח אדם מעולה ומשאבים להבאת הפצועים שלנו מטורקיה ולהצלת חיי פצועים טורקים לאחר עימות".

 

מעכשיו אתה הגורו

צביקה שורץ, אביה של רותם והגרוש של שריג, קורא לקליין ולצוות הרפואי "המלאכים שלנו". "שמעתי בצהריים מחברה של רותם על הפיגוע, עליתי על טיסה והגעתי לאיסטנבול", הוא משחזר. "לא שמעתי כלום על יהודית והיה לי ברור שהיא נהרגה. אנשי הקהילה היהודית הביאו אותי לבית החולים שבו רותם אושפזה ועברו כמה שעות עד שאחד מהם הודיע לי שיהודית במצב קריטי, אבל חיה. צינור הנשימה שלה נקרע, עצם הבריח התרסקה והיא מונשמת, ואני עם רותם שחטפה רסיסים בחלקים פנימיים שפגעו בריאות, בסרעפת ובכבד וסובלת גם משתי חוליות שבורות בעמוד השדרה.

 

"רופא טורקי ביקש אישור לנתח אותה, ואני לא ידעתי מה לעשות. ובתוך המצב האיום הזה הגיח ד"ר קליין ובקולו השקט אומר לי, 'צביקה תירגע, בוא נבדוק מה קורה'. הוא הסביר לי במקצועיות את מצבה ואמר, 'בוא ניקח אותה הביתה, הכל יהיה בסדר'. התשובה שלי הייתה קצרה: מעכשיו, אתה הגורו. הוא תיפקד שם במצב בלתי אפשרי. הלכתי לרופאים הטורקים, הודיתי להם על הטיפול בבת שלי והתנצלתי בפניהם על שהחלטתי שהם לא ינתחו אותה.

 

"נשארה הבעיה עם יהודית. ביקשו ממני לאשר להטיס אותה לארץ, אבל לא ידעתי מה מצבה. כשד"ר קליין אמר שעדיף להטיס אותה, מיד הסכמתי. נסעתי עם רותם באמבולנס וכל הדרך התחננתי לנהג שייסע על 50 קמ"ש. כל קפיצה בכביש נטרפתי. הבת שלי עם גב שבור ואלו נוסעים כמו משוגעים. יהודית הייתה מונשמת ואת רותם העלו למטוס מטושטשת. שם כבר ידעתי שהן בידיים טובות ובמקום טוב. הסבירו לי שמחכה לשתיהן דרך מאוד ארוכה, אבל איכשהו נרגעתי כשכולנו היינו במטוס".

 

גם מבחינת ד"ר קליין עיקר הדאגה הייתה איך לא לסכן את הפצועים עד הגעתם למקום הבטוח בבית החולים. "העברת הפצועים הקשים לטיסה כרוכה בפעילות רבה של טיפול נמרץ, הרדמה, מתן דם, נוזלים ואלחוש לכאבים, קיבוע מתקדם יותר של שברים, השגחה וניטור. רק אחרי שהעלינו את הפצועים למטוס, עלו המשפחות שהגיעו ועלו ארונות הנרצחים לאחר טקס צבאי. אז גם פרץ הבכי, כי חלק מהפצועים איבדו את בני זוגם, ואנחנו ניסינו להרגיע ולנחם. בשלב מסוים איפשרנו כניסת בן משפחה לעמדות טיפול נמרץ שבקדמת המטוס. זו טיסה שיש בה דריכות רבה מאוד של הצוות הרפואי, והאמת שרק אחרי שנחתנו ועברנו את כל נקודות התורפה שכרוכות בהעברה מהמטוס לאמבולנס שחיכה בנתב"ג, כמו למשל שהפצועות קשה יהיו מקובעות היטב כדי שלא ייגרם להן נזק, נכנסתי למכונית שחיכתה לי בחנייה והתחלתי לנשום במידה מסוימת של הקלה".

 

אלא שמבחינת ד"ר קליין, פרק איסטנבול עוד לא לגמרי הסתיים, הוא רק החליף כובעים: ממפקד החילוץ חזר לתפקיד מנהל יחידת הטראומה. מנתב"ג לא נסע לביתו שברמת אפעל, אלא המשיך ישירות לתל השומר וניתח את יהודית שריג. את בית החולים עזב רק בלילה שבין ראשון לשני. ביום שלישי אחר הצהריים נסע מבית החולים הביתה להתקלח וחזר בערב לנתח את ענבל לאחר שמצבה החמיר כתוצאה מהניתוח שעברה בטורקיה. לאחר כמה שעות היא חזרה למיטתה ביחידת הטראומה והוא לביתו.

 

על השאלה איך מתפקדים בטראומה מתמשכת הוא משיב במבט תמה: "מה זאת אומרת? אנחנו רופאים שרגילים לזה. האדרנלין משאיר אותך ער, ויש כמויות עצומות של אדרנלין בעיסוק המרתק שנקרא טראומה. כשמדובר בחילוץ בחו"ל, אתה מגיע לפצוע במדינה זרה ואומר, 'שלום, קוראים לי יורם, באתי לקחת אותך הביתה'. למרות שאני טיפוס די ציני, זה מרגש ואני אסיר תודה שנפלה בחלקי הזדמנות לעשות את זה".

 

ועכשיו, כשתחת אחריותך שלוש פצועות קשה מהפיגוע, אתה ישן פחות טוב בלילה?

 

"אני ישן במקוטע. בכל רגע נתון יש לי שלושה־חמישה פצועים או חולים במצב קשה ומתרגלים לזה. גם בשגרה שכזאת יש פיקים, כמו עכשיו, כשאנשים נמצאים במצב לא יציב, ואז אני ישן ממש לא טוב".

 

ומה אומרים בבית?

 

"הילדים שלי בני 10, 13 ו־16 ומקבלים את זה. בשבת, כשנקראתי למשימת איסטנבול, עמדנו לראות יחד את המשחק של הפועל תל־אביב וכל הצעיפים היו כבר בסלון ופתאום הלך המשחק. אני חושב שהילדים שלי בגיל כזה שהם מבינים שאני עושה דבר חשוב וזה מקל עליהם".

 

עיסוק ברפואת טראומה מייצר אבא היסטרי וחרד במיוחד?

 

"ברור. כשזה נוגע לילדים שלי, מאוד קשה לי". ¿

 

anatmeidan@gmail.com