"עוד עכשיו אני יושבת פה וחושבת: אוי, זה משהו שהיינו צריכים לשאול את מאיר"

הם לא ידעו הרבה על מה שהוא עשה, אפילו לא כשעבודתו העמידה את חייו בסכנה וגם את חיי משפחתו. רק מדי פעם, כשדיברו על מבצעים עלומים, היה מתגנב לו חיוך קטן. אחרי מותו של מאיר דגן נזכרים אשתו וילדיו בצד סודי נוסף של ראש המוסד המיתולוגי: בבעל עם ההומור המיוחד, באבא הנעדר שהגיע בסופי שבוע, בסבא שנכדיו חשבו שהוא עובד במפעל צעצועים, ובפעם היחידה שבה נשבר ובכה. "המוות שלו זה פספוס גדול", אומרת האלמנה בינה, "לא רק שאנחנו היינו צריכים ליהנות ממנו יותר. המדינה הייתה צריכה ליהנות ממנו יותר"

גם שבוע לפני מותו, כשהוא כבר עייף וחלש, לא ויתר ראש המוסד לשעבר מאיר דגן על הדברים שאהב באמת בחיים. צועד בקושי על רגליו ובניגוד לעצת הרופאים נכנס דגן לבית בראש פינה אותו עיצב וסידר בקפידה, עם שש תמונות של כבשים אותן רכש לאחרונה ושצוירו על ידי האמן המנוח מנשה קדישמן. "אבא סידר על הרצפה פסיפס של כל התמונות, שיחק ביניהן והחליט איזו כבשה תהיה באיזה מיקום על הקיר שהוכן מראש לשם כך. הוא היה פדנט בענייני אמנות", אומרת הבת נעה.

 

עכשיו באים כל המנחמים על מותו של האיש שהיה לאגדה בחייו, ויושבים מול הקיר שבעל הבית תיכנן עבורם. מעבר לו ולחלון הגדול שלידו נשקף הנוף המרהיב של הגליל, עם השמיים הכחולים, השדות הירוקים וימת החולה, יפים כמו שרק הטבע באביב יכול לצייר. מאות רבות הגיעו השבוע לנחם את המשפחה האבלה, האלמנה בינה, אחות במקצועה, והילדים נעה (43), מטפלת באמנות המתגוררת עם משפחתה בראש פינה, דן (42), יזם פרויקטים המתגורר עם משפחתו ברעות, וניצן (33), מורה אנתרופוסופית שעוסקת בעיצוב פנים. עם היוודע מותו של דגן הוקמה בחצר הבית סוכת אבלים גדולה ולבנה, אבל ביום שלישי בצהריים ישבו רוב המנחמים, ביניהם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין והשר לשעבר עוזי לנדאו, בסלון. כשאחד האורחים התרשם משני ציורים של דגן, פורטרטים עצמיים בצבעים כהים, אמרה לו הבת נעה, כי מכנה את התמונות "איש הצללים".

 

בחדר הטלוויזיה ספות לבנות שכיף לשקוע בהן והמון כלי נשק, בעיקר מעץ, תלוים על הקירות. על השולחן הקטן חפיסות סיגריות סגורות. "של אמא", מסבירות הבנות, "אבא עישן בעיקר סיגרים ומקטרת והפסיק מיד כשחלה". בחדר הזה צפה לא פעם בדיווחים על הפעולות העלומות שעמד בראשן. "פעם", נזכרת נעה, "הראו ב'עובדה' קטע על החיסול של עימאד מורנייה ושאלתי, 'אבא, זה אמיתי?' והוא ענה, 'אני לא יודע, אולי זה קשקוש'. מעולם הוא לא שיתף או התייעץ איתנו. שום דבר. הוא היה איש סוד. כשהיו דברים רלוונטים בטלוויזיה, תמיד היה עם חיוך קטן, אבל אף פעם לא מודה שהוא מעורב. לא עניין אותו להתפאר. את תחושותיו ומחשבותיו שיתף עם מי שהיה קשור לתחום שלו. לכן גם לא שאלתי, כי ידעתי שהוא לא יספר".

 

 

אוצר מתוך החול

את חייו חילק דגן בין שני בתים: הבית בראש פינה, שבו התגורר ב־20 השנה האחרונות ואליו עברו הוא ואשתו מבית אחר בישוב, והבית בתל־אביב שרכש כאשר חלה, כדי להיות קרוב לבית החולים איכילוב, שם קיבל טיפולים נגד מחלת הסרטן שתקפה אותו ב־2012. לפני כן התגורר בעיר בדירה שהמוסד שכר עבורו כשעמד בראשו. "באותם ימים", מספרת בינה, "הייתי קופצת פעם בשבוע לבדוק שהדירה נקייה. ניקו לו אבל הייתי עוברת קצת. קונה לו למקרר כמה דברים, כי לא היה לו אוכל. הבנות המתוקות מהמוסד היו שולחות אותו הביתה עם הסלט שלא ישמין. בשבתות הוא היה בא הביתה, כי מה לעשות שתל־אביב זה לא אני".

 

זו הייתה גאווה משפחתית כשהוא מונה לתפקיד?

 

"בחיים לא אמרתי שבעלי הוא ראש המוסד. אף אחד לא ידע, עד שלא גילו במקרה. ויקטור הנהג והמאבטחים היו מספרים".

 

הם הכירו בשנת 68'. הוא היה אז קצין חי"ר והיא הייתה אחות בתל השומר, קצינת רפואה בעברה, שנשלחה לאחר מלחמת ששת הימים לעזור בהקמת בית חולים באל־עריש. "היינו שם שלושה חודשים", היא משחזרת. "אכלנו בחדר האוכל של הבסיס הצבאי שהיה במקום, והקצינים היו באים בערב לשבת איתנו. מאיר היה אחד מהם".

 

 

אם על דגן נאמר כי הוא איש מלא הומור, הרי שאשתו לא נופלת ממנו גם בעת הקשה שבה היא יושבת שבעה על בעלה מזה 44 שנה. "אחרי שנה שהיינו יחד הוא עלה על מוקש סנדוויץ' באל־עריש", היא מפריכה את הסיפור הידוע על היכרותם. "זה נכון שהייתי אחות, אבל לא הכרתי אותו כשהוא היה פצוע. הכרנו לפני, רק שמאיר, בכל הספרים, מעולם לא תיקן את הפרט הזה. כנראה שזה נשמע יפה שהוא שכב פצוע ואני טיפלתי בו. יצאנו ארבע שנים והתחתנו ב־72' למרות שאם זה היה תלוי בו", היא עוצרת לקחת אוויר, "זה יכול היה להמשיך עוד כמה שנים".

 

כלומר, את האישה ששברה את ראש המוסד באוליטימטום?

 

"טוב, הוא לא היה אז ראש המוסד".

 

אחרי הנישואים גרו שנתיים במרכז הארץ, שם נולדו שני הילדים הראשונים. לדבריה, הקפידה לא לעבוד בשבתות וחגים כדי לקבל את פני בעלה כאשר זה חזר מהתעלה, בדרך כלל, פעם בשבועיים. "מעולם כשילדתי הוא לא היה", היא מציינת. "בלידה של נעה הוא בא לראות אותי, אבל אחותי הייתה זו שהוציאה אותי מבית החולים, עם דן הוא בא רק לכמה שעות, לברית, ואת ניצן שנולדה ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה הוא ראה אחרי חודש".

 

 

ואיך חיים ככה?

 

"אני חזקה. ידעתי למה אני נכנסת. חוץ מזה, כשהוא היה בא הביתה, זה היה כאילו יש עוד ילד. שייח', יודעת מה זה? אבל אני אשמה. למיטה הבאתי לו אוכל. כשהיינו זוג צעיר הוא קנה לי ספרי בישול. גם הוא אהב לבשל. בטיולי ג'יפים הוא היה מבשל לכולם. כל שבת היה משהו חדש. הוא אשכנזי ואהב אוכל ספרדי, אוכל מתובל שהכרתי מהבית. בית של בישול טורקי־בולגרי־יווני".

 

אם בביתו דגן היה ראש הממשלה, אז בינה הייתה שרת החוץ והפנים גם יחד. מיד עם הגיעה לראש פינה ב־75' מצאה לה חברה חדשה, גם שמה בינה, ו"נדבקנו אליה ולחבורתה ואיתם יצאנו לטיולים, בעיקר ג'יפים". עד היום זו קבוצת החברים הבסיסית של המשפחה, עליה יוסיף דגן חברים רבים שיאהבו אותו אהבת נפש. "בילדות היינו יוצאים הרבה לטיולים", מאשרת הבת ניצן. "בעיקר במדבר, ארבעה ימים תחת כיפת השמיים, בלי להתקלח, ישנים בשטח. פעם היינו באיזו מערה. אבא היה חובב עתיקות ויש לנו הרבה מהן בבית. פתאום הוא פישפש בחול ומצא מנורת שמן עתיקה. לי בתור ילדה זה היה כמו לגלות אוצר, לא משהו רגיל. הרבה מטיילים, אבל הוא זה שמצא".

 

"אבא היה קודם כל איש צבא", מתמצתת נעה את חוויות ילדותה. "ובבית היו סדרי עדיפויות ברורים: לאבא יש אחריות ענקית על ביטחון אזרחי מדינת ישראל. הוא לא אמר לנו את זה, אבל זו הייתה התנהגותו. אני גדלתי עם אבא שריונר וזה אומר שכל הילדות שלי עברה בבסיסי רמת הגולן, וסדר פסח בבסיס עם הפלוגה. למסיבות הסיום שלנו הוא לא מגיע, גם לא לאסיפות הורים. אבא של סופי שבוע. ברור שזה מפריע. אין ילד שלא רוצה את אבא לידו, אבל זו הייתה המציאות".

 

והיה עוד משהו שנעה ידעה על אבא. "אבא כל החיים עשה שליחויות חשובות. הוא היה ידוע בזה בצבא. הוא ניהל משאים ומתנים בצרפת בתקופת לבנון. עם מי, אני לא יכולה להגיד לך, אבל הוא נסע הרבה לחו"ל, בלעדינו, ברור. זה תמיד היה שם ברקע. לא כל מח"ט נוסע לחו"ל. היו לו יד ורגל בפעילויות מיוחדות, והוא היה מוכר היטב בגופי המודיעין. ב־91', כשהוא נסע להביא את העלייה מאתיופיה, ידעתי שהוא מעורב. ידעתי שהוא נסע לאפריקה למרות שהוא לא היה בכותרות, ושנים לפני ידעתי שהוא הביא עולים בסטי"לים. אני זוכרת שהייתי סקרנית, אבל הוא לא אמר מילה".

 

בין השנים 1980־1982 מילא דגן שני תפקידים משמעותיים - מפקד אד"ל, יחידה שלימים נקראה יק"ל, יחידת הקישור ללבנון, ומפקד אוגדה 36. שניהם הפכו אותו לדמות מוכרת משני צידי הגבול הצפוני, לטוב וגם לרע. "מתברר שכשאבא היה אל"מ הייתה התראה סביב איומים על חייו וגם עלינו", משחזרת נעה, "אם כי לאבא לא הייתה אז אבטחה מיוחדת או משהו. יום אחד אני לבד בבית, ומגיעה מרצדס שחורה, מוציאים ממנה חבילה ואומרים לי, 'זה מתנה לאבא', וצריך לזכור שהלבנונים נכנסו אז חופשי לארץ. הייתי אז בכיתה ד', אמרתי שלום ותודה והתיישבתי לפתוח. למיטב זיכרוני אלו היו קריסטלים גדולים, בטח מתנה לחג.

 

"כשסיפרתי על זה לאבא הוא התפלץ. נעתקה נשימתו. אמרתי לו, 'תשמע, הגיעו חבר'ה מלבנון השאירו מתנה', והוא אמר, 'לעולם אל תעשי את זה יותר. לעולם אל תפתחי'. ואני לא הייתי מודעת בכלל שיש איזו סכנה. ואז הוא הסביר לי, 'נעה, אם אתם הולכים ופתאום מישהו מתקרב אליכם, לא מתקרבים אליו, לא עולים לאוטו. רק אחרי זה הבנתי שהייתה התראה על הבית".

 

"הייתה תקופה בזמן מלחמת לבנון הראשונה", מאשרת בינה, "שהוא אמר לי, 'לפני שאת נכנסת לאוטו, תסתכלי מתחתיו'. זה היה כשהיינו בדרום לבנון והיינו הולכים ללבנונים והם היו באים אלינו. הרבה ידעו איפה אנחנו גרים. אז הוא אמר, 'תסתכלי'. עניתי לו", היא מתארת שוב בטון הכי מצחיק שלה, "איך אני אסתכל? יש לי זמן? בבוקר אני ממהרת לעבודה".

 

כל מיני שושו ומושו

כאשר שואלים את הבת ניצן מה תיקח מאביה היא עונה ללא היסוס: "את היכולת הבינאישית. יש לי חברות קרובות, כמו שלו היו הרבה חברים קרובים. לא הרבה יודעים ליצור חברויות כמוהו".

 

נעה: "אבא ידע להיות חבר. הנה, אתמול היה כאן הרב ישועה בן שושן שהיה במחתרת היהודית, ועוד לפני כן היה חבר של אבא אחרי שנלחמו יחד בתעלה. אבא אהב אותו, העיד עבורו במשפט וביקר אותו בכלא, אפילו אם הם לא חשבו אותו דבר. זו חובתו של חבר, כמו שהעיד לטובת אולמרט.

 

"הוא מאוד העריך את אולמרט כראש ממשלה ומאוד אהב לעבוד איתו, אם כי נמנע מלהביע דעה בנוגע להסתבכות שלו. הוא תמיד אמר, 'אולמרט יישאר חבר שלי, לא משנה מה'. אבל היחסים ביניהם לא היו כמו היחסים עם אריק שרון שהיה בחתונה של הוריי, בחתונה שלי. אבא מאוד העריך אותו.

 

"היום היה פה פצי (תא"ל במיל' אמציה חן - א.א.) וסיפר שבמלחמת יום כיפור, אבא, דני וולף והוא היו חניכים בפו"מ ושרון היה אוגדונר. כשהם ראו אותו, הם ממש קפצו עליו, 'בבקשה, בבקשה קח אותנו איתך' והם הצטרפו אליו. לא משנה שבדרך הם חיסלו קציני איסוף מצרים ולקחו מהם את המפות ואלו היו המפות הראשונות ששרון קיבל לידיים, זה היה ממש אוצר. אני יודעת גם מאבא שאריק ראה בשלישייה הזו את מי שמצאו את התפר בין הארמיות. הם הגיעו לאגם המר, ואבא אמר לשרון 'אין פה אף אחד', ואז שרון אמר לאבא, 'תאר לי בדיוק מה אתה רואה. תיגע במים', ומהמילים של אבא שרון הבין שזה התפר בין הארמיות ומשם צלחו את התעלה".

 

לימים היה זה שרון כראש ממשלה שמינה את דגן לראש המוסד. כהונת דגן הסתיימה ב־2011 כשראש הממשלה היה כבר בנימין נתניהו. למרות המילים החמות שנתניהו הרעיף עליו אחרי מותו, היה ידוע כי השניים לא רואים את ניהול המדינה עין בעין. "אבא חשב שבהתנתקות שרון מנע אסון הרבה יותר גדול", אומרת נעה. "הוא לא הצטרף אליו לקדימה כי אבא היה ראש מוסד. ומה שנשאר מקדימה אחרי שרון, זה לא שרון".

 

ומה לגבי נתניהו?

 

"מה שאבא חשב על ההנהגה הוא אמר בנאום ההוא בכיכר רבין. ביבי מאוד העריך אותו, אבל מצד שני היה לו קשה לעבוד עם מישהו כמו אבא שלי עם הדעתנות והישירות. אבא שלי גם כנראה עשה לו את המוות. אנחנו לא יודעות בדיוק מה. אבל הם שני אנשים שלא נמצאים באותו מקום. למרות זאת, ביבי מאוד סמך עליו, למשל בהתייעצות לגבי ראש המוסד הבא. תשמעי, לאבא שלי היו גם הצלחות וגם ביבי נהנה מההצלחות שלו במוסד. כשאבא היה היועץ שלו לענייני טרור הוא מאוד החזיק ממנו, פשוט בטח רעדו לו הביצים אם משהו ייכשל. הם לא היו חברים. ביבי היה פוליטיקאי ואבא הוא משהו אחר".

 

דיברו על זה שהוא היה מתאים להיות ראש ממשלה, אבל לא מתאים לו ללחוץ ידיים בבר־מצוות בדרך לשם.

 

"זה מה שאבא תמיד אמר. שהוא לא אהב להבטיח לאנשים ולשחק את המשחק. אבל ממה שאנחנו יודעים, הוא כן התלבט ואם הוא לא היה חולה, יש סיכוי גבוה שהיה מתמודד על ראשות הממשלה".

 

באיזו מפלגה?

 

"לא יודעת ספציפית להגיד לך. לא חושבת שבעבודה. אולי משהו חדש או מפלגת מרכז, אולי אפילו משהו בסגנון יאיר לפיד, קשה לנו לדעת".

 

בינה: "הוא לא התכוון ללכת לפוליטיקה אבל אם הוא היה בריא, הוא היה הולך. בגלל מה שקורה. הוא תמיד אמר, 'אני רוצה עכשיו לעשות לביתי' אבל הוא גם אמר, 'היו מצליחים לדחוף אותי לשם'. המוות שלו זה פספוס גדול. לא רק שאנחנו היינו צריכים ליהנות ממנו יותר. המדינה הייתה צריכה ליהנות ממנו יותר".

 

גם בינה וגם הבנות אומרות כי דגן מעולם לא התייעץ עימן, בוודאי לא בדברים שנוגעים למוסד או לפעילויות ביטחוניות וגם לא אחר כך, למרות שלפעמים נכנסו הביתה ובסלון ישבו אנשים מוכרים. "מאיר לא היה מספר דברים ואני גם לא שאלתי", אומרת בינה. "גם כשהייתי אשת איש צבא לא דיברנו. לא היה דבר כזה שראיתי אותו מהורהר או עצוב. מאיר היה קשוח. הוא היה אדם שלא דיבר יותר מדי, למרות שעם החבר'ה מהג'יפים ומהצבא היו לו המון בדיחות".

 

ואחרי שמונה לראש המוסד?

 

"לפעמים היו דברים מסתוריים, אבל הוא לא היה מספר, הכל היה בשו־שו. בזמן שהוא היה במוסד, שמונה שנים, מעולם לא נסענו יחד לחו"ל, לא היה יום אחד של חופש. הדרכון שלי פג תוקפו, היו שולחים לי לחדש. עניתי, 'מה יש לי לחדש?' הוא נסע הרבה לכל מיני שושו ומושו ובחיים לא הצטרפתי. גם היו לי את החיים שלי, עם החברים והחברות והפילאטיס. סרטים, ספרים, וגם להיות עם עצמי בבית. הפעם הראשונה שחידשתי את הדרכון מאז שהיה במוסד, הייתה כשהיינו צריכים לנסוע להשתלת הכבד בבלארוס".

 

כאשר נבחר להיות ראש המוסד, תפקיד שבעבר לווה במעטה כבד של חשאיות, מי שהלך בגאווה לגן הילדים וסיפר שסבא במוסד היה עמרי, הבן של נעה. "הוא היה מספר לכולם, 'סבא שלי עובד במוסד'. כששאלתי אותו מה לדעתו זה המוסד, הוא ענה, 'המקום שבו מייצרים פליימוביל', כי זה מה שסבא הביא לו מחו"ל. הסברתי לו שהמוסד זה מקום של מרגלים והוא כמובן אמר שהוא רוצה גם.

 

"אני לא אשכח", היא מחייכת, "איך פעם אחת אבא טס לחו"ל, ועמרי ביקש חולצה של בוב הבנאי, אז כל חברי המוסד חיפשו, 'בוב דה בילדר, מישהו ראה פה משהו של בוב דה בילדר', וצחקו שבטח כולם חושבים שזה קוד סודי למשהו. אני לא ידעתי דברים ספציפיים על הפעילות שלו, אבל ידעתי שיש לו הרבה קשרים בעולם. היינו יושבים בחדר טלוויזיה והוא היה פולט, 'אה, אותו אני מכיר', 'אה, גם אותו אני מכיר'. כל מיני דמויות כאלו מהחדשות, לא חשוב מי. ידעתי שיש לו קשרים גם עם מדינות ערב. כשהייתי שואלת אותו על מדינה מסוימת, הוא היה עונה, 'אה, הייתי בה, הכל בסדר'.

 

"הוא לא היה דברן גדול, אבל גם לא שתקן. כן היו דיבורים על ביטחון ועל ישראל באזור. ניתוח אסטרטגי של מה קורה במצרים, ירדן ומה הוא חושב שיקרה. הכרתי את דעותיו מלפנים ומאחור. כשדיברו על חיסול עימאד מורנייה אמרתי לו, 'אבא יש לך אליבי מושלם, סבתא מינה נפטרה, ישבת שבעה'. היינו צוחקים ולא אומרים מה כן, מה לא. על מבחוח לא דיברנו יותר מדי, אבל אני יכולה להגיד שהוא לא היה נסער ברמות. כנראה שהוא היה נסער שם.

 

"הוא היה טרוד תמיד, זה כן. פעם אמרתי לו, 'אבא אתה נראה נורא עייף', אז הוא ענה, 'אני יושב כאן, ותחת אחריותי יש לא מעט אנשים שעובדים בעולם בצורה בלתי חוקית, ואם משהו מסתבך לכי תוציאי אותם משם. הם לבד. זה שונה מלהיות איש צבא שיש לך איך לחלץ את החיילים ואפילו מלהיות רכז בשב"כ, שעובד קרוב ויכול להיכנס עם ג'יפ ודובדבן. המוסד זה משהו אחר'".

 

לא רק דגן הקדיש את עצמו למוסד, גם בינה לקחה על עצמה תפקיד. "שנים הייתי מבשלת צהריים למאבטחים, והבנות בפילאטיס היו צוחקות עליי, 'נו, כבר טיגנת את השניצלים?' בסוף בא האחראי ואמר, 'את גמרת עם זה'. ויכוחים, ויכוחים, בסוף אמרתי לו, 'אני מתחננת, שישי־שבת כן', ואז איכשהו הוא הסכים. בקיץ הם ישבו בחוץ כמו בבית הבראה, והחברות שלי הגישו. בחורף תמיד היו עוגיות ופירות ומשהו חם בלילה, וכל בוקר אוכלים ארוחת בוקר בפתח הבית וארוחות לילה. רק צהריים הביאו לעצמם.

 

"כשמורנייה חוסל באמצע השבעה של אמא שלו, מאיר אמר לי, הזהיר אותי, 'יכול להיות שבאמצע אני אקום'. אז הוא קם והלך ואז האבטחה נהייתה אחרת". "כשהשמירה על אבא הלכה והתגברה בתפקיד", מספרת נעה, "לא ידענו למה, אבל הבנו לבד. היו מקרים שהוא היה מתקשר, 'אולי תבואי לקחת אותי? ניסע באוטו שלך?' הוא נורא רצה לחמוק מהאבטחה, אבל כמה דקות אחר כך, כבר ראינו מאחור את המכונית של המאבטחים, אז כנראה שהוא לא ממש הצליח".

 

הוא כונה ג'יימס בונד הישראלי, הלכתם יחד לסרטים של בונד?

 

ניצן: "לא, הוא דווקא היה חובב מדע בדיוני אז הלכנו ל'סטאר וורס', אבל לא לאחרון, אלא לשניים לפניו. פעם אחת גם גררתי אותו לקונצרט. כל הספרים בספרייה שלו זה מדע בדיוני, פנטזיה. בקולנוע הוא אהב מערבונים ואינדיאנה ג'ונס".

 

נעה: "היום הגיע לפה מישהו עם ספר זיכרונות מהתיכון, שאבא כתב לו וחתם: פיצ'ו דה־גול. הוא עוד לא היה אז בצבא בכלל, וכבר חשב להיות גנרל".

 

גילו לאבא סרטן

 

ניצן מספרת כי אחרי הפרישה מהמוסד, הקפיד דגן לעשות את מה שלא עשה עם ילדיו: להיות מעורב בחיי השגרה של שבעת הנכדים. שלושה של נעה וארבעה של דן. עד שחלה הגיע לכל חגיגות ימי ההולדת בגנים. אלא שאז הגיעה בשורת האיוב. "אמא באה לספר לי על המחלה ואני סיפרתי לניצן", משחזרת נעה. "אמא אמרה, 'גילו לאבא סרטן אבל יש פתרון, הוא צריך השתלת כבד'. היא הייתה זו שסיפרה לנו, כי אבא לא היה מסוגל לעמוד ברגשנות שלנו. הוא גם מיד נרתם לדבר היחיד שיכול היה לתת לו עוד זמן, ההשתלה, וכל המשאבים הופנו לשם כי אם לא, היה ברור שזה עניין של כמה חודשים. חטפתי שוק, אבל לא חשבתי שהוא ימות, כי מיד הוא נכנס לטיפול עד ההשתלה וכולנו נרתמנו להיות איתו".

 

ואיך הוא הגיב להתגייסות של מנהיגי עולם ופוליטיקאים ישראלים למצוא לו כבד?

 

"בעניין הזה אבא ניהל את עצמו. אז הוא נעזר באנשים ובירר, נסע לארצות־הברית וזה היה כמו חמ"ל. מי שעזר לו היה חבר טוב מהצבא, שלמה בן חיים, כך שישר זה תועל לעשייה".

 

ניצן: "אנחנו משפחה קולית אבל בפנים כולנו דאגנו. רק לידו החזקנו את עצמנו. קרה שבכיתי לידו, אבל השתדלתי שלא. כשהוא היה ברגעים קשים, כשהיינו צריכים לעזור לו פיזית, זה לא מנע ממני לא להיות איתו. להפך. זה גרם לי להיות שם יותר בשבילו. כל משבר שהיה, היינו שם".

 

באוקטובר 2012 הוטס דגן לבלארוס. "עמדנו לנסוע להודו", מספרת בינה, "ואז אמרו לנו שלא, שהם לא הסכימו. באנו הביתה ולא הספקנו לפרק מזוודות וכבר טסנו לבלארוס".

 

למרות שההשתלה הצליחה, דגן נדרש לשיקום ארוך שגם הוא סיכן את חייו. "הוא עבר משבר גדול בשיקום", מספרת ניצן, "גם הרופאים אמרו שהוא לא יחזיק מעמד. אבל שם ראינו את שיא כוחו. הוא עבר ממצב שהוא שוכב על כיסא, לא נושם לבד אלא עם מכונת הנשמה, ופתאום הוא קם לתחייה, ופתאום בכושר. הוא פתאום עשה התעמלות כמו שלא עשה כל חייו. ממצב של כמעט הסוף, הוא לקח את זה לקיצוניות השנייה. כולנו תמכנו בו, סמכנו עליו. הוא היה משרה ביטחון. רק אחרי שנה ומשהו הבנו שהתאים הסרטניים חזרו".

 

זה היה הרגע שבו דגן הקשוח נשבר. ניצן: "זה היה כשהוא סיפר לנו שהסרטן חזר, שיש עוד גרורה ושהוא צריך לנסוע לטפולים בסטנפורד, זו הייתה הפעם היחידה שבה ראיתי אותו בוכה".

 

נעה: "זה היה מאוד עצוב, אבל לא נקלט שזה כל כך סופי. בהתחלה הוא אמר: 'אני מתחיל טיפול ביולוגי ואז עוד טיפול', ומההתחלה האמת הייתה ברורה. שאין סיכוי להחלמה, אלא יש סיכוי למשוך עם המחלה. היו הרבה משברים אבל בכל פעם הוא יצא מהם והרבה יותר מהר ממה שתיכנן. בשבועות האחרונים הוא מאוד נחלש. כבר לא קבע פגישות. כשביקשו לקבוע אמר, 'אם ארגיש יותר טוב'. ולפעמים זה היה על הרגע. כן תבוא, לא תבוא. הוא הזמין אנשים לסלון בתל־אביב".

 

ניצן: "הוא ידע את מצבו. כל הזמן הוא משך עוד קצת ועוד קצת".

 

ברביעי בבוקר אושפז בפעם האחרונה. בחמישי לפנות בוקר הלך לעולמו. "כשהוא נפטר הייתי עם נעה", משחזרת בינה. "שלחו את ניצן לישון. גם אותי שלחו, אבל קמתי בארבע בבוקר, הכנתי סנדוויצ'ים לכולם. למאבטחים, לרופאים. נכנסתי לחדרו והוא נשם נשימות שטוחות, יצאנו מהחדר, חזרנו והנה הוא ישן בלי לנשום. אני הבנתי. הרי עבדתי במחלקה פנימית הרבה שנים. עוד קודם אמרתי לרופאים, 'המצב שלו לא טוב'. אבל למרות הכל קשה לעכל שהוא איננו. עוד עכשיו אני יושבת פה וחושבת: אוי, זה משהו שהיינו צריכים לשאול את מאיר".

 

ניצן: "הוא דיבר בקושי, גם לא רצה להיפרד. לא רצה ללכת. ככה הרגשנו. הוא לא היה מסוגל ללכת מאיתנו. למרות ההכנה הארוכה, כנראה שאי־אפשר להתכונן למוות".

 

יש דברים שלא הספקתם להגיד לו?

 

נעה: "לא נשאר לנו עם אבא שום דבר פתוח, שום דבר שלא אמרנו לו, או שהוא רצה להגיד לנו ולא אמר. הדברים היו מדוברים כי המחלה הייתה סוג של התמודדות ארוכה. אבא אמר לי כל הזמן שהוא שלם עם עצמו, הוא רצה לחיות. 'עשיתי מה שאני יכול. עזרתי לכם', הוא אמר. דרור מורה עושה עליו סרט ואבא אמר, 'אני עושה את הסרט כדי שיישאר משהו לנכדים'".