אחרי שנפטרתי מכל ספרי הבישול שהיו בבית - נשאר עוד אחד. האם הגיע תורך, 'ספר הפסטה הגדול'? האם זה הזמן לביעור חמץ מילולי? ירשתי אותו מאחי הבכור. כשהספר התפרסם, בתחילת שנות ה־90, הייתי עוד ילד - אבל הרצינות התהומית שלו פעלה עליי. שנה לפני רצח רבין, המחברת בת' אילון הסבירה לישראלים על נפלאות הריחן והפסטו. דיווחה על חיי המטבח של האיטלקים כאילו גילתה ערי זהב נסתרות, משביעה את קוראיה בתורת האל־דנטה. גם היום, שנים אחרי שפג תוקפה, אני נאמן לאזהרה שלה: קנו גבינת קשקבל, ואל תתפתו לחיקויי פרמזן.
מה יש לי נגד הספר הזה? כלום והכל. כמה תמים ויומרני הוא נראה היום. אז - בשיאה של אשליית הגלובליזציה, של ההצטרפות לעולם הגדול, המערבי, הצרכני - ניכר משהו חינוכי ונעים בניסיון לשכנע ישראלים שגם הם שייכים למזרח התיכון. כלומר, מתוך גישה כמו אמריקאית, בדימויים של חיי כפר טוסקני. בגיור המשונה של עגבניות ושמן זית כאילו הם שייכים לחלל החיצון. 20 ומשהו שנים אחרי - חיי המטבח כאן איבדו את ההילה הפרטית והנורמלית הזאת. מי לא דחף ידיים לצלחת: כלי התקשורת, הפוליטיקאים, צרכנות הפנאי בימי אינתיפאדה. בשלנות הפכה לגרסה שתלטנית של שירה בציבור (גם בגרסתה הטבעונית, הבריאותית, האליטיסטית). כלומר, שירה בציבור שקשורה לכרטיסי אשראי. שיש בה חלוקה ברורה למעמדות: שפים נאדרים בקודש, בשלנים שכונתיים, פרסומות סמויות.
"הוויסקי והסלמון המעושן הם המשווים לפסטה זו את הצביון הסקוטי", אני קורא בפעם האחרונה את תיאור המתכון ל'ספגטיני בנוסח סקוטלנד' - אחד מעשרות ומאות מתכונים שרק קראתי ומעולם לא בישלתי, "אף שלמעשה הומצאה באיטליה, אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי לרצות את טעמם של חיילים בריטים ואמריקאים. ניתן להחליף את הוויסקי בברנדי". ניתן להחליף!