התובע התחיל לעבוד במרכול "קריות זול" בספטמבר 2008. ביולי 2009 הוא נשלח עם חבר לעבודה להוציא דרך המחסן מכל פלסטיק גדול המשמש לאחסון אבטיחים. התובע טען שדרך הכניסה למחסן הייתה חסומה על ידי רכב של אחד השכנים, ולכן הם נאלצו להרים את הארגז מעליו. לדבריו היה מדובר במכל כה כבד, שהיה צריך להעביר אותו במלגזה ולא בארבע ידיים, אולם הם עשו את שהוטל עליהם.
ברגע שהורידו את המכל, "נתפס" לסדרן הגב והוא לא היה מסוגל לזוז. בעקבות האירוע התגלו אצלו בלטי דיסק מרובים, והוא נותח פעמיים.
בתביעה שהגיש נגד המעסיק בדצמבר 2011 הוא הסביר שלפני התאונה מצבו הבריאותי היה מצוין, אולם לאחריה הוא לא שב לעבודה. לטענתו, הוא ביקש מהמעסיק שימצא לו תפקיד חלופי המתאים למגבלותיו, אך זה סירב.
המעסיק טען מנגד שגרסת התובע אינה אמינה, משום שכבר לפני האירוע הוא סבל מכאבים שונים ונכות. לדבריו העובד אחראי לתאונה, משום שהיה יכול לפנות לשכנים שיזיזו את המכונית במקום להרים את המכל מעליו ולגרום לעצמו נזק.
השופט אהרון שדה ציין שלא מדובר בתובע "רגיל", וכתב: "למעשה קשה מאוד לסמוך ולו על משפט אחד שלם שיצא מפי התובע כמשפט המשקף אמת אובייקטיבית". מדובר בתובע מרקע חלש מאוד, שעבר משברים בחייו, פשיטת רגל, והחיים לא חייכו אליו – אלא הצריכו ממנו יצירת מניפולציות שהוצגו כמעט בכל הופעותיו בבית המשפט, ובהן ניסה להרשים בישיבה והליכה כפופות ומיוסרות.
מצגים אלו, סבר השופט, היו בקלות יכולים לפסול את תביעתו. עם זאת הוא התרשם שהבעייתיות בעדותו איננה נובעת דווקא מהצורך לרמות, אלא קשורה במגבלותיו האישיות. לכן בחר השופט שדה לנהוג כלפיו בגמישות כשהסתמך על עדות החבר לעבודה, שעשתה רושם מהימן ועל בסיסה קיבל את התביעה.
השופט הסביר כי אמנם מעסיק אינו חב באופן אוטומטי באחריות לתאונה, אולם הוא חייב לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיו. עם זאת נקבע שמאחר שהתובע לא טרח לבקש להזיז את האוטו או למצוא פתרון שיפחית את הנזק שנגרם לו, עליו לשאת בחלק מהאחריות לתאונה.
לפיכך פסק השופט שדה כי על המעסיק לפצות את התובע ב-745 אלף שקל עבור הפסדי שכר בעבר ולעתיד, כאב וסבל, ניידות וטיפולים רפואיים ועזרת צד שלישי. מסכום זה הופחתו 20% עבור אשם תורם, ועוד 495 אלף שקל שהביטוח הלאומי כבר שילם. לבסוף היתרה לתשלום עמדה על 105 אלף שקל, שאליה יצורפו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 29 אלף שקל.