מאז הכרזת העצמאות, החוקה היחידה שקיימת במדינת ישראל היא חוקת הביטחון. ב־68 שנותיה של המדינה לא נמצא עדיין ראש הממשלה אחד, מדויד בן־גוריון ועד בנימין נתניהו, שישאיר אחריו סט של כללים וערכי בסיס שיקבעו את אופייה של ישראל. אפילו על הכרזת העצמאות קשה היה היום להחתים את הסיעות בכנסת. חוקי יסוד שנועדו להחליף את החוקה לא עוברים בשנים האחרונות, מטוב ועד רע, וכך כל שופט ויועץ משפטי הישר בעיניו יעשה, והביטחון הוא אחד אלוהינו.
כולם הרי מסכימים על ביטחון. כל מה שנותר הוא לפרש מה זה אומר. דרך המשקפיים האלה אפשר להבין את היחס לאיחוד משפחות פלסטיניות (באין חוק יסוד מדינת הלאום או הגדרה של ישראל כמדינה יהודית מסבירים את הסירוב לאיחוד בביטחון), לבנייה ביהודה ושומרון, להגבלת חופש הביטוי, וגם לכאוס באזור הר הבית.
בחוקה שלא קיימת אצלנו יש חופש פולחן. היא מקור גאוותנו. המדינה החופשית היחידה במזרח התיכון ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים מכל הזרמים. לנשות הכותל מותר לברך את מי שהן רוצות כמה שהן רוצות, ואם יעוררו מהומה ימצאו פתרון. כך גם ליהודים שרוצים להתפלל, להינשא או לברך על הר הבית. לפי החוקה הדמיונית הזאת, בכל שטח שנמצא תחת הריבונות שלנו יש לכל אחד זכות להתפלל למה שירצה ואיך שירצה, ומי שמתרגז יכול לקפוץ. יש חוקה והיא מתירה חופש פולחן, ולצידו חופש ביטוי ועוד זכויות פרט שקבעו האבות המייסדים. מעין חג החירות כל השנה.
אני עוקב אחר נאמני הר הבית בשנים האחרונות. חלקם לוקים בעיניי בסינדרום ירושלים, משתגעים מהעיר, מהמסורת, מהאגדות והסיפורים, ויש כנראה ביניהם כאלה ששומעים קולות וברקים. אחרים, כמו יהודה גליק, דווקא מדברים בהיגיון רב ומסמלים תקווה למציאות פחות אלימה. למה הם עסוקים בהר הבית זה פחות חשוב לצורך העניין. הסיפור שלהם הוא ויכוח על זכויות חוקיות.
נאמני הר הבית, כמו נשות הכותל, מאתגרים את מדינת ישראל דווקא במקום שחסר לה. מכאיבים לה באזור היד שנקטעה. בהיעדר חוקה, אי־אפשר להפריד את הדרישות של נאמני ההר להתפלל במקום הכי קדוש ליהדות מהדרישות של נשות הכותל לברך ברחבת הכותל, מהדרישה של התנועה הרפורמית לאפשר לכל טבילה במקוואות הציבוריים, או של האורתודוקסים הליברלים להקים מערך גיור וכשרות שלא תלוי בחסדי המונופול החרדי. לכולם טעמים, כולם מרגיזים מישהו, ולכולם אמור להיות בית משפט שייתן מענה ויקבע מגבלות. לכולם אמורה להיות תשובה מהמשטר, אלמלא מה שקרוי אצלנו העניין הביטחוני. תחליף החוקה שנוסד על בסיס פוטנציאל הנזק.
וכשזה מה שנוצר מאז הקמת המדינה ועד היום – החזק מנצח. מי שמאיים יותר ומזיק יותר קובע את המדיניות. בעל הבית המשתגע מכתיב למערכת המשפט, גם אם הוא לא בעל הבית. אין סטטוס־קוו למי שלא מאיים ומסכן את הסביבה. קרי ליהודים.
נחזור לדוגמה של נשות הכותל. אני בעד נשים פמיניסטיות דתיות. "ברכת כוהנות" אמנם לא נהוגה בשום בית כנסת בעולם היהודי, ובכל זאת – זכותן. לכן התירו להן לקיים את הטקס למרות הכעס של החרדים. עכשיו תארו לעצמכם קבוצת נשים מוסלמיות פמיניסטיות, אזרחיות ישראל, שהיו מבקשות לכרוז כמואזין בהר הבית. האם יש ספק מה היה עולה בסופה של יוזמה כזאת? כי כשמדובר בחופש הפולחן מול הערבים, החוקה הביטחונית הבלתי כתובה קובעת שעדיף לא לעשות כלום. אין היגיון, אין חופש פולחן, רק פוטנציאל הנזק.
אני מבין היטב את הנימוקים הביטחוניים למניעת תפילה בהר הבית, גם כשזה הופך לאבסורד. מה שצריך להדאיג את הישראלים הוא שבניגוד לחוקה, הנימוקים הביטחוניים משתנים. הביטחון חשוב, אבל הוא לא תחליף לקביעת דרך. √