זיכרון נייד

למה אילן בן–דב הזעיק אותי למשרדי סאני וצעק עליי, איזה טלפון לקחו הגנבים שפרצו אליי הביתה, ומהו המכשיר הישראלי שתליתי בו תקוות והתברר כפלופ • ישראל וולמן נזכר ב–15 שנה של סיקור סלולרי

קוואנגהק קו נועץ בי מבט תוהה מעל צלחת שרימפס גדושה. בדרך כלל המנכ"ל הקוריאני בשלוחה הישראלית של ענקית הסלולר סמסונג יושב בפארק התעשייה של קיבוץ יקום, אבל עכשיו אנחנו יושבים במסעדה בברצלונה, בשולי תערוכת הסלולר השנתית. "ודאי שיש לנו מה לחפש במדינה קטנה כמו ישראל", הוא עונה לי. "ראשית, אנחנו מוכרים בה כמות מכשירים משמעותית, גם ביחס למדינות באירופה; אבל שנית, וזה העיקר, יש לנו המון סנטימנט והכרת תודה לישראלים. כאן מכרנו את הסלולריים הראשונים שלנו מחוץ לקוריאה; כאן אנחנו מקבלים את הפידבק הטוב בעולם – ישיר, מפורט, חצוף ומיידי; כאן אנחנו לומדים כל הזמן איך ומה לשפר".

 

העובדות לצידו: בישראל, ברוב 30 השנים האחרונות, מוטורולה הייתה החלוצה, נוקיה הייתה המלכה, אבל מי שהכניסה פלפל למלחמות הסלולר הייתה דווקא סמסונג, ואם לדייק – מי שהביא את מכשיריה לארץ, אילן בן־דב. בארץ אין עוד אדם כמוהו, שחייב גם את עלייתו וגם את נפילתו לשיגעון הסלולרי. סאני, שהקים, הייתה הראשונה לייבא מכשירים עם גלישה (iMax), הראשונה לתרגם ולעברת ממשקי סלולריים, והראשונה ששינעה לכאן, בהתראה של שעות, גדודי מהנדסים מקוריאה בכל חשד לבאג קטנטן.

 

לפני יותר מעשור, בשיא הצלחתו, נקראתי בבהילות למשרדו בפתח־תקווה. בדרך הרצתי בראש תסריטים שנעו בין סקופ עולמי להכתבת צוואה. טעיתי. "אתה", אמר לי בפנים רושפות, "פגעת ביום שישי בפרנסה של הרבה אנשים כאן". הוא התכוון לסקירה האחרונה ב"ממון", שבה סלולרי חדש של סמסונג, מדגם שולי יחסית, הפסיד בנקודות מול מכשיר מקביל של מוטורולה. האיש הכין שיעורי בית: מוקדם בבוקר יצא אחד מאנשיו לרכוש את המוטורולה האומלל, ולאורך שעות גויסו כל מומחי סאני לתעד את כשליו במסמך מפורט.

 

נתתי לו תשובה נחרצת, אבל גם לי ירד האסימון: לא רק בן־דב, כולנו ירדנו מהפסים בגלל השיגעון הסלולרי. בן־דב היה אז שליח נאמן, תמצית הישראליות שהתמכרה להסנפת הגאדג'ט. הוא עשה מיליונים כי עלה על נישה ועבד מתוך תשוקה – הרשה לעצמו להיכנס בלי לדפוק למשרדי מנכ"לים אגדיים במטה סמסונג, ולבלבל את מוחם עם דיווחים על בעיות קליטה בדרום ים המלח, דרישות מטורפות כמו מכשיר כשר לחרדים, והצעות ייעול חצופות כמו אייקון מיוחד לשיגור הודעה. הם אהבו את זה.

 

הקרב על הקוטן

 

תחלופת הדגמים בשוק, וגם בארון (הנעול) בחדרי שבעיתון, מסחררת. אבל הבדיקה הטכנית מעולם לא הייתה חזות הכל. תובנה חשובה על הישראלים והסלולרי קיבלתי, למשל, אחרי פעמיים שבהן חדרו לביתי פורצים. בראשונה הם רוקנו את הבית מדברי ערך אך לא נגעו בנייד בן ה־3 של "ידיעות אחרונות", שישב על השולחן בתנוחת "קחו אותי". בשנייה הם יצאו עם פריט אחד בלבד – סלולרי זעיר חדש של נוקיה, שהוחבא בתחתית תיק העבודה שלי.

 

זעיר? בעלי סמארטפון ממוצע כיום, ענק ברוחב 5־6 אינץ', יתקשו לתפוס שלפני 15 שנה, יצרני סלולר נלחמו על התואר "למי יש יותר קטן" – סלולרי פצפון, שמחליק לכל כיס ונבלע בכל כף יד. כשמוטורולה הכתה בארץ עם הסטאר־טק (88 גרם) ואחר כך המילניום (83 גרם), SK מקוריאה השיבה עם ה־3000 (82 גרם), שהיה גם המכשיר הכי יקר בפלאפון (55 שקל בחודש ל־3 שנים). סמסונג הגיבה עם ה־854 (75 גרם), שהזכיר חלוק נחל קטן וחלקלק.

 

הקרב על הקוטן, שהתחלף במלחמה על הגודל, הוא עוד שיעור על הטמטום שביומרה לחזות מהלכים: בדיוק כפי שטרום עידן המסרונים איש לא דמיין שאנשים יעדיפו להקליד טקסטים במקום לדבר, גם איש לא חשב שמיליארדים יעדיפו לשאת עליהם מכשירים עם צגי ענק. סמסונג, שאת ה־Note הרחב במיוחד שלה הוציאה במקור במהדורה ניסיונית למשוגעים לדבר, הוכתה בהלם כשגילתה שה"ניסוי" שורף את המדפים. ואין ספק שסטיב ג'ובס, שפעם התעקש שהגודל האולטימטיבי לנייד לא עולה על 4 אינץ', ביצע סלטה בקברו ביום שבו הציגו יורשיו את האייפון 6 פלוס הענק.

 

סלולרי עם דרכון

 

מנקודת ראותו של מבקר, הסלולריים שפעלו על הפלנטה שלנו בעידן הפרה־היסטורי, כלומר לפני לידת האייפון, היו מעניינים הרבה יותר. אם כיום כמעט לכל מכשיר יש אותו מראה – גדול, מאורך, נטול מקלדת, עם צג זכוכית ומערכת הפעלה אחידה – פעם כמעט כל דגם היה שונה מחברו, גם אם אלה יצאו מאותו רחם, בצבע, בעיצוב, במרקם ובביצועים. כיוון שמהנדסי היצרנים השונים לא הוכפפו למערכת הפעלה אחידה כמו האנדרואיד וה־iOS (למעט נוקיה, שמכשיריה התבססו על וריאציות שונות של סימביאן), כל מכשיר זרק אותך להרפתקה חדשה.

 

ולמה הרפתקה? כי ניידים היו דרך מרתקת ללמוד על מוצאם. כך, למשל, למכשירים שהגיעו מקוריאה בתחילת הדרך היה עיצוב מוגזם ומצועצע, צבעי מסך פסיכדליים וממשק דחוס ועמוס, עם היגיון מפותל. סלולריים מיפן כללו ממשק צורם לעין: מגובב, בצבעי פסטל. מכשירים מאירופה, בעיקר של נוקיה וסוני־אריקסון מנוחתן עדן, הפגינו סטייל מאופק ושמרני וצבעים מותאמים בממשק אלגנטי, פשוט עד גאוני.

 

וכשבאסיה נתנו בגימיקים, כמו הצג המסתובב של ה־Twist של סמסונג, נוקיה – אז מלכה גאה ויהירה, בדיוק כמו אפל היום – השיבה ברמקולי סטריאו משובחים, מצלמה איכותית וגימור מושלם. ואת מכשירי מוטורולה ז"ל, בימיה הטובים, ידענו לזהות לפי הממשק המסורבל, ופריצות הדרך הטכנולוגיות.

 

כן, קיצור תולדות הסלולר הוא גם סיפורן הטרגי והלא ייאמן של שתי ענקיות שנחשבו כל אחת בזמנה למלכות התעשייה, וקרסו. הראשונה היא מוטורולה, שמהנדסי הרדיו הוותיקים שלה הביאו לעולם את הסלולרי הראשון לרכב ואת הסלולרי הנייד הראשון. היא זו שחתכה באחת את משקלו, עם המצאת הסטאר־טק המתקפל והזעיר, והביאה לישראל מכשיר עם צג צבעוני, ה־V720. לקח זמן עד שהמתחרות מהמזרח התאוששו מהלם המזעור, שהגיע דווקא משיקגו. ומוטורולה, היום חטיבה לא גדולה בענק הסיני לנובו, היא גם זו שהדהימה את העולם עם הרייזר (V3), האייפון של 2006. לראשונה, סלולרי דקיק ביותר, עשוי טיטניום, במשקל 85 גרם, עם לחצני מגע שטוחים ותאורת לייזר כחולה.

 

רייזר היה חלום, שהפך אותה למובילת השוק למשך יותר משנה. בגלל הלוק היוקרתי והמחיר הגבוה, הוא נשלף מכיסיהם של כל סלבי העולם. אבל החברה לא הצליחה לשמר את המומנטום עם דגמים חדשים. הקרייזר, שבא אחריו, כבר התקבל בקרירות, והקוריאנים החרוצים מסמסונג, שזיהו את הטרנד הדק, מיהרו להפיץ תואמים דקיקים לא פחות כמו האולטרה־סלים או X820. שנים אחר כך מוטורולה פירפרה עד שנמכרה לגוגל, ולבסוף לסינים.

 

נפלה על מזבח האייפון

 

אבל הקריסה המפוארת מכולן הייתה של נוקיה – מי שהייתה שליטת השוק הבלתי־מעורערת, וכשלה בשל קוצר ראות, יהירות ורצף מפתיע של החלטות שגויות. הכישלון הקולוסלי של החברה נובע כולו מהזלזול במהפך אשר חולל בשוק האייפון של אפל. השקת האייפון, שהסעירה ב־2007 את צעירי העולם, נתקבלה שם במשיכת כתפיים אדישה: הפינים היו משוכנעים בכוחה של מכונת השיווק המשומנת שלהם לצלוח את המהמורה הזו. הם אפילו לא תיכננו לה מענה.

 

רק שנתיים אחר כך יצא מנוקיה סמארטפון מגע משמעותי ראשון. הוא היה מסורבל ואיטי, והתבסס על מערכת ההפעלה המסורתית שלה, סימביאן, שלא תוכננה למסכי מגע. בשנה שאחרי, נוקיה, לראשונה בתולדותיה, לא פתחה ביתן בתערוכת הסלולר בברצלונה.

 

נוקיה התעקשה לא לאחוז בגלגל ההצלה ולהצטרף ליצרניות המתבססות על אנדרואיד של גוגל. נשימותיה האחרונות בעולם הסימביאן היו אמנם סמארטפונים חזקים למדי, N7, N8ו־C7, אבל הפופולריות של מכשירי האנדרואיד הכריעה אותם.

 

כפי שנפילתה של נוקיה בעקבות האייפון צריכה להילמד באקדמיה, כך יש לשנן גם את סיפור הישרדותה של סמסונג אחרי הבום הגדול. כל יצרניות הסלולר עסקו אז בחיפוש ותעייה, ולא היו סגורות לגמרי שמדובר במהפכה. כך, בעוד הכל מהססים, הקוריאנים תפסו מיד את גודל הברוך. אבל הם נזקקו לזמן. התוצאה הייתה גיוס חירום, שהוליד תחילה מכשירים עם מערכת הפעלה תוצרת בית (טאצ'וויז), כפתורי מגע, ואחר כך צגי מגע עם רגישות בינונית. אנשי השיווק החריפים של סמסונג, שידעו כמה יקר האייפון, מכרו אותם בזול יחסית, וסדרות הכמו־אייפונים הללו (F480, מג'יק טאץ' ואחרים), בסיסיים ככל שיהיו, כבשו את השוק הזול יותר, וסיפקו לסמסונג אוויר לנשימה עד לבוא הקונטרה האמיתית לאייפון, בנובמבר 2010 – גלקסי S הראשון. כותרת הסקירה שלנו על המכשיר ב"ממון" הייתה "אייפון קילר".

 

הזיה ישראלית

 

והיו גם קריסות תוצרת בית. ב־2004 הפתיעה אמבלייז של אלי רייפמן, שלימים יחבוש את ספסלי הכלא, עם מעין סמארטפון כחול־לבן. קראו לו אלפא P8, וב"ממון" הגדרנו אותו, באופטימיות, "דוגמה למוצר ישראלי שכובע הטמבל לא מתנוסס עליו למרחוק".

 

טעינו, כמובן. זה היה מכשיר יומרני עתיר תכונות – צג צבעוני ענק ואיכותי, זיכרון של 16 מ"ב ומצלמה שידעה לצלם גם וידיאו – אבל הוא היה מגושם, נראה כמו שלט רחוק לטלוויזיה, ובעיקר אסון טכנולוגי – איטי עד הגזמה, עם נטייה להיתקע שוב ושוב. בתוך חודשים התברר שמדובר בפלופ.

 

ב־2008 המשיכה אמבלייז לבזבז אנרגיה וכסף על פיתוח סמארטפון בשם Else, עם ממשק בדמות מניפה שהגדירה "מהפכני". היא הצליחה אפילו להציג אבטיפוס עובד, אבל המהפכן מעולם לא הגיע לשווקים.

 

באותה שנה כבש מודו, הנייד המודולרי הזעיר של היזם הבלתי־נלאה דב מורן, את כלי התקשורת, אך לא דיגדג אפילו את הצרכנים. הרעיון היה מרתק: סלולרי זעיר המהווה רק ליבה שאותה ניתן לשלב ב"ז'קטים" שונים, כמו מצלמה, נגן מוזיקה ועוד. עד היום לא ברור אם היה זה מיזם תמים שדינו נגזר מראש, או היבריס ישראלי מופקר. בטרם יצא מכשיר אחד מפס הייצור טען מורן שמבחינתו "המתחרים הישירים שלנו הן חברות הסלולר הגדולות כמו נוקיה וסמסונג", והזה על רווחי ענק של 10 מיליארד דולר בשנה.

 

מורן מימן לעשרות עובדיו טיסות לכנס הסלולר בברצלונה, ושיחרר הצהרות שחצניות גם בתקשורת העולמית. בין העובדים, שנדבקו בקדחת שלו, שמענו אפילו התלחשויות בדבר חיל ורעדה שאחזו בחברות הענק לקראת ההסתערות של מודו.

 

מודו הצליחה למכור בארץ (ובמזרח אסיה) מספר זעום של מכשירים, לפני שעובדיה (המוכשרים) פוזרו וקניינה הרוחני, הפטנטים שלה, נמכר לגוגל ב־17 מיליון שקל. ואיך היה המכשיר? ב"ממון" קבענו כי הייתם שמחים לקבל אותו כמכשיר שני, צעצוע פצפון בשביל הגימיק על הבר, לג'וגינג, ליציאה לילית, לחוף הים. נגיד זאת כך: שני הדגמים שיצאו לאור לבסוף מבית מודו היו בהחלט חוצפה ישראלית, אך רחוקים מלהיות גאווה ישראלית.

 

israelwu@yedioth.co.il