זינה הנסיכה ההריונית

ברגע שבו ההריונית מפסיקה לדאוג מאיך היא נראית, היא יוצאת לחופש אמיתי. כמה שיותר מוקדם, יותר טוב

ממש כמו כל אדם נורמטיבי אחר על פני כדור הארץ, גם אנחנו מקיימים חיים כפולים. מצד אחד יש את החיים האמיתיים, בהם אנחנו עובדים, יוצאים עם הכלב, מקפלים כביסה, מבשלים ומסיימים את הערב ב-8 מול הטלוויזיה, בטרנינג. ומצד שני יש את החיים ברשתות החברתיות, בהם אנחנו יוצאים ומבלים, הולכים להופעות ומטיילים, מצטלמים מחייכים עם צלחות עמוסות אוכל תחת שמיים שהם תמיד כחולים.

 

את החיים הללו אנחנו משתדלים לטפח כעת יותר מאי פעם, רגע לפני שניעלם מעל פני האדמה לתוך החור השחור הנקרא ״הורות״ אשר כבר העלים מחיינו זוגות חברים רבים כל כך.

זו הסיבה שבשבוע האחרון התחלתי להציף הפיד הפייסבוקי שלי בתמונות הכרחיות לכל הריונית, על מנת לאגור כמה שיותר לייקים להמשך, לתקופת היובש:

- צילום יומי מול קיר לבן, בשביל סרטון הסטופ מושן שבו יראו את בטני המתנפחת והופכת לעולל (51 לייקים)

- צילום זוגי ביער עם פיסת עץ שעליה כתוב ״אנחנו בהריון״ (20 לייקים)

- צילום עם ברבי ביד אחת ומכונית מירוץ בשניה לפני שידענו את מין העולל (13 לייקים וכמה תגובות פמיניסטיות כועסות)

- צילום שלי אוחזת את הבטן (35 לייקים)

- צילום של בעלי אוחז לי את הבטן (15 לייקים)

- צילום של הבטן שלי כשכתוב עליה באייליינר ״coming soon״ (40 לייקים ושני שיתופים)

- צילום של הכלב שוכב לי על הבטן (27 לייקים)

- צילום אולטראסאונד רגיל (14 לייקים ושיתוף אחד. תודה אמא!)

- צילום אולטראסאונד תלת מימד פלוס הלצה על איבר מינו של העולל (72 לייקים)

 

ובכל זאת, הרגשתי שמשהו חסר, שכמה שלא צילמתי ופרסמתי - זה פשוט לא הספיק. אחרי הכל, זו תקופה שלא תחזור שוב (אלא אם נרצה או תיהיה לנו תאונה או שרוח הקודש תקפוץ לביקור כשבעלי במילואים) ולכן צריך לתעד אותה כמיטב יכולתנו ולסחוט ממנה את המקסימום האפשרי של לייקים בפייסבוק. ואז עוד קצת.

מידי יום צפיתי בתסכול בחבריי מתעסקים בזוטות של חיי היום יום שלהם במקום להתעסק בי ובתהליך אותו אני עוברת, ואז גמלה בליבי החלטה: אני אלך לסטודיו צילום מקצועי ואכין לי בוק חשוף-פופיק שיהיה לי למזכרת. משהו צנוע, בלי להשתגע.

 

 

חשבתי על סט בסגנון זינה הנסיכה הלוחמת, אני לבושה בבגדי סמרטוטים סקסיים, על ראשי כתר אבנים מנצנץ (אבל בטוב טעם). סביבי צמחים מפלסטיק, בתוכם משולבים פרחים אמיתיים. פרפרים חיים שזורים בשיערי (נצטרך להדביק אותם איכשהו). הצלם משחרר יונים על הסט (תזכורת לעצמי: לוודא שיונים לא אוכלות פרפרים) ואני אוחזת בידי האחת חרב וביד השניה מפריחה בועות סבון. קלאסי, עדין. מעביר היטב את המסר: למרות כל התפאורה בתמונה כל מה שאתם מסוגלים להסתכל עליו זה הפופיק הבולט המחריד שלי.

 

ישנו רגע תפנית דרמטי איפשהו לאורך ההריון שבו חל המעבר בין ״תצלם אותי רק מהכתפיים ומעלה!״ ו-״חכה אני אשים את התיק על הבטן שלא יראו״ לבין ״אמנם החולצה הזאת קטנה עליי כבר שנים אבל הריון זה הזמן המושלם ללבוש אותה״ ו-״חולצות בטן יצאו מהאופנה לפני 20 שנה... וחזרו בענק הרגע!״. אני מניחה שמדובר ברגע בו את מבינה שבניגוד לאשליות שמכרת לעצמך שאולי לא רואים ושמעילים גדולים ובגדים שחורים יכולים להסתיר הכל (הם לא), הרי שכבר ברור לכל מי שמביט בך שלא סתם אכלת היום ארוחת בוקר גדולה מהרגיל.

 

זה הרגע בו את משתחררת באמת, מקבלת את עצמך באופן מוחלט ומפסיקה לדאוג מאיך שאחרים רואים אותך. בו ברגע הופכת הבטן הזו שדאגת כל חייך להכניס ולהחביא למקור גאווה, מוצגת ללא מורא ובלי ניסיונות לצמצם אותה בחדר הכושר. להיפך! את נושאת אותה בגאון איתך לכל מקום אליו את הולכת, מבליטה אותה קדימה ומדי פעם אפילו מלטפת אותה קצת, שיהיה ברור. עכשיו, כשהבטן כבר בולטת, את גם מרשה לעצמך לאכול עוד קרואסון בבוקר, לסיים קרטון גלידה בצהריים ולקנח בנוטלה בכפית לפני השינה. מקסימום, תגדל קצת הבטן. כולם יביטו בה ויהנהנו כאומרים: בטן לגיטימית.

 

אצלי נקודת המפנה הזאת הייתה בשלהי שבוע 2 להריון.

 

 

נירית הינה תסריטאית חובבת, כותבת מערכונים מדופלמת וסטנדאפיסטית בפוטנציה.

היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך).

עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.

 

niritalbo@gmail.com