אחרי 60 שנה

None

60 שנה בדיוק חלפו אתמול מאז נשא הרמטכ"ל דאז משה דיין הספד מכונן על קברו של רועי רוטברג (21), רכז הביטחון של קיבוץ נחל־עוז. רוטברג הצעיר נרצח על ידי מסתננים פלסטינים שגררו אותו מעבר לגבול רצועת עזה ושם התעללו בגופתו. הגופה הוחזרה בסיוע האו"ם, ולמחרת בערב נערכה בנחל־עוז הלווייתו של רוטברג שבה נשא דיין את ההספד שנחשב מאז לאחד הנאומים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל.

 

"הערבים אינם מסכימים למפעלנו, אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם, אין מנוס מקורבנות דמים. נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים", אמר דיין. "זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכרתו חיינו".

 

רוטברג הותיר אישה, אמירה גליקסון, ותינוק בן שלושה חודשים, בועז (60) שעזב את הארץ לפני כעשור ומתגורר כיום בצפון תאילנד. לבועז אין שום זיכרון מאביו. בראיון לפני כשנה ל"ידיעות אחרונות" סיפר: "רועי (ככה הוא קורא לאביו) היה צריך להיות היום כמעט בן 80. אני חושב שהוא היה אומר 'וואלה, שום דבר לא השתנה. מה עשינו כמעט 60 שנה? כל הקורבנות, כל המלחמות, והכל אותו דבר. אף אחד לא מסוגל לפתור את הסכסוך הזה'".

 

"ברחתי", הודה באותו ראיון. "הלכתי למקום שקט, רגוע. 50 שנה נשאתי את הסמל הזה על הכתפיים, מגיע לי קצת חופש. לא הבאתי איתי תמונות של אבא. לא שמרתי שום דבר. חלק מהדברים מסרתי, חלק שמרו אנשים אחרים. השארתי את השורשים שלי בארץ. החלטתי להשאיר הכל מאחור, לא לקחת שבויים ולא שלדים‭."

 

ההספד המלא

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות ברוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל־עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים — השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא — אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לַרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל־אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי — האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."