פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
האם הלכה לעולמה ביוני 2012, ושלושה מילדיה ביקשו לפסול את הצוואה בטענה שמצבה הקוגניטיבי במועד עריכת הצוואה היה ירוד והיא הייתה בלתי כשירה. בית משפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות האחים תוך הסתמכות על חוות דעת של מומחה רפואי, שלפיה האם סבלה מדמנציה ומלקויות פיזיות ונפשיות אחרות, שלא אפשרו לה "להבחין בטיבה של הצוואה".
הבת הנכה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בטענה להסתמכות מוגזמת על קביעת המומחה הרפואי. לדבריה לא ניתן משקל מספיק לעדויות רבות אחרות, שלפיהן האם הייתה צלולה.
השופט שאול שוחט הדגיש את חשיבות קיום רצונו של עושה הצוואה, והבהיר כי שלילת הכושר לצוות מאדם לאחר מותו על בסיס הטענה כי לא ידע להבחין בטיב הצוואה תיעשה אך ורק על סמך "ראיות ממשיות וברורות". לדבריו, כאשר מסתמכים על חוות דעת רפואית לצורך בחינת כשירות המצווה יש לזכור כי המומחה לא ראה את המנוחה וחוות דעתו היא כולה "ניתוח שלאחר המוות".
השופט שוחט מצא במסמכים הרפואיים ספקות רבים ביחס למסקנת המומחה שלפיה האם הייתה "סיעודית ודמנטית" ובלתי כשירה בזמן עריכת הצוואה.
הוא סבר שהמומחה המעיט בחשיבות סיכומי אשפוז של האם, שלפיהם היא הייתה "מודעת למצבה" ו"מתמצאת בזמן ובמקום". בנוסף נקבע כי המומחה התעלם משני ממצאים חשובים בחומר הרפואי – חוות דעתה של העובדת הסוציאלית שכתבה כי האם "צלולה", וחתימתה של האם על טופס הסכמה לביצוע בדיקה פולשנית במהלך אשפוז בשנת 2010.
השופט שוחט ציין כי אמנם זמן קצר לאחר חתימת הצוואה אושפזה האם וחלה התדרדרות במצבה הקוגניטיבי עד למותה כשנה לאחר מכן, אולם נקודת הזמן שבה יש לבחון את כשירותה היא מועד עריכת הצוואה.
בנוסף נקבע כי ראוי היה לקבל את עדות עורך הדין שערך את הצוואה, שסיפר כי וידא שהאם מבינה את תוכן הצוואה וכי היא הדגישה בפניו כי "יש לה בת נכה על כיסא גלגלים וחשוב לה מאוד לדאוג לה".
"טרחתי והעמקתי בבדיקת האמור במסמכים הרפואיים, לא משום שרופא אני, אלא משום כבודה של המנוחה ומשום חובתי, כשופט, לתת ביטוי לרצונה המובע בצוואתה", כתב השופט, וסיכם כי לא השתכנע שמוגבלותה הפיזית והנפשית של האם מנעה ממנה לערוך את הצוואה.